תעתוע ודה-נרטיביזציה

"מה שגליה יהב עוד לא השלימה בהידוק האג'נדה, אנחנו כבר מיישמים כאמנים באופן אינטואיטיבי. הגלריות השיתופיות הן האלטרנטיבה היחידה לזרם המרכזי". יואב שביט מגלריה אלפרד מגיב לדבריה של יהב בראיון שפורסם בערב-רב.

אני מבקש לבסס במאמר קצר זה את העמדה שהגלריות השיתופיות הן האלטרנטיבה היחידה לזרם המרכזי שמציעה תכנים רלוונטיים. טענתי היא שיש לקבל אותן ככאלו כבר מעצם היותן ביטוי של קהילתיות, ושזכותן לבסס את מעמדן נקנית מתוקף העובדה שהאמנות המוצגת בהן מבטאת ערכים חדשים המשקפים תפישה שונה של הנושאים שבמרכז ההוויה. לבסוף אטען שהגישה שהציגה גליה יהב בראיון מחייבת אותה לתמוך ואפילו להצטרף לפעילות בגלריות השיתופיות. רק כך תוכל ליישם את האג'נדה שלה עצמה.

א. משמעותיות – לגבי עצם הפעילות השיתופית ברצוני להביא קטע מתשתית להרצאה שתהיה חלק מסמינר שלם, שעניינו יציאה מהמצב הפוסטמודרני בשדה האמנות המקומית. סמינר זה יערך בגלריות חנינא ואלפרד בחודש ספטמבר הקרוב. הוא מיועד להביא להכרה במשמעותיות של הפעילות השיתופית וייקחו בו חלק אוצרים, אמנים ומרצים בכירים מתחום תולדות האמנות והתיאוריה. המקטע אותו ערכתי עבור מאמר זה, מציג ומבסס את טענתי העיקרית שעצם הפעילות השיתופית המציגה את הפעילות האמנותית כחלק מחיי קהילה, הינה אלטרנטיבה משמעותית יותר מכל אלטרנטיבה אחרת.

האמנות בשירות הדיסטופיה הפוסטמודרנית:
האמנות בשירות הפרדיגמה הפוסט מודרנית, כמו בשירות תפישות-על אחרות לפניה, עושה את מלאכת הטוויה: שפה-עולם, תוך חיזוק היחסים הקיימים עם הנרטיב שבמרכז הפרדיגמה. המצב המתעתע, שהוא המופע הנפוץ של האמנות הפוסט מודרנית, הוא חיזוק הנרטיב המרכזי, שכן מדובר בנרטיב השולל נרטיביות. בגלל שלאנטי נרטיב שלנו, חיונית ההצבה של שלילה באופק (על כך תוכלו לקרוא בהרחבה מאמר המלא), פעולתה של האמנות, בזמננו, היא של פריקת הצורך במשמעותיות. באופן זה מובטח קיומו של מצב מתעתע על פני השטח וריק דיסטופי בעומק. האפקט מושג באמצעות יצירת מדמה נקודתי של משמעותיות. משמעותיות הנרקמת לצורך יצירת האפקט של האמנותי ומתפוגגת בסופו. במובן הזה האמנות היא עוד זרם איזוטרי שמבטיח את השלווה וההיסטריה של הוצאת הבחירה מתחום ההכרח בעזרת ריקון משמעותיותו של השיח התרבותי. ראוי להדגיש, לחובבי הבידור, שהאמנות לא יכולה לחרוג מתפקידה כאמנות; מתווית המשמעויות עם הדברים, גם כאשר היא מתכחשת לתפקידה היא עדיין מבצעת פעולה זו באותו מרחב פעילות.  היא טוענת טענה בשדה של המשמעויות והיא שהן אינן. יצירת מצג של אי ההעדפה, אי הבחירה ואי השיפוט, שמושג בעזרת פעילותה של שלילה גורפת בשדה של המשמעויות, הוא חלקה של האמנות בריסוק האנושי לטובת הדיסטופיה של הפוסט מודרניות.

