פריחת מוחות 32 – נעמי תרזה שלמון, ויימאר, גרמניה

גיל: 45‪
‬. מצב משפחתי: סבבה. גדלה והתחנכה בירושלים. השכלה: לימודי צילום מכללת הדסה ירושלים, תואר שני באמנות במרחב הציבורי ואסטרטגיות אמנותיות חדשות באונברסיטת הבואהאוס בוויאמר, לפני סיום הדוקטורט.

גלריה: ACC Gallery‪,‬ Weimar. שיוך אקדמאי: Prof‪.‬ Assistant Faculty of free art‪,‬ Bauhaus University Weimar

‪
‬גיל: 45‪
‬
מצב משפחתי: סבבה ‪
‬
גדלה והתחנכה בירושלים
השכלה: לימודי צילום מכללת הדסה ירושלים, תואר שני באמנות במרחב הציבורי ואסטרטגיות אמנותיות חדשות באונברסיטת הבואהאוס בוויאמר, לפני סיום הדוקטורט.

גלריה: ACC Gallery‪,‬ Weimar

שיוך אקדמאי: Prof‪.‬ Assistant Faculty of free art‪,‬ Bauhaus University Weimar

 

נעמי תרזה שלמון (צילום: http://178.is/ Max F Albrecht)

תחומי עיסוק/מחקר‪:‬

אמנותי שלי, אמנות בכלל ואמנים. חוקרת את האמן כבעל מקצוע.

אמן/ית שאת מעריכה במיוחד‪:‬

מארק רות'קו, מרטין קיפנברגר, רוברט פרנק, תומאס הירשהורן, סנטיאגו סיירה, פישלי ווייס, אלמגרין ודרגסט, קלוד לווק, דן פריובשי, נובל וובסטר, מארק ביל, בוקי גרינברג, רן סלווין, אורי קצנשטיין, אבי פיטשון ועוד הרבה אחרים…

ספרי על האמנות שלך‪:‬

האמנות שלי משלבת צילום, וידאו, סאונד ואובייקטים, כמו גם אינטראקציות במרחב הציבורי. אני בוחרת את המדיום לפי הצורך, תלוי באמירה. בשנים האחרונות נוסף גם מימד האפרופריאיישן (הקצבה בעברית נשמע מגוחך). אני יוצרת לבד ובמקביל עובדת עם האמן היווני ניקוס ארוואניטיס תחת השם "איחוד הכלבים הנובחים"  www.barkingdogsunited.com (באנגלית זה נשמע יותר טוב) ואנחנו עושים פרוייקטים מורכבים מאד וארוכי טווח ביחד. במקביל אני גם אוצרת תערוכות של אמנים אחרים.

על מה את כותבת את עבודת הדוקטורט‪?‬

עבודת הדוקטורט שלי מתמקדת בשינויים החלים בדמות האמן כפי שהוא נתפס על ידי החברה ובהזחה (shift) שחלה בין התפקידים שאמנים לוקחים על עצמם מבחינה מקצועית וחברתית כאחד, לבין אלו של סביבתו הטבעית להלן המוזיאון, הגלריה, האוצר וכו'.

מדובר לא רק ב'משק האוטארקי' שהרבה אמנים מטפחים כיום, במובן של שליטה בכול ומעבר מייצור עצמי של תכנים להסברה ועד אוצרות ופתיחת גלריה עצמאית. במקביל יש שינוי פראדיגמטי בתפקוד הכוחות הפועלים בשוק האמנות ואף החלפת תפקידים בין ה'כוחות', אם באופן חד פעמי ואם קבוע. עולם האמנות עובר מהפך. יש כמובן גם השפעות של שינויים בצורות הייצוג החלים בעקבות השימוש המאסיבי באינטרנט, והבומראנג ניכר בעולם הלא ווירטואלי כבר עכשיו. על נקודות השינוי האלו אני מנסה להצביע.

למה את גרה איפה שאת גרה?

