יקירת העיר

"מי שלא עושה, לא טועה" – כך בדרך כלל נוהגים ביהירותם אנשי המעשה להצדיק בדיעבד את מעשיהם ואת טעויותיהם כאחד, כי כש"כשחוטבים עצים, עפים שבבים". אסתר זנדברג, שכבר עשרים שנה מתבוננת בחוטבי העצים האלה, אדריכלים, יזמים, פקידים ופוליטיקאים, מעדיפה להסתכל על העולם מהצד של היער והשבבים.

"מי שלא עושה, לא טועה" – כך בדרך כלל נוהגים ביהירותם אנשי המעשה להצדיק בדיעבד את מעשיהם ואת טעויותיהם כאחד, כי כש"כשחוטבים עצים, עפים שבבים". אסתר זנדברג, שכבר עשרים שנה מתבוננת בהם, בחוטבי העצים האלה, אדריכלים, יזמים, פקידים ופוליטיקאים, מעדיפה להסתכל על העולם מהצד של היער ומהצד של השבבים, ואם איני טועה, את המוטו שלה היא בחרה לצטט דווקא מאיש מעשה כצ'יץ', שאמר: "אף פעם לא הצטערתי על מה שלא עשיתי". כשמסתכלים לאורך טורה האישי של אסתר זנדברג "סביבה", מימיו הראשונים בתחילת שנות השמונים ב"העיר" ועד למתכונתו הנוכחית ב"הארץ", מתחילים להבין למה בסופו של דבר, זאת לא רק העמדה הכי אמיצה, אלא גם העמדה הכי הגונה ורצינית.


זה לא קל, מה שהיא עושה. דרושה מידה רבה של יהירות וכוחנות כדי לרצות להשאיר חותם על הסביבה, ואסתר זנדברג, מתוקף מקצועה כמבקרת האדריכלות הראשונה (ובינתיים גם היחידה) בישראל, נאלצת לבלות את מיטב עיתותיה בחברת אנשים יהירים וכוחניים: שריפים מקומיים, ארכיטקטים פרימדונות, יזמים חסרי גבולות, פקידים תאבי שררה, תיאורטיקנים נפוחים. לשון הזכר אינה מקרית כאן – הקליינטים של זנדברג הם בדרך כלל גברים, וגם אם לא, הם ממילא חלק מהוויה זכרית העסוקה באופן אובססיבי כמעט בפנטזיות על גדילה, הזדקרות, כיבוש, עיבוי, מילוי והתרחבות. ולכל זה עוד יש להוסיף את העובדה שההוויה הזאת ממוקמת בישראל, ארץ ה"מה שלא הולך בכוח, הולך בעוד יותר כוח". שכן, כמו שכתב חיים חפר, יש לה פה עניין עם פועלי בניין. זהו בדיוק המקום להזכיר ש"הקבלן הוא בנאי עם מרפקים חדים" כמו שאמר אברהם יסקי, וש"הארכיטקט הוא בנאי שלמד לטינית", כמו שכתב אדולף לוס. טוב, לא בדיוק – זה היה אולי נכון ביחס לארכיטקט הארצישראלי, שברוב המקרים התחנך באירופה על פי המסורת של לוס. האדריכל הישראלי לעומתו, לא רק שלא למד לטינית, גם משפט בעברית הוא לא תמיד יודע לחבר. אותו לימדו "לעבוד ולא לדבר" (שוב יסקי), ועיקר מומחיותו בחידוד מרפקים.
זוהי אולי הסיבה לכך שאסתר זנדברג כותבת, ולכך שהיא נשארה מבקרת האדריכלות הראשונה והיחידה בישראל. פשוט אין כמעט מי שיעשה את זה במקומה.