בהקשר זה ראוי להזכיר גם את תיפקודו של האמן. המראה שאני מבקש להציב בהקשר זה היא זו בה משתקפת דמות האמן כהשתקפות האידיאלית של הרוח הפוסט מודרנית. האמן הוא זה שכבר ברנסאנס, בראשיתה של אותה דיציפלינה שלה אנחנו קוראים אמנות (זו של האמנות של הנאורות האירופית), הוא מי שרשם בשוליי הציור שבקפלה 'אלוהים הומו!'.  במצב הדברים היום, אם האמן כותב משהו ביקורתי בשולי הקאפלות של ההון, הרי שזה מגוחך. הקפלה עצמה נבנתה לקדש את התפיסה שעוצבה בהשראתו – הוא המודל של האדם כמותג.  הפוסטמודרניות וההיפר קפיטליזם תלויים בקיומה של התפישה לפיה האדם הוא תוצר עיוור, שבמקרה הטוב פעולתו תוכל להתגלם כעוד סחורה.  טענתי היא שבשיאה של תפישה זו ניצב "האמן" הפרסונה שנפשה מתגלמת כסחורה, וזוהי ה"אמנות". המערכת מבטיחה שמצב זה יתמיד.  שמי שיצליח לבטא את עצמו יהיה "אמן" ולא אמן, ושהביטוי המוצע יהיה "אמנות" ולא אמנות. על מנת להגיע למקום בו תוכל להציע משהו אחר עליך להגיע עם תפישה התואמת את המערכת.  אם מה שאתה מכיל שונה, לא תזכה להציע אותו לקהל משמעותי.  כך יוצא שהאמן המצליח (להבדיל מ"האמן" המצליח) נמצא במצב פרדוקסאלי שבו על מנת להצליח עליו להיכשל. או להיכשל בלהיות אמן, כלומר כזה המציג תוכן חדש, או להיכשל בלהגיע למקום ממנו יוכל להציע תוכן חדש כזה.

פעילותן של קבוצות אמנים מצליחות כאפשרות החורגת מהמרחב ההיפר קפיטליסטי:
הפעילות של קבוצות אמנים, אפילו אם הן מתקיימות ללא אג'נדה כלל, קונה לעצמה את הזכות לרסס הערות בשולי מגדלי הקאפלות של הכסף, וזה כבר בזכות היותה פעילות קבוצתית. דמות האמן המשתקפת מפעולות אלו מתקיימת כחלק מקהילה. קהילה היא משהו שהמצב הפוסט מודרני מבטל, וההיפר קפיטליזם מדביר בתהליך מתמיד של ביטול האנושי המשותף והצגת המרחב החברתי כמרחב של מאבק בין אינדיוידואלים. לכן העובדה שהגלריות הקבוצתיות מייצרות דמות אמן אחרת, אדם יוצר השותף ב-,  מוכיחה את אפשרות קיומו של מצב אחר.  עם זאת, אילו האמנות המוצגת בהן לא היתה איכותית ולא היתה מציעה ביטויים אמנותיים איכותיים ליציאה מהמצב הפוסט מודרני הן לא היו יותר מצעד מכין לצעדים משמעותיים יותר. על מנת להראות שזה איננו המצב אפרט כאן 6 דרכים בהן חורגת ומחדשת האמנות שהוצגה עד היום בגלריות השיתופיות אלפרד וחנינא:

1. עבודות שאי אפשר לקנות.  אמנות מתכלה.  לשם דוגמה ניקח את עבודותיה של הציירת יעל בן שלום – ציורים שחורים ענקיים שהשחור בהם הוא תוצאה של ציפוי משטח ציור באבקת פחם.  המראה הוא ייחודי ולא ניתן לשימור ולכן לא ניתן לסחור בו.   את הציורים האלו תוכלו לראות רק בגלריה שיתופית והאמת שממש עכשיו בגלריה אלפרד, בתערוכה "כשתראי נוצה" המשותפת לבן שלום ולצלמת המעולה עדי בצלאל.  בואו ובחנו את דבריי.

2. עבודות שנוצרו כתוצאה משיתוף פעולה. התערוכה הזוגית הנ"ל, כמו יתר התערוכות שהוצגו השנה בגלריה אלפרד, היא תוצאה של יצירה משותפת.  צעד זה הוא חלק ממהלך רחב, ממדיניות של העמותה, לפיה כל התערוכות העונה הן שיתופי פעולה. סדרת שיתופי הפעולה, אם כן, הצטברה למהלך אוצרותי רחב שעוקב אחרי המנעד של מה שיכול להקרא שיתוף באמנות;  מהפרדה המשתלבת בהרמוניה אסתטית (למשל בתערוכה שאצר אצלנו יונתן הירשפלד בה השתתפו גדעון סמילנסקי, אוהד פישוף ומרים גמבורד), ועד ציור משותף הבולע את כל הגלריה והופך אותה ליצירה משותפת (כמו שהציגו אלעד רוזן ונעמי לב  בתערוכה "ציור על ציור", שאצרה אתי אברג'יל).

