לא "אמנים" – "יצרני תרבות פעילים"

כנס "אמנות-קהילה באמריקה הלטינית" שנערך במיאמי עשוי היה להצטייר בעיניים ציניות כמחווה פטרונית של המרכז הרווי והעשיר כלפי הפריפריה הענייה והנידחת, אך התגלה כהזדמנות נדירה להכיר את סדר היום המרתק של מוסדות רזידנסי אלטרנטיביים.

דו"ח מיאמי: כנס אמנות־קהילה ותוכניות רזידנסי באמריקה הלטינית

המוזיאון לאמנות עכשווית של צפון מיאמי (MOCA) יזם וארח בתחילת החודש רב־שיח של שלושה ימים שכותרתו "מתודות חדשות״ ועניינו מסגרות אלטרנטיביות של יחסי אמנות וקהילה באמריקה הלטינית. הכנס אירח שמונה נציגים של שמונה מוסדות משבע מדינות – ארגנטינה, קולומביה, גואטמאלה, מכסיקו, ברזיל, פוארטו ריקו ובוליביה – לצד אמנים, אוצרים ותיאורטיקנים שהציגו את משנתם הפתוחה והגמישה ביחס ליחסי הגומלין המשתנים תדיר של האמנות העכשווית המקומית עם קהלים מתפתחים בארצותיהם. היה משהו מרענן ומעורר השראה בהתוודעות אל סצנות פחות מוכרות המתמודדות עם מצוקות, תסכולים, חסכים ואלתורים, חלקם דומים מאוד לאלה המוכרים לנו.

מיאמי כטבוּרוֹ התרבותי של אמריקה הלטינית

אך טבעי הוא שכנס כזה מתקיים במיאמי. הנתונים הדהימו גם אותי: כ- 60% מאוכלוסיית מיאמי־רבתי מזוהה כלטינית, דוברת ספרדית, וזהו כמובן הרציונל שעמד מאחורי היוזמה. הרעיון היה להפגיש את אנשי המקצוע שמנהלים את המוסדות האלטרנטיביים זה עם זה ולייצר ביניהם לראשונה דיאלוג סביב שולחן ומול קהל. יוזמה עתירת כוונות טובות, שעשויה להצטייר בעיניים ציניות כמחווה פטרונית של המרכז הרווי והעשיר כלפי הפריפריה הענייה והנידחת, התגלתה כהזדמנות נדירה להכיר את סדר היום המרתק של מוסדות רזידנסי אלטרנטיביים שנהנים פחות מאור הזרקורים של המרכז ובוודאי לא מהווים מוקד משיכה לאמנים בישראל. כמעט כל הדוברים התנערו מהדבק הגיאוגרפי המשפחתי לכאורה של "אמריקה הלטינית" בטענה שזוהי מטריה שרירותית וחסרת כל משמעות לנוכח העובדה שרב השונה על הדומה בין הארצות הללו בחלק זה של העולם. לכל מקום פרובלמטיקה וייחודיות משלו הנובעים מהקשר היסטורי, פוליטי וחברתי שונה, ומעבר לעובדה שכולם מדברים ספרדית – אין ביניהם מכנה משותף מהותי, ולמעט הביאנלות של קובה וסאו פאולו הם גם לא נפגשים אלה עם אלה.

Images Courtesy of MOCA / North Miami Photo Credit: Noelle Theard
Images Courtesy of MOCA / North Miami Photo Credit: Noelle Theard

ואכן חלקו השני של הדיון שנערך ביום הראשון הוקדש לדמיון ולשוני בין המוסדות השונים ועסק במושגים "קהילה" ו"קהל". מצב העניינים בגואטמאלה –  חברה שסועה מבחינה כלכלית חברתית –  אינו דומה למצב העניינים בברזיל או בארגנטינה. במציאות הפוליטית של בוליביה למשל, נאלצים הפעילים להתמודד עם העובדה שכצאצאים רחוקים של הכובשים הספרדים הם נמצאים בעמדת מיעוט במדינה שבה שולט רוב ילידי שאינו מחובר כלל לאמנות העכשווית. האינטרסים הנגזרים ממצב עניינים כה שונה מכתיבים ממילא סדר יום אחר בכל מקום. במהלך הדיון הלכה והתבהרה השונוּת: בסומה שבמקסיקו, למשל, המקום לא מחזר אחרי קהל וזה אף אינו מהווה מדד להצלחה. הם אפילו לא קוראים לקהל שלהם "קהל" אלא "משתתפים" (participants). הם אינם מעוניינים בקהל פסיבי אלא רק במי שמעוניין להשתמש במקום כפלטפורמה. במקומות אחרים, האתגר הגדול הוא לפתות את השכנים להיכנס לראות תערוכה. במהלך הדיון עלה שוב ושוב הפחד מקיבעון רעיוני בדגש על אלתור, גמישות ושינוי מתמיד, תוך התאמת הפלטפורמה לצרכים בכל פעם מחדש.