מזה כשלושה עשורים, "סביבה" פורש לפנינו מצעד איוולת מסחרר של רעיונות מופרכים, אובייקטים שחצניים, פנטזיות נרקיסיסטיות, פרויקטים מגלומניים, יוזמות חמדניות. לרוע המזל, חלקים לא מבוטלים מהמצעד הזה הפכו מאייטם ב"סביבה" לסביבה שבה אנו חיים; חלקים אחרים, למרבה המזל, נשארו על הנייר. זה לא שאין מדי פעם נקודות אור, אבל ככלל, הכרוניקה של האדריכלות הישראלית, כפי שהיא משתקפת ב"סביבה", מראה לנו בעקביות ובשיטתיות עד כמה הכול יכול להיות מנומק ומופרך כאחת, ועד כמה שהדברים מקריים ואפשריים באותה המידה – לבנות אי חדש בצורת מגן דוד מול שוק הכרמל? לשים עוגת חתונה על כיכר דיזנגוף? לחפור תעלת מים באלנבי? להפוך את הדרום ההיסטורי של תל אביב לתחנה מרכזית "חדשה"? להקים מפלצת נדל"ן על מלון הולילנד? למה לא. הנס הישראלי אולי בטעות יסודו.

ואכן, מי שלא עושה לא טועה. כמי שרואה את הטעויות בזמן אמת, ברגע עשייתן המתלהמת, זנדברג יודעת היטב מה קורה כשצריך לשלם עליהן את המחיר. ה"סביבה" היא מקום שמעוצב על ידי אנשים חזקים מאוד, שיכולים להרשות לעצמם גם לעשות וגם לטעות, איש איש על פי כוחו. אסתר זנדברג מתבוננת בהם מהמקום של אלה שלא יכולים להרשות את זה לעצמם, כמו יוסף, אותו פקיד צנוע ממחלקת המים בעירייה, שמסתכל בהשתאות באחיו המצליחנים – העורך הדין, המסעדן, קבלן הבניין וההוא מהפשע המאורגן.

מבחינה זו, במשך שנים זנדברג מנסחת בעקביות בטוריה מעין אידיאולוגיה של מעמד בינוני (מעמד שאין לו דבר וחצי דבר עם מעמד הביניים של יאיר לפיד): אוונגארד זה לוקסוס של עשירים, אין שום רע במעט שכל ישר, ואין שום טוב בבזבוז ובהוצאת עיניים. זאת לא חוכמה למלא מגזינים מקצועיים בתצלומים של וילות ב- 3000$ למטר רבוע, כשדרושה לנו ארכיטקטורה טובה לדירה עממית של 3 חדרים. את המבט החד, המפוכח והצנוע שלה היא מכוונת לעיניהם של חוטבי העצים ללא כל מורא וללא משוא פנים, ודווקא מגובה העיניים של מי שעושה קניות לשבת, שמנקה את הבית, שהולכת לקופת חולים ולמכולת, ושלא צריכה שיעופו עליה השבבים של מישהו אחר. לכן, אל מול כל תנופת העשייה הקדחתנית על כל יומרותיה והזיותיה ועל כל טעויותיה ושבביה, אסתר זנדברג כותבת בלשון בני אדם; ואל מול כל דיבורי הגבוהה-גבוהה שמתלווים לתרבות הגבוהה, לבנייה הגבוהה ולטכנולוגיה הגבוהה, היא עונדת את הארציות והפשטות כמו תכשיט. במובן זה, האי-עשייה של אסתר זנדברג מצטיירת כמעשיות במובנה המנומק ביותר, החיובי ביותר והאפקטיבי ביותר: הכתיבה שלה היא בעיני אחד הדברים הטובים ביותר שקורים לעיתונות העברית ולאדריכלות הישראלית.

הרשימה נכתבה ב-2002 עבור המקומון "העיר" במסגרת פרויקט "יקיר העיר". בסופו של דבר זנדברג לא זכתה בתואר הנכסף בשל סירובה להצטלם. הרשימה מובאת בשינויים קלים כאן ובבלוג של שרון רוטברד לרגל צאתו לאור של ספרה של זנדברג "ארץ עיר" בהוצאת בבל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.