לא רק יין זול, 1.8.13. "והאש גם היא את המים לא"

הוא נכנס למועדון הפלוגה, שהיה קבור מאה מטר בתוך האדמה, כומתה ירוקה וארון של קצינים על כתפו. לא מכאן, אך בקיא בכל. הגיע עם ארבעת פקודיו בעקבות מבצע שעתיד היה להתרחש באזור. דרור היה יפה וגבוה, ומעמדו ושפת גופו סיפרו לי מיד שלו היינו נתקלים זה בזה במקום אחר מחוץ לצבא, לא היה אפשרי עבורנו אפילו לנהל שיחה. הוא נהג, ללא דאגות, בכביש המהיר להצלחה, ואני אספתי חוויות שישנו את אישיותי לנצח ולא יאפשרו לי להוציא לפועל את תוכנית הורי לחיים בורגניים.

הוא נכנס למועדון הפלוגה, שהיה קבור מאה מטר בתוך האדמה, כומתה ירוקה וארון של קצינים על כתפו. לא מכאן, אך בקיא בכל. הגיע עם ארבעת פקודיו בעקבות מבצע שעתיד היה להתרחש באזור. דרור היה יפה וגבוה, ומעמדו ושפת גופו סיפרו לי מיד שלו היינו נתקלים זה בזה במקום אחר מחוץ לצבא, לא היינו יכולים לנהל אפילו שיחה. הוא נהג, ללא דאגות, בכביש המהיר להצלחה, ואני אספתי חוויות שישנו את אישיותי לנצח ולא יאפשרו לי להוציא לפועל את תוכנית הורי לחיים בורגניים.

דרור לא מרד, ולצד הקנאה שלי בבחורים מוצלחים כמוהו היה גם בוז גדול: "מתישהו סיפור ההצלחה הזה יתנפץ לו בפרצוף, כשיהיה בן ארבעים או חמישים", אמרתי לחברה. בתום ביקור של שבועיים במרכז האדמה הוא הזמין אותי לדייט. כשנפגשנו ביום שישי בערב הוא לחץ לי את היד ונתן לי נשיקה על הלחי. ישבנו לשתות בירה בחוף בננה -ביץ'. הוא דיבר הרבה: על חברים מהמושב, על אמא שלו, תוכניות לעתיד, טיול, לימודים, ואחר-כך אמר לי מה הוא חושב עלי. הוא אמר שאני שונה מכל אחת אחרת שהוא הכיר ושיכול להיות שאני אהיה האדם הכי עמוק שהוא ידבר איתו כל חייו. שהוא מרגיש שהוא יכול לדבר איתי כמו אל חבר נפש. האמירות האלו, שבסיטואציה אחרת יכלו להתקבל כמחמאה, דחפו אותי אחורנית כאילו ירק עלי יריקה סמיכה וחצו את היבשת שעליה עמדנו לשניים. הצד שלו גדול ורחב עם שולחן וספסלי עץ רחבים, והצד שלי מרצפת רחוב יחידה וכוס בירה של חצי ליטר כמשוט בלב ים.

הלכתי ממנו והתרחקתי, צפתי הלאה על פני המים עם כל משב רוח שיצא מפיו והגה מלים. במרחק ראיתי מתקרב לעברנו, כספינת הצלה זעירה, איש צולע וכפוף שנעזר במקל הליכה, זקן קצר לבן ועיניים תכולות. "ערב טוב, גבירתי ואדוני. שמי ישראל. אני קורא בכף יד ותווי פנים. התרצו שאקרא עבורכם?". "כן, בשמחה!", אמרתי. "במי להתחיל?", שאל. "תתחיל איתי", אמר דרור. ישראל התיישב מול דרור, בחן את כף ידו והתחיל לדבר.