3. המשכיות ויצירת נרטיב.  להבדיל מהגישה הרווחת במקומותינו מציבות הגלריות השיתופיות את ההמשכיות כעקרון שההתחדשות האמנותית מתנהלת לפיו. במסגרת גישה זו הוצגו אמנים ותיקים בעלי אג'נדה וסגנון רלוונטיים לצד אמנים צעירים עכשוויים.  למשל בתערוכה: רות שלוס ואמנים צעירים, שאצרו גדעון סמילנסקי ועדי בצלאל.

4. הנשגב. הנשגב הוא הדבר שאי אפשר ללכוד. לכן אי אפשר לסחור בו ולכן ערכו ירד ביריד של העכשווי.  בדו-תערוכה שנערכה בגלריה חנינא ובגלריה אלפרד הפכו הגלריות לבתי תפילה באמצעות אמנות עכשווית. בנוסף לזה האמנים חתמו על הסכם אי מכירה למשך התערוכה. בשטחי הכנסיות – האמנות קודשה בפועל, כלומר הופרדה והוצאה אל מחוץ לתחום הסחר.

5. האמנות כביטוי לחולף והחופש האמנותי כקריאת תגר על התועלת האלימה שבמשך. כאן אני נאלץ להביא את פעילותי לאורך השנים כדוגמא מובהקת ליצירה של סגנון חדש בכל תערוכה. זה להבדיל ממה שברור שמשתלם, שהוא להמציא סגנון ולקדם אותו עד שמגיעים לקופה. כאמן פלסטי, שיא היכולת היא לבטא משך מצטבר ברגע אחד.  הביטוי של המצטבר מתאים לאותו רגע וזה להבדיל מהאסטרטגיה הנפוצה למתג את עצמך כאיש שמצייר.

6. אמנות לעם. במסגרת המאמצים לשרוד כקהילות יצרניות, הומצא הפורמט של תערוכת מכירה שבה אמנות נמכרת במחירים אפשריים לאיש מעמד הביניים. יותר מכל דבר אחר, היענותם של אמנים בעלי שם הבליטה את קיומה של קהילת האמנות, ויצרה תחושה נדירה של סולידריות.

כל אלו הם היבטים שונים של מימושה של תפישתנו השונה את המציאות בעזרת האמנות שאנו מציגים.  דבר זה לא יכול להתנסח בכנות במקום אחר ולכן לא יכול להתממש שם בשיאו. תמיד יהיה מדובר שם (בשדות בהם מתנהל המשחק), במשהו שהוא חיקויו של המהלך האמנותי הרדיקלי. כנגד זה מציגה מצידה יהב כאלטרנטיבי את הפנקיסטי או הצימחוני. ברצוני לשים את דבריה בתוך ההקשר של המשמעותי; המשמעות – מה שמאפשר שיתוף בין אנשים – נגדעה ומה שנשאר, לשיטתה,  זה להציל ברווז או לצבוע את השיער.

להלן בקצרה ביסוס הטענה העיקרית של המאמר: הראתי שלזכותן של הגלריות השיתופיות ניתן למנות גם את השיתופיות וגם ביטויים אמנותיים חדשים המשקפים את הערכים השונים של ההוויה המשותפת. בנוסף הדגשתי את המשקל הדומיננטי שיש לשיתופיות מול הערכים שבמרכז ההוויה היום, ולפי שלושת אלו יוכל כל אחד להבין שהגלריות השיתופיות הן האלטרנטיבה הרלוונטית ביותר לזמננו הפועלת בשדה האמנות.  נשאר עכשיו רק לסלק את הרפש ולקרוא לגליה יהב להצטרף.