שאלה מעניינת, דווקא בהקשר של הדומוּת, התייחסה לזיקה אל שיח המודרניזם הלטיני (כדוגמת ציורי הקיר של דייגו ריברה או המודרניזם הקונספטואלי נוסח ברזיל). התשובה האירונית היתה "אולי זה באמת משהו גנטי", אך גם כאן היתה התנערות גורפת. שאלה אחרת התייחסה לאג'נדה האוצרותית במקומות השונים. על כך השיבו כמה מהדוברים שהם מנסים לנער גם את הסטריאוטיפים המוכרים המבדילים בין אמנים לאוצרים, לערבב תפקידים ולשנות את הריקוד המוכר.

העדר סבסוד ותמיכה ציבורית

כל המוסדות האלטרנטיביים שהיו מיוצגים בכנס צמחו מתוך מצב של העדר תמיכה ממשלתית או עירונית. מרביתם אינם נתמכים בכספים ציבוריים עד היום ומבססים את פעילותם על כספי קרנות והון פרטי. כולם דיברו על המאמץ לגייס כספים מקרנות ומגופים פרטיים. בלוגאר א־דודאס למשל, אספן האמנות העכשווית היחיד בקאלי, קולומביה, הוא גם זה שתורם בקביעות ומממן הן את משכורות העובדים והן את תוכנית התערוכות. גם בפוארטו ריקו יש תמיכה מסורתית בפרויקטים של אמנים על ידי אספנים. דיאנה ומואיז ברזדיווין למשל נידבו מכספם לבטא־לוקאל – חלל אמנות בן ארבע קומות,  והם ממשיכים לתמוך במקום בדרך קבע. מסתבר שישנם לא מעט אספנים פרטיים שמתמקדים באמנות עכשווית באמריקה הלטינית. חלקם אף פותחים את אוספיהם לקהל כמוזיאונים לכל דבר. אך "לא כל האספנים הם פילנתרופים,  מרביתם דואגים רק לסלון שלהם", כדברי  ג׳ושוע אוקון. חלקם כבר מיצו את יכולות הנתינה שלהם ומרביתם רוויים בבקשות תמיכה מאמנים וממוסדות, עובדה המוכרת היטב גם אצלנו.

עבודה של איזבל רסטרפו ב- Casa Tres Patios
עבודה של איזבל רסטרפו ב- Casa Tres Patios

נגזרת ממצב עניינים דחוק זה תחושה אנטי־ממסדית חובקת כל: נגד מערכת הגלריות המסחריות שנתפסות כ"מטמאות" את השיח האמנותי; נגד תרבות ההון השלטוני והשחיתות וכמובן – נגד האובייקט האמנותי הסחיר. כולם פה אחד הסכימו עם כך שהמוזיאונים אינם עושים את מלאכתם. בקולומביה למשל, אנשי לוגאר א־דודאס דווקא משתפים פעולה עם המוזיאונים אבל זאת – על מנת "לחנך אותם". וזאת באמצעות פרויקט שבו הם נותנים תקציב לאמנים כדי שיציגו במוזיאון מבלי לאבד את האוטונומיה שלהם. בסומה שבמקסיקו, לעומת זאת, מתגאים באי התלות שלהם בהון פרטי: "העובדה שאנחנו מוסדות קטנים", הסביר ג'ושוע אוקון, "מאפשרת לנו לקיים יחסים עם קהל. התשתית המצומצמת היא זו שמאפשרת לנו להתקיים, כאשר הקיום נעשה יותר ברוח של תאים קטנים שמתחברים זה לזה ויוצרים רקמה צנועה".

