בשנה האחרונה הבית שינה את מראהו. ערימות בגדים וחפצים מונחים זה על זה הפכו את הנוף השטוח בדרך כלל לנוף עשוי צמחי צל, תלים וגבעות, בנוי משכבות גיאולוגיות עלומות. אופיין, מהסתכלות ראשונית בשכבה העליונה, מחולק לפי חדרים. הנוכחות שלי בבית הפכה בהדרגה לסתגלנית. כמי שנמצאת באזור פראי ולא צפוי, שהאדמה בה בשינוי מתמיד, הלכתי מחדר לחדר בעדינות, כפות רגליים בנעליים, בהונות שקטות, מנסה לא לדרוך על פקעות פרחי בר שטמונות באדמה ופורצות החוצה מכל תל וגבעה. מוקסמת ומאוימת מכוח הטבע, עשיתי את דרכי כל לילה אל מקום שטוח ובטוח, רפסודה בלב ים, המיטה. לילה אחד, בעודי צופה על הנוף ממקום מושבי על הרפסודה, קיבלתי החלטה לסדר את הבית וחשבתי שכך גם אולי יימצאו כל מיני חפצים כמו תעודת הזהות שלי, בקשות הסדר חובות וטקסט מצולם שכתבתי והדפסתי כדי לעבוד עליו, שנעלם באוקיאנוס החפצים וצץ בכל פעם ברגעים שלא יכולתי להקדיש לו תשומת לב. רעיון סידור הבית נח בראשי כרעיון טוב, כזה שיש ליישם, וכמו נותנת ליד הגורל לכוון אותי, חיכיתי לרעיון שיבשיל ויהפוך לממשי. כעבור שבועיים, ביום ראשון שעבר, התעוררתי והתחלתי לסדר ולנקות. ערימות הכלים בכיור, מכונת הכביסה, תלתלי האבק. ניקיתי את הבית במשך יומיים. בתומם נחתי וקראתי במשך שבוע שלם. לא מצאתי את תעודת הזהות, גם לא את הטקסט. אבל מצאתי שקט. במשך השבוע החולף תלתלי אבק וקווצות פרוות כלב צצו בפינות הבית ובכל יום. כמאמינה אדוקה שסיגלה לעצמה אורחות חיים חדשים, טיאטאתי ואספתי אותם.
***
“אל הנדל“ן“, Dede
אמן הגרפיטי Dede משיק פרויקט חדש. Dede צייר את הפרצוף המופיע בתצלום למטה. כתב חידה ומפה הנמצאים כאן יובילו אתכם, משתתפי המשחק, למקום המצולם. שבעת האנשים הראשונים שיגיעו למקום ויצטלמו מתפללים יזכו בהדפס מקורי של האמן.

“אל הנדל”ן”, Dede

מפה, Dede
***
שלוש תערוכות חדשות במוזיאון פתח-תקווה:
“נשכחות” – אסתר זמצקי, חנה טברסקי, חגית לאלו
התערוכה מציגה שלוש אמניות שפעלו באמצע המאה ה-20 ועשייתן לא זכתה להד משמעותי. המרחק שהזמן יוצר מאפשר לראות את אמנותן בתוך קונטקסט רחב יותר ומעלה שאלות פמיניסטיות על אופן הפעולה של נשים אז והיום בשדה האמנות ובכלל.

חגית לאלו, ללא כותרת, 1960. שמן על בד

חנה טברסקי, “קומפוזיציה”
“נשכחות“
חמישי, 13.2.14, ב-20:00
אוצרת: סיגל קהת-קרינסקי
אמניות: אסתר זמצקי, חנה טברסקי, חגית לאלו
מוזיאון פתח-תקווה
רח’ ארלוזרוב 30, פתח-תקווה
***
“מידה כנגד מידה”

- אסף שחם, “בו זמנית, בו במקום”, 2013. פרט מתוך מיצב שקופיות
“מידה כנגד מידה”
אוצרות: דרורית גור-אריה והילה כהן-שניידרמן
אמנים משתתפים: יעל אפרתי, מיכל בראור, ז’וזף דדון, אמיר יציב, מארק יאשאייב, מתן מיטווך, נעמה ארד, בוקי שוורץ
מוזיאון פתח-תקווה לאמנות
רח’ ארלוזורוב 30, פתח-תקווה
***
“16 עבודות”, מיכאל גיטלין

מיכאל גיטלין, “אינסוף שבור”, מיצב
“16 עבודות”
אוצרת: דרורית גור-אריה
מוזיאון פתח-תקווה לאמנות
רח’ ארלוזורוב 30, פתח-תקווה
***
“היסטוריה במשקל כבד”, כריסטיאן ינקובסקי
הערב נפתחת תערוכה ראשונה לכריסטיאן ינקובסקי בישראל. ינקובסקי, יליד 1968, מערב גרמניה, חי ויוצר בברלין, משתמש במדיית ההמונים לשימושיו האמנותיים. אנשי תקשורת, עיתונאים ופרשנים משתפים פעולה באמנות, מגרש המשחקים, ובחיים. באופן מצחיק וקליל מערער ינקובסקי היררכיות ותפקידים מסורתיים בעולם האמנות ובתפיסה של אמנים את עולם האמנות.

Heavy Weight History, כריסטיאן ינקובסקי
“היסטוריה במשקל כבד”
חמישי, 13.2.14, ב-20:00
אוצר: סרג’יו אדלשטיין
המרכז לאמנות עכשוית CCA
רח’ צדוק הכהן 2, תל-אביב
***
הרצאה של כריסטיאן ינקובסקי והקרנה של הסרט “The Eyes of Dubai“

כריסטיאן ינקובסקי, מתוך “The Eyes of Dubai”
“The Eyes of Dubai”
שישי, 14.2.14, ב-14:30
סינמטק תל-אביב
רח’ שפרינצק 2, תל-אביב
***
מאיה ז”ק, “השבת המיסטית”
תערוכתה של מאיה ז”ק היא סופו של מחקר מעמיק על עבודתו של האמן היהודי איזידור קאופמן. ארבע הדפסות, הדמיות מחשב תלת-מימד. ב-1899 הוזמן קאופמן לבנות “חדר שבת” במוזיאון היהודי הראשון בעולם, בווינה. ב-1938 סגר הגסטפו את המוזיאון והחרים את אוספיו. ז”ק משחזרת ונותנת פרשנות אישית ל”חדר השבת” ולסטודיו האמן על-ידי תצלומים ששרדו את מלחמת העולם השנייה. נראה שעבודת המחקר הפכה לעבודת בילוש אחר דרך הפעולה של האמן, שרידי המלחמה ומסורת אמנותית.

מאיה ז”ק, “חדר השבת 2”, 2013. 158×90 ס”מ. הדפס למבדה (מתוך הדמיית מחשב)
“השבת המיסטית”
חמישי, 13.2.14, ב-20:00
גלריה אלון שגב
רח’ רוטשילד 6, תל-אביב
***
“מכלים של רוח”, אילנה ירון מציירת בהשראת שירי זלדה
נִשֹואֵי הַשִּׁירָה וְהַמַּדָּע
“ובטבע, שוב פוגש האדם רק את עצמו…”

אילנה ירון, “מכלים של רוח”, בעקבות זלדה
“מכלים של רוח”
שבת, 15.2.14, ב-20:00
אוצר: דורון פולק
בהשתתפות הסופר חיים באר
היכל התרבות פתח-תקווה
רח’ המכבים 5, פתח-תקווה
***

***

תערוכתה של רוני קרני.
עיצוב ההזמנה: יון שביט
***

***





הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
