בגוף אני מפעילה

מעטים הם תחומי האוונגרד החברתי-תרבותי בעת המודרנית שבהם השתתפה האמנות באופן כה בולט, מוצלח ומשמעותי בכינון וביצירת השיח כמו בתחום הפמיניזם. ספר חדש דן במקומו של הפמיניזם באמנות האמריקאית בשנות ה-70.

מעטים הם תחומי האוונגרד החברתי-תרבותי בעת המודרנית שבהם השתתפה האמנות באופן כה בולט, מוצלח ומשמעותי בכינון וביצירת השיח כמו בתחום הפמיניזם. כפי שמציינת חוקרת האמנות טל דקל בפתח ספרה "(מ)מוגדרות – אמנות והגות פמיניסטית" שיצא זה עתה לאור, האמנות הפמיניסטית הייתה לחלק משמעותי בתהליך החברתי שהניע את הפמיניזם. האמניות ביטאו את הרעיונות הפמיניסטיים וסייעו במימושם באמצעות כלים אמנותיים ועמדות שזעזעו יסודות מקובלים. הן ביקשו ליצור אמנות חברתית שאינה רק מושא אסתטי להתבוננות במוזיאון או בגלריה, אלא פעולה מתוך ובתוך החיים בכוונה להשפיע עליהם באופן ממשי (עמ' 13).

Miriam Schapiro, Connection, 1976, Acrylic and handkerchiefs, 72x72 inches. University of Iowa Museum of Art.

הספר המבוסס על עבודת דוקטורט שכתבה דקל בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב, מתמקד באמנות הפמיניסטית שנוצרה בארצות הברית בשנות השבעים של המאה העשרים. דקל מנמקת את בחירתה כך: "זהו רגע שבו נפגשו לראשונה, בהשפעת רעיונותיה של התנועה הפמיניסטית, עשייה בתחום האמנות, אקטיביזם חברתי מהפכני והגות חברתית אינטלקטואלית ופוליטית. הצירוף הוביל ליצירה של אמנות והגות שהשלכותיהן הותירו חותם עמוק על חייהן של נשים רבות ברחבי העולם" (שם).

הדיון של דקל בספר משלב עיון וקריאה בהיסטוריה של האמנות ובביקורת האמנות עם שיח שעניינו תהליכים חברתיים, פוליטיים ואקדמיים. חלקו הראשון של הספר מציג את הרקע ההיסטורי והמהלכים החברתיים שהובילו להתפתחות הגל השני של הפמיניזם, הפמיניזם הרדיקלי ואיתם ענף האמנות הפמיניסטית. על רקע זה בוחנת הכותבת את הזרמים, הטכניקות והגישות שהתפתחו באמנות הפמיניסטית של הדור הראשון של אמניות פמיניסטיות בארצות הברית. במסגרת זו עולה האידיאולוגיה הפמיניסטית שהנחתה את האמניות, ונבחנים עקרונות העשייה האופייניים לכל זרם  שפעל במסגרת המכלול  של האמנות הפמיניסטית.

בעולם האקדמיה, רק בשנים האחרונות נעשו ניסיונות מקיפים ראשונים לתעד ולסווג את האמנות הפמיניסטית של שנות השבעים. לכן, כפי שמציינת דקל עצמה, בספרות המחקרית אין תמימות דעים באשר לחלוקה הפנימית של היצירות לנושאים ולסוגי מדיה, ו"כל חוקרת מבצעת סיווג על פי שיקוליה והנחותיה" (עמ' 33). דקל בוחנת את התחומים הללו תוך אפיון תשעה ערוצי ביטוי תמאטיים ומדיומאליים גם יחד. החלוקה שמציעה דקל היא מצע טוב שעל בסיסו יוכל להתקיים דיון אקדמי נרחב  בעתיד, וזה מן הסתם, יציע לחלוקות של דקל  הסתייגויות ואף תיקונים.

Lynda Benglis, Untitled, November 1974, Color photograph/Licensed by VAGA, 26.67X 17.78 cm. New York, NY.