הלכתי כי חשבתי שאי אפשר, או לא ראוי, לעשות אמנות במקום בו צריך, ממש בוער, לעסוק בפוליטיקה נטו. אני מדור בוגרי מכללת הדסה, שהאינתיפאדה הראשונה פרצה להם לתוך הלימודים והשאירה שם חותם עמוק. הכיתה שלנו ויתרה על תערוכת בוגרים והעלתה במקום זה תערוכת צילום בתגובה לצאת ספרו של דויד גרוסמן "הזמן הצהוב" לאור באותה שנה. אני לא יודעת איך זה השפיע על האחרים, אבל אני עדיין גאה בנו, שהגבנו מיידית. נתנו לעצמנו משימה עיתונאית: להביא תמונות מהקו הירוק. רובם הצליחו, וחלק מהעבודות אפילו צונזרו. אחר כך עברתי לתל אביב ומשם די מהר לאירופה, ולברלין. היו אז מעט מאד ישראלים בברלין, הרבה מהם אמנים. מהר מאד מצאתי את עצמי עושה את מה שלא רציתי לעשות בארץ ממילא גם ב'גולה' (בתקופה מסויימת קראתי לזה גלות עצמית מרצון אפילו).

אני גרה בגרמניה כבר עשרים שנה, כי יש לי כאן עם מי ועל מה לדבר. דיסקורס מסויים, שמעניין אותי. ויש שפה ותרבות שיחה ואופציות לחקור, לחשוב ולהעמיק. הרף הגבוה ממריץ אותי. הכותרת 'פריחת מוחות' גרמה לי להרהר בכך שאני אכן פורחת כאן, אבל לא בגלל שאין שיח מקביל בארץ, יש ואני גם מעורבת בו בדרכי, אבל ההפרעות הקיומיות בתדר המחשבה והיצירה היו כל כך חזקות, שהיה לי קשה להתרכז בארץ. צריך קצת שקט בשביל זה, וזה חסר לי באופן אישי. זאת לא האשמה, רק עובדה שעליה אני מצירה. ויימאר היא מקום מיוחד מאד עם הסטוריה אינטלקטואלית עשירה, לצד זוועות היסוטריות ידועות שקרו כאן, והמתח הזה מעורר השראה.

איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם‪? ‬

לגבי היהדות, כמובן שדברים מתחדדים והופכים נהירים יותר כשחיים בחברה עם תרבות ודת אחרות, אפילו ברמת ההשוואה. גם ככה אני חילונית גמורה, אם אני שוכחת איזה חג אז מזכירים לי. שנים החרמתי עשיית סדר פסח בגולה וכאלה. זה מאד אקזוטי, אבל צריך להסביר הכל, בקיצור זה כרוך תמיד בהרצאה ארוכה מאד. אני מעדיפה לבוא לארץ למשפחה המורחבת שלי בירושלים. אני עושה גפילטע פיש לפי מתכון של סבתא שלי ששמור במוזיאון היהודי בברלין בתור עבודת אמנות שלי. לגבי חווית הישראליות, אין מנוס. אני חיה בסביבה מודעת פוליטית והיסטורית והרבה נושאים עולים לדיון על בסיס יומי. אני מנויה על הארץ ומחוברת מאד לבלוגספירה הישראלית. מהרבה תופעות שהרגיזו אותי נגמלתי, אבל לפעמים זה יוצא החוצה, בנהיגה למשל. אני מצד אחד בת גאה של העדה הפולנית ומצד שני נצר לשמונה דורות בירושלים, אז אני ירושלמית שרופה בדם. לא הייתי מחליפה את הילדות והנעורים המגניבים שהיו לי בעיר הזאת ואת החינוך המוזיקלי שקיבלתי (ואני לא מתכוונת לבית ספר או חוג פסנתר, אלא לחנויות התקליטים שהיו בעיר והמוזיקאים המחוננים שהיא עדיין מוציאה עד היום), בשום מקום אחר.