ב. בריכת חמצון – אם לרשותה של גליה יהב עומדת הזכות להשתמש במכון טיהור השפכים של גוש דן אחת לכמה זמן, מצאתי שנכון יהיה להציג כאן טכניקה מסורתית וצנועה יותר לטיהור שפכים והיא בריכת החמצון. כל שמתרחש בבריכת החמצון הוא סכירה של מי הביוב ויצירת אגם בו המים שוהים זמן מה. כאשר זרימת הביוב מושהית מתרחשים שני תהליכים עיקריים; לאחד קוראים שיקוע ובו עיקר הפרש שוקע אל קרקעית הבריכה והשני הוא התפרקות כימית, שכן משהשמש קופחת על הדברים, היא מאיצה את התפרקותם.  בהתאם אני מבקש בחלק זה של הדברים להניח לפני הקורא-ת שוב את עיקר דבריה של המרואיינת בעינייננו. תשזופנה העיניים את הדברים ואחר כך יהיה אפשר לחזור ולהפיק מהם  אולי משהו מועיל.

Crl+ C     crl+V :
בעמותות הילדים הקולקטיביות…
… בגלריות הללו, במקום הצעה אלטרנטיבית יש קיבוץ-מחדש בגרסתו הגרועה. לאור התוצאות עד כה, אני מתרשמת שעיקר החזון שלהם הוא רצון לשרוד כמו גלריה, ולאו דוקא לייצר אמירה אמנותית ותרבותית, בלי יותר מדי מודעות או קריאה היסטורית ובלי למידה. הם מתנהלים כמו סקווט, אבל זה אפילו לא סקווט מעניין. איזה סקווט אתם? צמחוני, פאנקיסטי? …
אני בודקת בפועל מה מציעות עבודות האמנות והתערוכות שנובעות מההצהרות, והצטברו מספיק זמן ותערוכות כדי להבין שרוב מה שמוצג שם נראה ומוגש כתוצרים ויזואליים של פעולה בנוער העובד והלומד. ..
…יש להם אידיאולוגיה, אבל היא מובלעת ולא מוצהרת. כשאני מסתכלת על הניסיונות לחמוק משיטת הגלריות אני רואה בייחוד את העליבות של התארגנות מסורבלת, חובבנית וכושלת. זה לא מצליח לייצר באמת סדר יום או הגיון אמנותי אחר, ולכן בעיקר מקבע את התפיסה של ווינרים ולוזרים, את הסטריאוטיפ לפיו מי שנמצא מחוץ לשיטת הגלריות, ההון והשוק, זה מי שלא הצליח להתברג.
… הרצון האנתרופולוגי או הפטרוני לתרום לקהילות כאילו אתה הוא תו התקן המלא כרימון, ועוד לקרוא לזה שת"פ מעצים, זה באמת הדיבור הכי מסריח…
…להערכתי זה רק מקבע את החלוקה בין הצטרפות התמכרותית לשוק לבין הסתלקות חד צדדית, ומקבע את שתי האפשרויות האלה כדיכוטומיות ילדותיות ברמת אסיפת כיתה שבה הדחוי אומר שהוא בכלל לא מתעניין בכל זה כדי להסוות את עלבון האי-התקבלות.
…יש בי כעס של מבוגר אחראי, כי ציפיתי וקיוויתי, אבל מדובר, לצערי, בצעירים משעממים. אני לא בטוחה שמישהו זוכר את זה, אבל אתן כדוגמא את פרויקט הבית הנטוש שעשינו בשנות התשעים …
…עד כאן מתוך דבריה של ג. י.

ג. עובדות – אבקש מהקורא-ת לקחת בחשבון מספר נתונים:
1. יותר מאמן אחד אותו הציגה יהב בתערוכותיה הציג בגלריות השיתופיות (למשל בדו-תערוכה בה הפכו הגלריות לבתי תפילה, השתתף אסי משולם וכל זה לא קרה אחרי שיצר כנסיה בג'ולי אם, אלא במקביל).
2. מבין האמנים הלוקחים חלק בפעילות בגלריות השיתופיות כאלו שהציגו ומציגים במוזיאונים שונים (תל אביב, רמת גן, הרצליה ועוד) ובגלריות מובילות (גולקונדה, זומר, saatchi ועוד) יש גם אמנים שחתומים, במקביל לחברותם בקולקטיב, כאמני גלריה בגלריות מסחריות.
3. הגברת יהב לא מרבה לבקר אצלנו. למעשה היא נראתה בגלריה אלפרד רק פעמיים מאז נוסדה לפני 6 שנים.
4. האג'נדה שמציגה גליה יהב מביעה רעיון זהה כמעט לאג'נדה של הגלריות השיתופיות. לדבריה ברעיון מה שהיא מחדשת כאוצרת מובילה זה את הביקורת על משקלו של ההון בעולם האמנות.  גם היא מבקרת את ההיפר קפיטליזם הארצישראלי, הווינריות הדורסנית ושאר תחלואים.
5. ההתיחסות לגלריות השיתופיות מתפרסת על פני עמוד שלם. זהו נפח זהה למה שהקדישה לעבודות בתערוכה שלשמה נערך הראיון. לצבע טרי, לשם השוואה, היא מקדישה פיסקה.
6. לקראת סוף הרעיון אומרת גליה יהב שלאחרונה יותר ויותר היא מוצאת מועיל את הקו המהודק יותר.