אני לא זוכרת מה נאמר. אני זוכרת שדרור התנגד והתווכח ומדי פעם שלח לעברי מבטים בניסיון לחלץ ממני תגובה. אני חייכתי. כעבור כמה דקות דרור אמר תודה ושאל את ישראל אם אפשר להזמין אותו לשתות משהו. ישראל הסכים לקפה. "כמה סוכר אתה שותה?", שאל דרור. "שתי כפיות בבקשה", ענה ישראל. דרור הלך להזמין קפה מהבר. ישראל ואני ישבנו בשקט רגע ארוך ואז הוא שאל אותי: "באיזה תחום אמנות את עוסקת מלבד כתיבה?". "צילום", עניתי ללא מחשבה. ואז, בפנים אדומות, כמי שסודה הכמוס ביותר נחשף, שאלתי בהיסוס:"איך ידעת שאני כותבת? בכלל לא קראת בכף היד שלי".  "אמרתי שאני קורא גם בתווי פנים", ענה. "אבל איך קוראים כזה דבר בפנים?", שאלתי. "יש דברים שאפשר להקשיב להם ולדעת. לא צריך לקרוא", ענה.

La Bella Del Diavolo, מרקוס הוק

La Bella Del Diavolo, מרקוס הוק

דרור חזר עם כוס חד-פעמית מלאה בקפה. "תודה", אמר ישראל ולגם מהקפה. ברגע אחד פניו הנעימים התעוותו ועיניו התכווצו לשני קוים רשומים, שקועים לתוך חורי העיניים. הוא קם מהספסל, אחז במקל ההליכה, איחל לנו המשך ערב נעים והמשיך ללכת. דרור התפקע מצחוק. "שמתי לו מלח במקום סוכר", הוא אמר, "שיעזוב אותנו בשקט". התמלאתי עצבות. ידעתי שזו הפעם האחרונה שאראה את דרור. רציתי לקום ולרוץ אחרי ישראל, לצלוע איתו יחד ולהיכנס חזרה לתוך העיר שלי החשוכה וסואנת.

הזיכרון הזה הגיח ממעמקי תודעתי השבוע, בעקבות תסכית/מופע של מורן שוב, שהאזנתי לו ב"נקודת מגע" במוזיאון ישראל. שם התסכית/מופע: "והאש גם היא את המים לא". התיישבתי ברחבת המוזיאון והשענתי את גבי על הפסל השקוף משחור הלילה והמבריק של אניש קאפור. עיני נתלו בירח גדול, הר ופסל שנבנה מרחוק. מצד שמאל, על פודיום, תחת אלומה של אור, עמדה מורן. זרמי אנשים עברו מקצה הרחבה לקצה האחר, מאירוע לאירוע, דיברו וצחקו והתערבלו עם הקול השקט והיציב של מורן, שבקע מתוך האוזניות הצמודות לאוזני. בצד השני, על הקיר החיצוני של המוזיאון, הוקרנו בזה אחר זה דיוקנות פניה כפי שצייר האמן הגרמני מרקוס הוך. המלים נקראו מעל דפי התסכית מהפה שלה ישירות לאוזני המאזינים. המלים מסודרות בזו אחר זו על גבי דפים לבנים, וככל שהטקסט התקדם, מורן שיחררה את המלים לחופשי מהנייר לאוויר. דיו מודפס לחומר אתרי ומחשבות חולפות.

יש בכתיבה יכולת לעורר תשוקה. מורן אוהבת את  המלים כפי שהיא אוהבת את מרקוס. היא שומרת על יופיין ומוליכה אותנו דרך המרווחים והמשקלים שהן יוצרות אל מרחבי הנפש העדינים שלה.

התסכית הוא חליפת מכתבים בינה לבין הוך. מכתב, גם אם הוא מיועד להיקרא על-ידי אהוב, נכתב כשאדם מצוי עם עצמו. כתיבה נעשית לבד, וגם אם היא נעשית מתוך דיאלוג, זהו תמיד דיאלוג פנימי שדוחף את המלים קדימה. זהו רגע שאדם ניצב מול עצמו ומול חוסר ודאות. המחשבה שעוגנת במציאות, שהלא הגוף חי, מנווטת את דרכה במחשכי הקוסמוס עד שנובטת מחדש, מלים על נייר, ובקצה הנייר השומם נאות מדבר נוצר. מים וסלע.

מורן מקיימת אהבה כפולה לצייר מרקוס ולכתיבה, והצייר אוהב את מורן ואת הציור. הוך מפרסם את דמותה המצוירת על הקיר בפייסבוק, ומורן מציגה את מלותיה על הקיר החיצוני של המוזיאון.

מרקוס הוך

מרקוס הוק

יונתן גירון, "אבק מלאכים"

אני מביאה כאן את הטקסט המלווה את התערוכה, שכתבה הילה שמרת: "שני אנשים יושבים בקפה, פתאום עובר רעד וצל חולף על פני הכוסות. אחד אומר: 'עבר כאן מלאך'. השני עונה: 'lets fuck him'".

התערוכה החדשה של יונתן גירון, "Angel Dust", מורכבת ברובה מאובייקטים, משטחים ומצעים, כמה מהם ציורים או רפרודוקציות שמצא "באבק", במצב של מושלכות או הזנחה, והתמיר אותם באמצעות ציור עליהם כך שהרדי-מייד שלהם שובש. הוא שואל אותם לתוך עולם פנטסטי, מלאכי או גיהנומי. ציורי נוף שסובבו ב-90 או 180 מעלות  הופכים לאבסטרקט שבתוכו הוא מזהה כתמיות חדשה, צללים שהוא מזהה כדמויות שהוא מושך מתוך המצע הקיים.

הציורים מרובדים ואף  מרובבים, שכבות צבע צבורות עד כדי גושיות, שהיא חלק מן התימטיקה הגיהנומית של מעבה אדמה. ציורי נוף שמעלים ממעבה היער ספינות שטות או תקועות במים עומדים. מתוך המשטח עולים שדונים או מלאכים, מקומות שבהם גירון מאתר משהו הדומה ל"נפילה לתוך עומק". לא ברור אם עולמות השדים והמלאכים הם בעלי משמעות עמוסה, במסורת הציור הרומנטי, או שטוחים כמו קעקוע של שטן עם קלשון. אם הם סימבוליים כמו אודילון רדון, מעידים על התגוששות נפשית או יצורי אופל המופיעים גם ביום-יום. כל האפשרויות האלה קיימות. כמה מהעבודות מצוירות על גב אחורי של מיטה, "On The Back of Your Mind".

פתיחת התערוכה שלא בעונה, מחוץ לתאריך המקובל של פתיחת הגלריות, מזכירה לי את המשפט של אנדרה ברטון, "אני אוהב מקומות שהאופנה עזבה אותם". האיסוף של חפצים ישנים אינו רק פעולה של מִחזור, אלא גם העלאה של דברים מתהום הנשייה. הגותיקה של שלהי המאה ה-18 וזו של שלהי המאה ה-20 (שנות ה-80) מצטלבות מחדש. געש מרוסן של צבעוניות ניאו-אקספרסיוניסטית, עם עכירות בוצית. רומנטיקה ופאנק, סימבוליזם וטראש.

 פייסבוק

יונתן גירון, מדיה מעורבת, 2011–2013

יונתן גירון, מדיה מעורבת, 2011–2013

יונתן גירון, מדיה מעורבת, 2011–2013

יונתן גירון, מדיה מעורבת, 2011–2013

יונתן גירון, מדיה מעורבת, 2011–2013

יונתן גירון, מדיה מעורבת, 2011–2013

"אבק מלאכים"
חמישי, 1.8.13, ב-20:00
אוצר: יוסי למפל
גלריה צ'יטה, רח' החשמל 33, תל-אביב

*** 

Showtime

תערוכה גדולה ומעניינת נפתחת היום, חמישי, בביתן הלנה רובינשטיין, והיא מתמקדת בסאונד ובתהודה שלו בחלל. התערוכה כוללת שלוש עבודות של שלוש אמניות, כל אחת מוצבת בקומה אחרת של הביתן.

ג'נט קרדיף, אמנית קנדית, הוותיקה מבין השלוש, מציגה את העבודה "מוטט בארבעים חלקים" (ביצוע מחודש ליצירה "Spem in Alium" מאת תומס טאליס, 1573) מ-2001. העבודה מורכבת מ-40 רמקולים שמתוכם בוקעת יצירתו של טאליס. כל אחד מהקולות ביצירה הוקלט בנפרד, ומכל רמקול בוקע קול אחר. הרמקול הופך להיות זה שמופיע על הרחבה כמיצג אנושי. הוא פה וגם אוזן. הוא כלי שימושי, אך גם מלא בחום אישי, כגוון קולו של הזמר.

ג'נט קרדיף, "מוטט בארבעים חלקים" (ביצוע מחודש ליצירה "Spem in Alium" מאת תומס טאליס, 1573), 2001. אוסף פמלה וריצ'רד קרמליך, מתנה מובטחת לקרן האמריקאית של מוזיאון טייט, 2003. צילום: עודד לבל

ג'נט קרדיף, "מוטט בארבעים חלקים" (ביצוע מחודש ליצירה "Spem in Alium" מאת תומס טאליס, 1573), 2001. אוסף פמלה וריצ'רד קרמליך, מתנה מובטחת לקרן האמריקאית של מוזיאון טייט, 2003. צילום: עודד לבל

נעמה צבר, אמנית ומוזיקאית הפועלת בניו-יורק, מציגה עבודה שנקראת "התפשטות" (אופוס 2) , מ-2013. זו עבודה המורכבת מקירות לבנים הניצבים, מנותקים מיסודות ועמודים, ברחבי הגלריה. בכל קיר מוטמן ציוד במה: מגבר, מוניטור, רמקולים. בכל יום חמישי בערב יתקיים מופע בעבודתה של צבר עם מוזיקאים הלוקחים חלק בפרויקט: אור אדרי, רם אוריון, תמר אפק, גבריאל ברויד, מאיה דוניץ, בן דרוסינסקי, אור זובלסקי, אבישג כהן-רודריגז, גמליאל סספורטסנועם ענבר, אריאל ערמוני, נטע פולטורק, זואי פולנסקי, רועי פרייליךאדם שפלן, ירון שראל ועוד.

נעמה צבר, "התפשטות", אופוס 2, 2013

נעמה צבר, "התפשטות", אופוס 2, 2013

אלונה רודה מציגה עבודה הנקראת "לא יום ולא לילה", מ-2013. לאחר הכניסה לחלל המוחשך יתברר לצופה שהוא מוזמן לעלות על במת עץ מרובעת. מעברי צבע רכים, משתנים, בוהקים יתגלו על וילון קפלים עשוי בד רפלקטיבי בקצה הרחוק של הבמה. מרמקולים המוטמעים ברצפת הבמה בוקעת מוזיקה נמוכה, פיזית וטונלית, המסונכרנת עם שינויי התאורה – עיבוד עכשווי ליצירה המוזיקלית "Gymnopedie #1", מ-1888, של המלחין המודרני הפופולרי אריק סאטי. העיבוד כולל ביצוע בטוּבה, כלי הנשיפה בעל הצלילים הנמוכים ביותר, ליצירה שנכתבה במקור לפסנתר. העלייה לבמה, מעברי התאורה והתפתחות היצירה המוזיקלית מלבים כולם תחושה של התכוונות לקראת מופע, אלא שעם סיום היצירה החלל נותר דומם, מרוקן, מואר באור עבודה בהיר, לבן.

אלונה רודה, "לא יום ולא לילה", 2013 (פרט). צילום: עודד לבל

אלונה רודה, "לא יום ולא לילה", 2013 (פרט). צילום: עודד לבל

Showtime
חמישי, 1.8.13, ב-20:00
אוצרת: הדס מאור
אמניות משתתפות: אלונה רודה, נעמה צבר וג'נט קרדיף
ביתן הלנה רובינשטיין, רח' תרס"ט 6, תל-אביב
פייסבוק

***

ג'קלין פערל, "נדודיה של לב נייר"

במסגרת הפסטיבל לתיאטרון בובות בירושלים המערבית, המתקיים החודש, תועלה הצגה יפה ועדינה: בובת נייר מנסה להימלט מבית ילדותה. היא נשאבת אל נופי נפש פנטסטיים, קסומים ומבעיתים. עם מזוודה ביד היא מגיעה לשיכון עוני עזוב, שם משוטטים טכנאי דודי שמש והילדה שפעם היה. בובת הנייר והטכנאי נפגשים על גג שיכון הרכבת, אאוטסיידרים וחסרי בית, ומולם נוף אינסופי של דודי שמש ואיתו תקווה לאהבה. ההצגה מיועדת למבוגרים ונוער.