את מתגעגעת לישראל‪?‬

אני בקשר הדוק עם אנשים בארץ, אני קוראת את "הארץ" באיי-פון לפני השינה ואני מתגעגעת לחום שבאוויר. היו שנים שגידלתי גרעיני אבוקדו בכלי זכוכית גבוהים על כל החלונות בדירה, ממש סוללה. מאמא שלי למדתי את זה. מצאתי את זה מרתק אסתטית ומסמל יופי, מוזרות וניידות. אפשר להשאיר אותם די הרבה זמן לבד והם שורדים. הם כמו חייזרים. כשחיים בנוודות אין מקום לעציצים וחיות מחמד. היו דברים שלמדתי להכין לבד עם השנים ככה מתוך ספורט: לאבנה, בייגלך של עבאדי, קרעפלך של סבתא שלי, אבל יש דברים שחייבים לייבא, כמו מלפפון חמוץ במלח, נענע טריה ותה רימונים של ויסוצקי. אין לו אח ורע בעולם ואני מכורה. במחשבה שניה אני מתמכרת לעיתים קרובות למשהו בלתי נגיש, זה יכול להיות גם תה יסמין שיש רק בסין ואז אני מנג'סת לאנשים שישלחו לי. בשלב כלשהו הבנתי שאני מתגעגעת לירושלים גם כשאני בירושלים, וזה היה סוף הסיפור. יש לי שני בתים, ואני נהנית מהמיטב שבשניהם.

האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל‪?‬

היו שנים שהייתי קרועה בין לבין. זה תלוי בהרבה גורמים. המצב הפוליטי הקשה והמתמשך גורם לי לחשוב בכל פעם מחדש שלא, אבל לפעמים דווקא מאותה סיבה אני מאמינה שכן. אני משחקת עם המחשבה שאם אוכל למצוא עבודה בארץ באותם תנאים שיש לי פה, אז למה לא. לאורך השנים למדתי להינות משני העולמות ולהרגיש בבית בשני המקומות במקום לסבול מגעגועים ופיצול אישיות.

האם כדי לקבל הכרה בישראל צריך בהכרח לעבוד מחוץ לישראל, או לפחות ללמוד בחו"ל‪?‬

קשה לי לענות על זה מבחוץ כי עד עכשיו גם נשארתי בחוץ. אני מניחה שבארץ זה עוזר בתחומים מסויימים כמו איוש עמדות אקדמאיות בלימודי אמנות, כך שבעצם לא מדובר בהכרה, אלא צ'אנסים בשוק העבודה. בכל מקרה, יש בארץ הרבה מאד אמנים עם הכרה שלא למדו בחו"ל. מצד שני, אני מאמינה שלימודים בחו"ל יכולים לעזור לקבל פרספקטיבה, וליצור רשת בינלאומית, שחסרה לעתים בביצה המקומית שלנו.

באיזו מידה את מרגישה שהלימודים והחיים בחו"ל תרמו להתפתחותך המקצועית‪?‬

אין ספק שהם תרמו ותורמים מאד. קשה להתחרות ביכולת לקפץ מדוקומנטה למניפסטה לביאנאלות שונות ולתערוכות חשובות ברחבי אירופה בלי לעשות מזה עניין.

ספרי בקצרה על אחד הפרויקטים שלך‪:‬

שנים רבות עסקתי בצילום חפצים בנסיון לבדוק את מרחב האסוציאציות שההשתקפות השטוחה שלהם מסוגלת להציע, זה התחיל בצילום חפצים מתקופת השואה דרך סובנירים מישראל, סדרת הקופסה השחורה הוצגה במקומות שונים בעולם וממנה עברתי לטיפול טומוגרפי בתרבויות אחרות, כמו טירול או יפן בנסיון להקיש בין תרבויות ומשם לארועים ותיעודים סדרתיים של הסובב אותי, ומשם להתערבויות צילומיות בחלל. זה הבסיס המוצק ומה שמכתיב את הטיפולוגיה של עבודתי, נסיון לתרגם בין מימדים, בין מה שהעין רואה למה שהמוח חושב והפרוייקציה של זה על שטח חלק וההשתקפות של כל זה אצל המתבונן.

מה תוכניותייך לעתיד הקרוב?

לגמור את הדוקטורט הכי חשוב כרגע, אחר כך עוד ועוד תערוכות פרוייקטים קטלוגים הרצאות ושיתופי פעולה עם אמנים אחרים, עד שיימאס לי.

לינקים לפרויקטים:
http://nts.is
www.be-an-artivist.net
www.humandollz.com
www.kiosk09.de

 

 

2 תגובות על פריחת מוחות 32 – נעמי תרזה שלמון, ויימאר, גרמניה

    לפני שש שנים מצאתי קלסר שחור בין ערימות ספרים בחנות של המוזיאון בלייפציג, זה היה בעצם תיעוד צילומיה של נעמי "ראיות". גם היום העבודה הזאת עדיין חזקה ומרגשת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.