אמנות הגוף הנשי

האמנות הפמיניסטית הרבתה לעסוק בנושאים הנוגעים להדרת הנשים מן השיח המרכזי בחברה, וכן למשטור של גופן ושל מיניותן. בעשייה אמנותית זו חזרו ועלו נושאים דוגמת יחסי אובייקט-סובייקט, גוף ומיניות. לדברי דקל, בקרב אמניות אירופאיות בשנות השבעים רווח הפמיניזם המרקסיסטי והפסיכואנליטי, וייצוגי גוף פרובוקטיוויים לא כיכבו שם. לעומת זאת,  במסגרת האמנות הפמיניסטית האמריקאית של שנות השבעים, תפס מקום מרכזי השימוש שעשו אמניות באותה העת בגוף הנשי. בהתאם, השימוש הפרובוקטיבי שעשו אמניות אמריקאיות בגוף הנשי זוכה בספר למקום מרכזי. למעשה, דקל מציינת כי העיסוק של אמניות פמיניסטיות בגוף כבר אז היה נתון לפולמוס ולביקורת. המבקרות של ענף אמנות זה טענו נגדו שהטיפול הפרובוקטיווי בגוף מקבע את הייצוג המסורתי של האישה כאובייקט הנחשף לעיני הגברים ומשמש, שוב, מקור לעונג בעל אופי מיני עבור גברים. בנוסף הן גם  כינו את הענף הזה: מהותני, פשטני וראשוני (עמ' 29).

כך, בפרק השלישי של החלק הראשון של הספר  בוחנת דקל בהרחבה זה לצד זה את עומק התמורה שביקשו האמניות לחולל מחד, ומאידך את השיח הביקורתי שנוצר סביב עשייתן. המחברת מציגה את הדיון סביב האמנות בהקשר רחב, הן כפי שהוא נדון בתקופה שבה הוא נוצר, והן במבט לאחור כפי שראו אותו חוקרות בתקופה מאוחרת יותר. אלה בחנו רטרואקטיבית ובמבט מחודש את האמנות הפמיניסטית בת התקופה, וגילו בה פנים חדשות.

Mary Kelly, The Post-Partum Document, 1976, detail from "Documentation IV, Transitional Objects, Diary and Diagram", Perspex units, white card, body/hand imprint in clay, plaster of Paris, cotton fabric, string, 28x35.5 cm. Collection: Zurich Museum.

לעומת העיסוק של אמניות אמריקאיות בגוף הנשי, החלק השני של  הספר מוקדש כולו לדיון ביצירתה של האמנית מרי קלי (Kelly) שנמנעה כליל מייצוגים או דימויים של גוף האישה ביצירותיה. קלי, אמנית  אמריקנית ילידת 1941, עברה להתגורר באנגליה באמצע שנות השישים וזכתה שם להכרה נרחבת. בהמשך חזרה לארצות-הברית וכיום, מציינת דקל, היא מהדמויות הבולטות בעולם האמנות והאקדמיה בארצות-הברית.
קלי, כאמור, נמנעה מייצוגים של גוף האישה ביצירותיה, ובכך נבדלה מהזרם המרכזי של האמנות הפמיניסטית הרדיקלית בארצות הברית. דקל מנתחת בהרחבה את אחת מהעבודות של קלי  (המסמך שלאחר לידה,  ,The Post Partum Document 1979-1974) תוך שהיא בוחנת את  מידת ההשפעה שהיו למקורות פמיניסטיים ולמקורות פסיכואנליטיים על יצירתה.

עבודתה של קלי עומדת גם במרכז החלק השלישי של הספר בו בוחנת החוקרת את  ההבדלים וקווי הדמיון בין האמנות של בנות הדור הראשון ובין אמנותה של קלי. כך מכוונת החוקרת לנסח את כלל מאפייני היצירה של התקופה, והיא עושה זאת  דווקא על רקע יוצא הדופן שלה. הדיון ביצירתה של קלי פותח פתח לבחינה נרחבת של נושאי האמהות והלידה באמנות הפמיניסטית בת התקופה. דקל בוחנת נושאים אלה הן מהזווית ההגותית-תיאורטית של השיח הפמיניסטי, והן מכיוון ההקשרים בין עולם האמנות לחוויית האימהות. בעוד אופיים של הרבה מהדיונים שבספר הוא סיכומי במהותו, החלקים הדנים בעבודתה של קלי מגלים מחקר מקורי, רענן  ומחדש. המחקר אמנם מבוסס על דיון בעבודותיה של אמנית אחת, אך כאמור, הוא  נוסק מעבר לכך ומעלה אבחנות ותובנות המתייחסות לכלל האמנות הפמיניסטית של התקופה.

Karen LeCocq, Feather Cunt, 1971, Mixed media, 15.24X15.24X10.16 cm. Courtesy of the artist

פמיניזם ואמנות נשים בישראל בפתח מאה חדשה

אחרית הדבר של הספר מוקדשת לפמיניזם ואמנות נשים בישראל בפתח המאה העשרים ואחת. במסגרת זו דנה החוקרת באמנות נשים עכשווית דרך אזכור עבודתן של אחת-עשרה אמניות מקומיות עכשוויות. אף שכך, הספר לא מכוון לתת סקירה שלמה על ההתפתחות ההיסטורית בתחום. ככלל, הדיון באמנות פמיניסטית שנוצרה במרחב המקומי מתחיל אצל דקל באמניות שנות השבעים. יש הצדקה בדבר, מאחר שקשה לדבר על מודעות פמיניסטית מובחנת ומוגדרת ביחס לאופני עשייה, טיפול בחומרים ובתכנים אמנותיים – קודם לתקופה זאת.