לפני שאחבר בין הנתונים ברצוני לסייג במעט את הדברים בכל האמור לגבי גלריה אלפרד.  גלריה אלפרד לא נוצרה מתוך אידיאולוגיה, אלא מתוך אמונה של קבוצת אנשים שאפשר לעשות דברים בלי להילחם. העובדה שהאמירה הזאת מעוררת אצלנו, העוסקים בהתגוששות, התנגדות מיידית רק ממחישה עד כמה מוטמע עיקרון המאבק בתפישתנו. עם הזמן והתרחבות התופעה, אנו מבקשים לנסח את מה שנוצר, מתוך נטיותנו הטבעיות, במילים. כתיבת מאמר זה והנכונות להגן על מקומנו בשיח, הם חלק מתהליך זה של הבשלה.

כעת הרשו לי לסכם ולחבר בין העובדות; גליה יהב חוזרת וטורחת להקדיש לנו מרחב התייחסות רב כי היא רואה בנו איום; מה שהיא עוד לא השלימה בהידוק האג'נדה שלה אנחנו כבר מיישמים כאמנים באופן אינטואיטיבי. האמנות והפעילות שלנו לא סותרת את הנרטיב שאנחנו מייצרים. עניין זה מאפשר לנו להגיד דברים ברורים כנגד הזרם המרכזי וכך לייצר, בתקציבים צנועים בהרבה, אמנות טובה יותר. כפי שהודגש, עיקרו של הנרטיב המרכזי הוא תעתוע ודה-נרטיביזציה. ככזה הוא מעודד יצירת אמנות ביקורתית דווקא על מנת למנוע את התמעטותה של משמעות מחייבת. הביקורת, בהקשרים בהם נאלצת יהב לפעול, היא רק סוג מר של בידור שהקהל שלה צורך. שם-תנאי להחזיק באג'נדה הסותרת את עצמה. לכשתושלם עבודת הידוק הנרטיב אצל יהב, ויווצרו משמעויות שמחייבות פעילות תואמת, היא תמצא את עצמה לצידנו. כשזה יקרה (אם באחרית הימים ואם בזמננו), הדומה-האנושי יחזור להיות מי שאפשר לשתף איתו פעולה, ולא זה המסוכן ביותר כי הוא זה שיכול למחוק את זהותך. לקראת עתיד זה, אני מבקש לנצל את ההזדמנות של הכמעט דיאלוג הזה, לברך את גליה יהב על הביקורות ועל תשומת הלב, ולהזמין אותה להשלים את תהליך הידוק האג'נדה, להגיע במהרה אלינו עם איזו הצעה רצינית, ונקווה שנוכל לשלב אותה בלו"ז התצוגה העמוס.

8 תגובות על תעתוע ודה-נרטיביזציה

    את הערותי המובאות למטה, כתבתי כתגובה לדברים שמופיעים בדעות – "ערב רב": "דרוש קונפליקט בין-דורי" מאת ד"ר גילה אמיתי. אני עושה זאת, כי נראה לי שמצד אחד ישנה ציפיה מדור קודם לחדשנות אבל בקריטריונים שלהם, אני רואה את זה מאפיין יחסי מרצה-סטודנט, מורה-תלמיד, הורה-ילד, בכיר-צעיר, בארצנו האוכלת יושביה, אמניה – השררה מכח עצמה מטילה דופי ובכך תלות במי שהוא חלק ממנה בכדי לשמר את יחסי הכוחות, כלומר להשאיר את הכוח בידי מי שטרח לא מעט, השיג אותו ועבר צד. הדיכוטומיה הזו יכולה להחזיק כל עוד הכוחות השואפים לשנות, ייענו לשיח המקובל. אני רואה בחוסר נחת את הגלריות השיתופיות מאמצים אוצרים ששמותיהם ידועים ומנסים לגייס שיתופי פעולה עם אמנים מוכרים ובכך משחקים לידי ביקורת כמו זאת שעליה אתה מגיב, שהרושם המתקבל הוא שמי שהוצא מהמשחק או שטרם התקבל אליו, מנסה קיצורי דרך. דרוש מניפסט וזה לא פשוט כי אנחנו רגילים לקמבן – גם וגם.

    במאמר הנ"ל נאמר בפתיח (מורחיב בהמשך) – "בשדות השיח והכוח של האמנות יש שחקנים המורשים לפעול, הן במרכז השדה והן בשוליו. לשחקנים חייב להיות ההביטוס הנכון לשחק את משחק האמנות: בוגרי מוסדות מוכרים – לא ע"י המל"ג – אלא ע"י שדה האמנות ופועליו, חוקרים מדיסציפלינות שלגיטימי לראות אותן כמקושרות לאמנות, ושחקנים ספוראדיים נוספים שהגיעו מפה ומשם. אם קיים שדה, הרי שקיים גם תחום שמחוץ לשדה המהווה חלק מהשיח של השדה, שלעיתים מנסה לפלוש לשדה, להרחיבו, לעצבו מחדש ולהגניב אליו שחקנים חדשים ומרחבי פעולה חדשים או אף להיפך: לגנוב ממנו שחקנים ולצמצם את שדות הפעולה שלו."

    על כך כתבתי

    קראתי ונהנתי מאד, טעון ומנומק למופת. נראה שהשדה זז חלקה בלי שהרגשנו. לגבי ידיעותינו מתולדות האמנות – החדש נהיה רלוונטי גם כתוצר אסטתי וגם כטיעון, רק כאשר הוא כפר בקודם לו וכך הסתייע בידנו ליצר גרף כרונולוגי לינארי, אכיל וניתן לעיכול, וכשברצותינו להצטרף אליו, המלאכה ברורה נצטרך שוב לכפור בקודם ולהמציא את הדבר הבא. הפוסט מודרניזם בעיני, יותר משהו תיאוריה ברצף, הוא נסיון לשנות את חוקי הזרימה ולבדוק ניתן לטעון מתוך הטיעון ולא טיעון מעצם הכפירה בטיעון שקדם לו. אני מסכימה עם הנאמר בכך שכרגע המודרניות והפוסט מודרניות ככותרות-על לדינמיקה בשדה האמנות משתקות זו את זו ושדבר זה יותר מכל מבליט את הנושא המרכזי, אותה חלקה שזזה – מה תפקידה של האמנות, אבל לנו יותר קל להתעסק עם "מהי אמנות" ובטח כשרק ההתלבטות בשאלה יכולה להנביע כשלעצמה המון יצירות אמנות נוספות, שכאילו כופרות בעיקר אבל נשארות בתחומי השדה. מאחר ומבנים שלמים יושבים כבר על המשבצת, היא צריכה להצדיק את קיומה, כמו שתעשיות נשק בהכרח יולידו קונפליקט חמוש. אני חושבת שהמהפיכה או השינוי לא יבואו מתוך האמנות, או לא רק, האמנים בסופו של דבר, ותיקים כצעירים צריכים להתפרנס מאמנותם ולכן ייטו להתגרות בגבולות השדה אבל לא ירחיקו מעבר לו, אלא מהוגי דעות צעירים ואמיצים שיכולים לראות את התמונה הרחבה ולהצליב שדות ידע – סוציולוגיה/פילוסופיה לצורך העניין, הם התחומים שיכולים להתעמק בשאלת תפקידה של האמנות, אם יעזבו את העיסוק הנוח של "דיווח מהשטח" וניתוח מה שאנחנו רואים, המאד דומה כרגע לעיסוק בעולם האמנות המבוקרת.

    אני חושבת שזה תקף גם לגבי הדיאלוג שאתה רוצה לעורר עם הגליות להביות.