האמן כשגריר או כסוכן תרבות

סדר היום המשותף כמעט לכל המוסדות הוא הרחבת הפעילות שמתרחשת בארצם ויצירת נראות מול הקהילה הבינלאומית, כשתוכניות הרזידנסי משמשות כר נרחב לסוגים שונים של חילופי תרבות. הרעיון המרכזי הוא שכל אחד מהאמנים האורחים הופך להיות מעין שגריר שפועל למען המקום בצורה כזאת או אחרת לאחר שהוא חוזר לארצו. היה משהו מעורר השראה בתחושה הגורפת של תמיכה באמנים: אמנים ותיקים עוזרים לאמנים צעירים, אמנים מוכרים וידועים תומכים באמנים מקומיים. לא רואים את זה לא במיאמי ולא בתל אביב. היה גם משהו מעורר כבוד בעמדה היציבה, המקצוענית והלא מתרפסת כלפי המרכז. המלים שחזרו בדיונים השונים היו "קהילה", "נטוורק בינלאומי", "אקספרימנטאליות", "אירוח", קיימוּת (sustainability), ו"חילופי תרבות". המטרה של כל אחד מהדוברים היא די דומה – לייצר שיח וקהילה לאורך זמן. אי אפשר היה שלא להשוות לסצנה שלנו שמעוניינת אף היא להשתלב בשיח הבינלאומי אך לא ממש יודעת לארח ותוכניות הרזידנסי כמעט שאינן קיימות.

מעורבות פוליטית ואקטיביזם חברתי

אחת השאלות שעלו במהלך הכנס נגעה בשאלת האקטיביזם החברתי והפוליטי. כאשר כל אחד מהדוברים התייחס בדרכו לסוג המעורבות של המוסד שאותו הוא מייצג. ג'ושוע אוקון התייחס למשבר החינוכי העמוק שבו מצויה החברה במכסיקו. "להיות נון פרופיט בחברה כמו שלנו זה כשלעצמו אקט פוליטי", הוא אומר. "העבודה שאנחנו עוסקים בפילוסופיה ובאסתטיקה", טענה מיצ׳י מרשואש מבטא־לוקאל, "אינה אומרת שאנחנו לא חלק מהרקמה החברתית". "אני מאמין בתרבות ככלי פוליטי", הצהיר סטפן בנשואם מגואטמאלה. ולדברי  ג׳ודי וורטהיים מבואנוס איירס ״כולנו אקטיביסטים! שהרי ב-CIA אנחנו מנסים לייצר נקודות מפגש שיאפשרו לכל אחד להיות 'סוכן'״. אחד הדוברים בכנס היה פאבלו הלגוארה מניו יורק, שכתב ספר על אמנות לטינית. הוא הגדיר את תפקידם של האמנים העכשוויים כ"פועלים בחרושת התרבות". לדבריו, ברוח התקינות הפוליטית נכון יותר לקרוא לאמנים היום "יצרני תרבות פעילים", שכן המושג "אמן" במאה העשרים ואחת הוא מיושן ומתנשא.

לסיום, אחת השאלות המעניינות שנשאלה היתה כיצד בסופו של יום תימדד הצלחה. במלים אחרות איך מודדים תוצאות כשהאמנות עצמה עוברת טרנספורמציה משפה של אמנות לשפה סוציולוגית אקספרימנטלית ואקטיביסטית. התשובות העמומות שניתנו לשאלה זו נשאו אופי טאוטולוגי –  השימוש במילים כמו "הצלחה" או "התרחבות" אינו רלוונטי לסוג הפעילות שלנו, שכן אלה הם מושגים השייכים לעולם התאגידים – ולא נותר לנו אלא להמציא מדדים חדשים.

Beta Local - פוארטו ריקו
Beta Local – פוארטו ריקו

הגופים המשתתפים והדמויות המרכזיות:

Centro de Investigaciones Artisticas – CIA, בואנוס איירס, ארגנטינה:

ג׳ודי וורטהיים, שעומדת בראש "אל סנטרו" המכונה גם CIA, מגדירה את המוסד שלה כ"מקום ליצירת מפגש – חלל לחשיבה". המקום המשיך למעשה את פעילותו של "פונדסיון סטארט" שפעל בבואנוס איירס כעשר שנים. בדגש על סדר־יום קונספטואלי ("לא מעוניינים בייצור אובייקטים או בייצור אמנות, אלא במחקר ובתיאוריה") המקום פועל מ-2009 ומפעיל סדנאות, קורסים וסמינרים בתחומי תרבות שונים – אמנות פלסטית, ספרות, אדריכלות ומוסיקה. התוכנית שנקראת "אסוסיאייטד פרוג׳קטס" מבוססת על שיתופי פעולה בין אמנים אורחים לאמנים מקומיים, כאשר הרעיון שעומד בבסיס התוכנית היא להפעיל  ״סוכנים״ ולעבוד בשני כיוונים – פנימה והחוצה: האמנים שמגיעים למקום כחלק מתוכנית הרזידנסי נחשבים לשחקנים בולטים בשדה הבינלאומי. הם הופכים להיות מעין סוכנים של המוסד (CIA) ובאופן כזה מקבל המקום נראות ונוכחות בעולם.כיום פועלים בעולם 89 "סוכנים" ביניהם אמנים כמו ז'נין אנטוני, בריאן הולמס וקלר פנטקוסט, כמו גם פסיכואנליטיקאים לאקאניאניים ופילוסופים. תוכנית הרזידנסי מסובסדת וה"סוכנים" שמגיעים לתקופה של שנה אינם נדרשים לשלם.