יחד עם זאת חשוב לציין את יצירתן של נשים במרחב המקומי עוד טרם הגל של שנות השבעים. האוצרת  גליה בר אור מיקמה אמניות כגון לאה ניקל ואביבה אורי בהקשר החברתי הרחב של דור הביניים שבין הגל הראשון של הפמיניזם הישראלי לגל הפמיניסטי השני, של שנות השבעים בארץ.  לדברי בר אור בגל הראשון של הפמיניזם הישראלי אפשר למנות את פועלה המשמעותי של תנועת הפועלות (שגרעינה הראשוני נוסד כבר ב-1911), שהקימה משקי פועלות, נאבקה על עיגונה בחוק של זכות הצבעה לנשים (בשנים 1925-1917), וייסדה אגודות נשים במושבות ובערים לצורך יישומו של החוק במועצות המקומיות. אליבא דבר אור, אמניות התקופה פעלו לאור, ברוח  ובהווי זה.

היחס שמעלה בר אור – דהיינו הקשר שבין היצירה של נשים בארץ לרוח המאבק לשוויון שרווח בתנועת ההתיישבות העובדת, ובכלל ההתייחסות לאמנות נשים שנוצרה בארץ קודם לשנות השבעים הן נקודות משמעותית שלא עולות בספרה של דקל. ניצנים של מחקר בתחומים אלה אמנם כבר החלו לזכות לטיפול מחקרי (הסמינר של רות מרקוס מאוניברסיטת תל אביב והמחקר שלצדו, הניבו רשימה ראשונית וחשובה של יוצרות בתקופה הנידונה – שהועלמו מהשיח), אבל ככלל נושאים אלה דורשים עדיין עוד ליבון והעמקה משמעותית.

אילת פינטו, חמניות (אחד מסדרה), 2001, תצלום צבע, 110x 130 ס"מ. אוסף האמנית.

הנה כי כן, דקל מרחיבה את הדיון בעיקר סביב האמנות הפמיניסטית האמריקנית בשנות השבעים, אך לא פוטרת את עצמה מלדון גם ביצירה הפמיניסטית שבמרחב המקומי. כך הדיון סביב האמנות הפמיניסטית האמריקאית מהווה אבן יסוד ומקור להשוואה (וגם לעימות)  למחקר בתחום העשייה המקומית. בהקדמה לספר מתארת החוקרת את העיסוק שלה בעבודת המחקר לצד חוויית הלידה הראשונה שלה. היא מציינת שנושא "האמהות" העולה ביצירה של קלי – שמהווה, כאמור, נקודה ארכימדית בספר – הכה בה במלוא העוצמה, גם אם ממרחק של שנים ומקום (עמ' 18).

דקל  חותמת את דברי  ההקדמה בתקווה  ש"על אף הזמן שעבר, אני מקווה שבין דפי הספר נותר משהו מאותו טעם שליווה את לידתו, טעם של חוויה אישית, ראשונית ונשית" (שם). ואכן, מעבר לערכו האקדמי של הספר שמכיל הן סיכום נרחב של הנושא והן מחקר חדש ומקורי ביחס לפרטיו, דומה כי תקוותה זו של המחברת לא נכזבה כלל וכלל.

טל דקל,  (מ)מוגדרות –  אמנות והגות פמיניסטית, הקיבוץ המאוחד/קו אדום-אמנות, תל אביב, 2011. 232 עמ',  38 תמונות בצבע, 29 תמונות בשחור לבן, 88 ₪.

מאמר ביקורת נרחב על ספרה של טל דקל  –  פרי עטו של המחבר  –  יופיע בגיליון הקרוב של כתב העת  הו-הא, החוג לתולדות האמנות, אוניברסיטת חיפה.

2 תגובות על בגוף אני מפעילה

    כאמנית אני יוצרת עבודות הקשורות לנושא.
    רוב התערוכות שלי בשנים האחרונות למשל: "שארה כסותה ועונתה, יארג ויעבור וכן- מי שטורח בערב שבת – עוסקות בנושא .
    חוה פוליבודה- אמנית

    הצילום של בנגליס מעמיד לי את הזין בצורה מטורפת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.