    אחד הדברים שלמדתי במהלך לימודי האקדמיים – היי מובנת לקורא. שפת המאמר לא היתה מובנת לי למרות השכלתי אבל אולי – אם הבנתי נכון, יש כמה כשלים בטיעונים הממוספרים:
    1. אמנות מתכלה היא פרקטיקה של התנגדות שכבר הוכנסה למוזיאונים (אושפזה כחוק ע"י הרוח ההגמונית-קפיטליסטית ומקובלת במחוזותנו).
    2. שת"פ נוצר בתחומים רבים מתוך אינטרס ומצב של רווח לשני הצדדים. הטיעון לא מהווה הוכחה למטרה לשמו הובא.
    3. המשכיות ונרטיב – ידועים מימי קדם. די אם אזכיר את התערוכה שרצה לא מזמן כמחווה לקרוואג'יו והקרוואג'יואיסטים
    4. הוצאה אל מחוץ לתחום הסחר, דהיינו, ההסכם בין הקונה למוכר יצא מהארון רק אחרי הסרת היצירות מהקירות. אי אפשר להיתמם ולהתנער מהפן הכליכלי ומהיות האמנות סחורה ומותג (אפילו לשם תשלום הארנונה על שטח הגלריה). אם זו לא היתה סחורה לא היה שדה. ללא תשתית מטריאלית אין מבנה על.
    נכון, יש כאן מטרה טובה אבל ישנו מיסוך רציני בדמות התנכרות לשיתוף אמיתי (ר' הקריאה המתנשאת משהו ליהב בסוף המאמר) ושליפת ציפורניים (ולא משנה לי מי התחיל..שני השולפים נתונים למבנה חברתי וחשיבתי ולא יוצאים מתוכו למקום אחר) שנובע בין היתר מטיפוח אגו שמתחיל עוד במכללות וממשיך בשדה. במובנים אלו אין הגלריות השיתופיות שונות מ"סדנאות היזע" של קונטמפוררי.

    בפעילויות המבורכות של הגלריות השיתופיות עדיין לא נוצר שיח מינורי המאתגר את שיח האדון (אם נזווג בין הוגים ומושגים)

    יואב אתה גאון, איזה תענוג של טקסט

    הייתי רוצה לקרוא את כל הטקסט מחדש בשפה ברורה. כמו שטענת שהגלריות השיתופיות הן האלטרנטיבה היחידה לזרם המרכזי, כך הטקסטים גם צריכים להיות כאלה. אי אפשר לקרוא את מה שכתוב כאן, וזה לרעה.
    דבר נוסף שהטקסט הזה מזכיר לי את ימי סטודיו האחרונים שם דסאו כותב על לוסקי ולהיפך. השדה גדוש ורחב והוא הרבה מעבר למאבק המטופש שבין גליה יהב וגלריה אלפרד. 

    המאמר רציני ומעמיק אך דרך טענותיו חושף בדיוק רב את הבעיה.

    הפעולות הנעשות בגלריה המציגות אותה כאלטרנטיבה כולן אחת לאחת הן פרקטיקות שנעשו, נותחו, נבדקו ואומצו על ידי הזרם המרכזי הרבה לפני שהכותב וחברי הגלריה נולדו.
    תצוגות משותפות? אמנות מתכלה? נסיון לחמוק מ"סגנון"? להציג את אלה כאלטרנטיבה? משונה בלשון המעטה.

    הגלריות השיתופיות בהן ביקרתי לא מעט, מציעות עוד תערוכות בשדה, וממש כמו השדה, חלקן טובות ומעניינות וחלקן ממש לא. בדרך כלל זה פשוט להפליא: אם האמנים טובים והאוצרות טובה, הסיכוי גדול יותר.

    בחנינא נעשה עד עתה נסיון מעניין: להרחיב את מושג התערוכה ולכלול בו הופעות, הרצאות, הזמנה של הציבור להצטלם, להצטייר וכ"ו. באלפרד, כאמור, תערוכות ותו לא. לא שזה רע, לטעמי, לעטוף את זה באידאולוגיה זה פשוט משונה.

    והסוף, כן הסוף, ירייה עצמית ברגל, חבל.

    אני חושב שמדובר במאמר מביך, מקושקש ושכל ההצטעפות הזו לא מצליחה לחפות על גלריה תל אביבית cthfu, בינונית למדי וכותב שמנסה להתחנף לגליה יהב. אוי.

    בלי גלריה אלפרד, לאמנות בארץ לא היתה זכות קיום!!!
    אלפרד רולזזזז

    מדובר באומנות.
    אם כל שכתבת מאמר קצר הוא,כמה ארוך ומייגע יכול עוד להיות?
    בקיצור: הותשתי:)
    חג שמח
    מאחלת לאומנים עצמם ולאוהבי האומנות היפה הרבה יופי ושנינות ;וכמה שפחות הבלים ותעתועי מלל מיותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.