Lugar a Dudas, קאלי, קולומביה:

"לוגאר א־דודאס" הוקם בקאלי ב-2003 ביוזמתו של האמן הקולומביאני המצוין אוסקר מוניוז. סאלי מזראצ׳י שמנהלת את המקום מנסה לדבריה לבסס נוכחות ולייצר משמעות בעיר של שני מליון וחצי תושבים שיש בה ארבע אוניברסיטאות שבכל אחת מהן פועלת מחלקה לאמנות שמוציאה מתוכה מדי שנה שפע של אמנים פעילים. בקאלי יש גלריה מסחרית אחת ויחידה ואף לא מוזיאון אחד לאמנות עכשווית. המקום מפעיל מרכז תיעוד עם ארכיון וספרייה המאפשר לאמנים מקומיים להתעדכן בנעשה בעולם. תוכנית הרזידנסי, שמארחת אמנים מכל העולם, מבוססת על שיתופי פעולה עם 28 מוסדות מאמריקה הלטינית ומספרד.

Proyectos Ultravioleta, גואטמאלה סיטי, גואטמאלה:

"פרויקטוס אולטרה־ויולטה" בגואטמאלה־סיטי מציע פלטפורמה לאמנות עכשווית ניסיונית המבוססת על שיתופי פעולה בין אמנים מקומיים לאמנים בינלאומיים. מטרתו המוצהרת "לגרום לאנשים לנהל דיאלוג ולשבור פרדיגמות חברתיות". ב-2009 נפתח המקום לקהל ומאז הוא מפעיל תוכנית רזידנסי לצד חלל לתערוכות, סדנאות, אירועים וכנסים. המקום פועל כעמותה ללא מטרות רווח, ללא כל תמיכה ממשלתית, ובשל כך, לדברי מנהל המקום סטפן בנשואם, הארגון פתוח וגמיש מבחינת המבנה שלו ולא מחויב לאג'נדה חיצונית. כיום, כשהם מצויים בשלבי מיסוד של התוכנית, הם כבר מוזמנים להשתתף בירידי אמנות בינלאומיים.

Casa Tres Patios, מדיין, קולומביה:

"קאזה טרס פאטיוס" שבקולומביה החל לפעול כחלל לאמנות ניסיונית ב-2006, אף הוא על רקע מצוקת חללים לאמנות עכשווית ולנוכח סצנה עשירה ופעילה. המקום פועל בבית מגורים גדול ובו שלוש חצרות פנימיות ומכאן שמו. לצד תוכנית רזידנסי מוצגות שם תערוכות, נערכים ערבי עיון ומופעלת תוכנית עשירה של אירועים. גם כאן תוכנית הרזידנסי מבוססת על אמנים אורחים שמוזמנים לעשות פרויקטים עם אמנים מקומיים. המקום נתמך בין השאר על ידי קרן מונדריאן שממנת גם שהייה של אוצרים אורחים בפרויקטים מיוחדים. טוני אוואנקו, אמן ואדריכל שהקים את המקום ומנהל אותו, מדבר על חזון של רישות מוסדות הרזידנסי באמריקה הלטינית. "עלינו לחזק את שיתופי הפעולה בינינו, וביחד להשמיע קול פוליטי."

SOMA, מכסיקו סיטי, מכסיקו:

"סומה" הוקם על ידי קולקטיב של אמנים בראשותם של אדוארדו אבארואה וג׳ושוע אוקון כפלטפורמה לימודית שמטרתה לעורר דיון, לפתח חשיבה ביקורתית ולקיים אינטראקציה אינטלקטואלית. הרעיון היה לאפשר לאמנים המצויים כבר בעיצומה של קריירה להמשיך ללמוד ולהתפתח על בסיס דיאלוג ושיח. על אף שהמקום מפעיל גם תוכנית רזידנסי, הדגש בסומה הוא פדגוגי. יש בו בית ספר ומקום לאירועים ומתקיימים בו שלושה סוגי קורסים – בהנחיית אוצרים, אמנים בכירים שמוזמנים על בסיס של רזידנסי ואנשי מקצוע שמוזמנים למעין כיתת אמן. ג'ושוע אוקון מדגיש את הממד החברתי־חינוכי של המוסד ומסביר שעל רקע מצבה השונה של מכסיקו ביחס למקומות אחרים בדרום אמריקה – אין שם צורך בעוד חלל של אמנות. "ישנם שפע של מוזיאונים וחללי אמנות אבל מעט מאוד דגש על תוכן, דיאלוג ושיח". המקום נעשה יוקרתי ונחשק בשל העובדה שמידי שנה נפתחת הרשמה ל- 24 תלמידים בלבד, כאשר המיון נעשה בעקבות המלצות של אנשי מקצוע ולא בהגשה ישירה. תוכנית הלימודים מסובסדת והאמנים נדרשים לשלם רק עשרים אחוז משכר הלימוד.

Capacete, ריו דה ז'נרו, ברזיל:

"קאפאסצ׳ה" הוקמה ב-1998 בריו דה ז'נרו על ידי האמן הלמוט באטיסטה, אף היא על רקע חסרונם של יוזמות ממשלתיות ופעילות ממוסדת. הביאנלה בסאו פאולו חוללה שינוי גדול בברזיל ויצרה לאורך השנים סצנה דינמית מרתקת, אך לדברי באטיסטה המוזיאונים בריו דה ז׳נרו עדיין ריקים ודלים מבחינה תוכנית. תוכנית הרזידנסי של המקום מבוססת אף היא על שיתופי פעולה בין אמנים מקומיים לאמנים זרים באמצעות תערוכות משותפות. התוכנית מזמינה אמנים להגיע לרזידנסי למשך תקופה של חצי שנה ללא כל התחייבות לעשייה אלא לחשיבה בלבד. האמנית אנדראה פרייזר למשל מגיעה לשם מדי שנה. לצד תוכנית זו מתקיימת במקום גם סדנה שאותה מעבירים לחילופין האמן המתארח, מבקר אמנות או סופר. הסטודנטים שמשתתפים בסדנה נבחרים באמצעות קול קורא כאשר חלק מהסטודנטים עתידים ללמד שם בשנה שלאחר מכן.

Beta-Local, סן חואן, פוארטו ריקו:

"בטא־לוקאל" הוא שילוב של תוכנית רזידנסי עם חלל תצוגה הפועל בפוארטו ריקו כבר מ-1999. המקום הוקם מחדש ב-2004 על ידי שלוש דמויות פעילות בסצנה המקומית שהיו מעורבים קודם לכן בהקמת פרויקטים עם אמנים. גם ארגון זה נולד מתוך מצוקת חללים בעיר ומתוך חשש ש"האמנות העכשווית הולכת להימחק מהמפה". לדברי מיצ׳י מרשואש, המפעילה את המקום ביחד עם טוני קרוז, "אמנים עובדים בבועה של עצמם, גופי האמנות המוסדיים מצויים במשבר כלכלי כבד והחלטנו יום אחד פשוט לקום ולעשות מעשה כדי לייצר נראות לאמנות עכשווית."

Kiosko Galeria, סנטה קרוס, בוליביה:

"קיוסקו" פועל בסנטה קרוז מ-2006 במתכונת של תוכנית רזידנסי ושני חללי תצוגה. ראקל שווארץ הקימה את המקום במימון עצמי בשיתוף עם סימפלה סטודיוס –  קבוצת מעצבים גרפיים צעירים. לדבריה, "יש הרבה אמנים בבוליביה, יחסית מעט אמנות עכשווית ואין בכלל בתי ספר לאמנות עכשווית". תוכנית הרזידנסי הפועלת מ-2007 מבוססת על הזמנתם של אמנים ואוצרים צעירים והפגשתם עם אמנים מקומיים. התוכנית נתמכת על ידי קרנות מחוץ לבוליביה. לצד התוכנית הם עורכים גם אירועים וסדנאות ומוציאים לאור מגזין תרבות. קיוסקו מוזמנת כיום להשתתף בירידי אמנות ובכך נחשפים האמנים המקומיים במרכזי אמנות מחוץ לארצם. קהל היעד שלהם צעיר והם נאבקים על קיומם בתוך התהפוכות הפוליטיות של ארצם.

1 תגובות על “לא "אמנים" – "יצרני תרבות פעילים"”

    מאמר מעניין מאד. יוזמה חשובה מאד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת