ללא מורא בשר

הצופים ביצירתה של הכוריאוגרפית יסמין גודר "סוף סופה בוא" עושים זאת מבעד לבשר.

 עבודתה של יסמין גודר "סוף סופה בוא" היא עבודה שיוצאת מהקרביים ולוקחת את הצופה אל תוך קרביה. ללא חיפוש אחר תוכן, מחשבה, סיפור, דימויים או סמלים, תודעת הצופה נמצאת בבשר ומשם נעשית הצפייה ביצירה. הבשר נא, רוחש חיים, חיות ותנועה וויסרלית (תנועה שבאה מבפנים בצורה לא מעובדת). הקלט החושי של הצופה מתקיים באופן אינטנסיבי והוא מופעל מבפנים באופן מיידי ביחס לגופים הנעים על הבמה. ללא צורך בהבנה, תמות, רעיונות או דימויים, נוצר קשר בין גוף הרקדן לגוף הצופה.

הרקדנים נעים על הבמה בתנועה אורגנית, נטולת סגנון ואחידות. הם עושים זאת במיומנות גבוהה ואמינה. ריקוד מתוך בשריות הגוף, ללא סגנון אחיד ומתוך נביעה אורגנית ובשרנית ממש, הוא תופעה נדירה ומבורכת הכרוכה במיומנות גבוהה של שחרור מסגנונות והפגנתם. תנועתם היא תנועה קרנלית, תנועה הנובעת מהבשר ושל הבשר ובזכותה הם נראים כעדר חיות הגדושות בחיים וחיוניות והנעות במרחב פראי באין מפריע. המרחב הפראי הוא הן המרחב של גוף הרקדן והן המרחב המשותף שנוצר – גוף הקבוצה, כמו גם המרחב הבימתי בו מתקיים הריקוד. זוהי פראיות פנימית וחיצונית. פראיות של גוף ומקום.

צילום: גדי דגון

הבמה נטולת אביזרים, תפאורה, תאורה פעלולית או גירויים פירוטכניים, מהווה רקע נייטרלי לכאורה לריקוד, כשהיא מאפשרת לצופה חופש מרבי לייצר פרשנות כרצונו אם הוא חפץ בכך.
ב"סוף סופה בוא" נשמעים קולות שיוצאים מגוף הרקדנים. אין הדבר בבחינת "עבודה קולית" שהרקדנים עושים ושבאה לידי ביטוי על הבמה. הרקדנים לא "עושים קולות", אך יש קולות שיוצאים מגופם כאופן של גופניות נוספת. הקוליות נותנת לריקוד אמינות וחפות ממסר ומהפגנה של מיומנות קולית. היא גפה חדשה של הגוף הנע. קול הגוף הוא אורגני עד שלא ברור מה קול הגרון ומה 'קול הבשר'. קול כפי שהוא מוכר ממבנה הגוף האנושי נתפס ונשמע כמופק מהגרון, כאשר הקול שנשמע בריקוד הזה היה כאילו הוא יוצא מהגוף כולו, כמו כל הגוף מייצר ומפיק את הקול מתוך המרחב הפנימי ואל המרחב שסביבו. איכות זו של קוליות הרקדנים תרמה היבט נוסף של היותם בתוך הוויה גופית אורגנית, היולית ובלתי מופרעת.

הרקדנים נראים כחיות שגופן עצמו מהווה מצע שבו ועליו הן חיות, ומתוכו הן גם עולות אל קרקע הבמה. יחד עם זאת אין הרגשה שהרקדנים "עובדים עם דימויים", אלא שהחיות נבלעות ונטמעות בתודעת הגוף הרוקד, בזהותו. קבוצת הרקדנים היתה לעדר חיות שאינן מנסות להיות חיות. האיכות הבולטת ביותר היתה של אורגניות ויצריות ברה ונטולת נרטיב. יצריות אורגנית. היו זמנים בצפייה שאיברים של גופים היו לקרניים, לגפיים, למעיים, והריקוד בכללותו היה מין זבח בשר. כוח עולה וכוח יורד בתוך גוף העדר כמעשה זבח או קרבן קולקטיבי. מעשה זבח זה גם הוא עלה באופן לא מכוון ומעוצב והיה כהד, כאפשרות של דימוי התלויה בעיני המתבונן, מאפשרת לו להגיע או לא לדימוי זה. אפשרות שמותירה חופש ונוצרת מתוך חופש.

התהייה שעולה לאחר הצפייה המרתקת נוגעת בבחירת הרקדנים והתלבושות. הרקדנים כולם צעירים ורזים. גופם הוא הגוף המושלם – רזה, צעיר, חטוב ומיומן. לאור הקרנליות והאורגניות שמאפיינות את "סוף סופה בוא" עולה שאלה לגבי "השימוש" בגופים כאלו בלבד. תמוהה גם בחירת התלבושות, שהדגישו את חיטובו ורזונו של הגוף והיו בבחינת ייצוגים של אופנה. מעניין היה לראות את אותו מעשה גוף נרקד על ידי גופים מסוגים שונים ובביגוד הנמצא בקשר קרוב יותר עם העבודה הגופנית ומאפייניה.

גודר לוקחת את הרקדנים ואת הקהל למסע לתוך נבכי בשריות הגוף, לא מתוך החצנה מוכרת וידועה של "שורו וראו את יכולותיו המרשימות" אלא כהזמנה להתקרב אל אדמת הגוף הלחה, הבוצית, הברה. ליצור מחול לכאורה בלתי קונספטואלי, בלתי נרטיבי, בלתי הפגנתי, ובלתי פעלולי זהו מעשה נדיר של מחויבות. מחויבות גופית בשרית; מחויבות פנומנולוגית.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.