ג'קלין פערל, "נדודיה של לב נייר"

ג'קלין פערל, "נדודיה של לב נייר"

ג'קלין פערל, "נדודיה של לב נייר"

ג'קלין פערל, "נדודיה של לב נייר"

פייסבוקפסטיבל לתיאטרון בובות

ג'קלין פערל, "נדודיה של לב נייר"
שלישי, 6.8.13, ב-21:00
תיאטרון החאן, אולם 2, רח' דוד רמז 2, ירושלים

 ***

שיח גלריה: גנדי צכמייסטר 

תערוכת הציורים של גנדי צכמייסטר ננעלת ביום שבת הבא. זו הזדמנות טובה להגיע לבית-האמנים בירושלים למפגש גלריה עם האמן והאוצר.

גנדי צכמייסטר

גנדי צכמייסטר

גנדי צכמייסטר

גנדי צכמייסטר

גנדי צכמייסטר
חמישי, 1.8.13, ב-18:00
אוצר: שי אזולאי
רח' שמואל הנגיד 12, ירושלים

*** 

מיכל טוביאס, "הפוליטיקה של הטיח"

מיכל טוביאס מתבוננת בקירות הגלריות הוותיקות בתל-אביב (ג'ולי אם, גורדון, גבעון, שלוש, זומר, דביר, נגה ורוזנפלד) ומצלמת אותם בין פירוק של תערוכה אחת לתלייה של תערוכה אחרת. מצורף כאן ראיון קצר שקיימה עם נחום טבת בנוגע ליחסים בין האמן לגלריה. התערוכה מוצגת במסגרת "שישי ראשון" במוזיאון רמת-גן. 

מיכל טוביאס, "גבעון"

מיכל טוביאס, "גבעון"

מיכל טוביאס, "הפוליטיקה של הטיח"
שישי, 2.8.13, ב-12:00
ליווי ואוצרות: איילת השחר-הכהן
מוזיאון רמת גן, רח' אבא הלל 146, רמת-גן

סדרת "שישי ראשון"

 ***

 XXL

תערוכה קבוצתית של אמני הגלריה נפתחת ברוזנפלד. תערוכת סוף הקיץ.

מריק לכנר, 2013, פרט

מריק לכנר, 2013, פרט

זויה צ'רקסקי, "סנו", 2007

זויה צ'רקסקי, "סנו", 2007

XXL, תערוכה קבוצתית של אמני הגלריה
שישי, 2.8.13, ב-12:00
בין האמנים המשתתפים: מריק לכנר, זמיר שץ וזויה צ'רקסקי
שביל המפעל 1, בניין 6, תל-אביב

***

זיז

הזמנה לזיז

הזמנה לזיז

 

***

מוזמנים ומוזמנות לכתוב לי על פרויקטים, תערוכות, אירועים ועוד: [email protected]

3 תגובות על לא רק יין זול, 1.8.13. "והאש גם היא את המים לא"

    היום בלילה בתערוכה של יונתן גירון הופעה של לילה
    דף האירוע בפייסבוק:
    https://www.facebook.com/events/504887106254141/

    הסיפור הזה מזכיר לי משהו שקרה לי ולביתי בת השלוש לפני שבועיים. הלכנו בתל אביב ההומה וראינו איש עסקים בחליפה עם פחית קולה ביד מביט בסמארטפון במבט מודאג. עברנו על פניו והתרחקנו.
    ואז הבת שלי אמרה לי "אמא זה אליהו הנביא"
    כמובן שאני מצטערת שלא הקדמתי לו שלום.ואחר כך כבר התביישתי.

    "יש אנשים שרדימייד מציף להם כך או אחרת את הדבריות של הדבר הם עוקבים של לוינס ודרידה והם ראו הכל. ויש אנשים שצף ברוחם מושג של רזורקשין כשהם מהרהרים בבאדיו" אחי אמר לי בעודו בוחש בכוס קקאו חם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.