מקום מגורים: לונדון
גיל: 35
מצב משפחתי: נשואים
גדלו והתחנכו ב: ירושלים, קליפורניה ולונדון
השכלה: לפני סיום הדוקטורט
מנהלים את הגלריה זירו, קליין וקומה, מלמדים באוניברסיטת רדינג ולומדים בגולדסמית’ס

פיל וגליה קולקטיב ב"xero, kline & coma", חלל האמנות החדש שהם הקימו במזרח לונדון

No Haus Like Bau
תחומי עניין ומחקר:
אמנות ופוליטיקה ובמיוחד דמוקרטיה, מודרניזם ואוואנגרד, פרפורמנס ועבודה פוסט-פורדיסטית, אירוניה והזדהות יתר, דת ואמונה ותפקידם בקפיטליזם, מדע בדיוני ואימה ובמחיוד בהקשר פוסט-אפוקליפטי, ריאליזם ספקולטיביֿ ופיסול, מוסיקה ובמיוחד מינימל סינת’, פאנק ורוקבילי, סיטואציוניזם
אמנים וחוקרים שאתם מעריכים במיוחד:
NSK, המוזיאון לאמנות אמריקאית – ברלין, ולטר בנימין וחנה ארנדט, פלסטיק פנטסטיק, קינג קוני וובל, קורט שוויטרז, טריסטן צרה, אלכסנדר רודצ’נקו, קזימיר מלביץ’, ליובוב פופובה, אוסקר שלמר, ג’יי. ג’י. בלארד, סטניסלב לם, לה ז’ורז’ לנינגרד, ג’ון דוואייר, מניק סטריט פריצ’רז, גלברט

Asparagus: A Horticultural Ballet
ספרו על האמנות שלכם ועל נושא עבודת הדוקטורט שאתם כותבים?
הדוקטורט שלנו עוסק באמנות ודמוקרטיה. האמנות שלנו עוסקת בהרבה מהנושאים שלעיל, ועיקרה פרפורמנס ווידאו. אנחנו משתמשים בכוריאוגרפיה על מנת לייצר תנועה מכאנית שמתאמת בין פרפורמרים חובבים ומרמזת לריטואלים מודרניים. ברצוננו לקרוא תיגר על האינדיבידואליזם שבלב האידאולוגיה הניאו-ליברלית ולייצר דימויים של קולקטיביות. אנחנו מתעניינים בנקודות החיבור בין פעולה צרכנית לפעולה פוליטית, כפי שהן מתבטאות במהומות סביב מותגים מוזלים, ומאידך בשימוש שנעשה ברעיונות של יצירתיות וחופש בעבודה פוסט-פורדיסטית.
למה לונדון?
תמיד רצינו לגור בלונדון מאחר שנראה היה לנו שמכאן הגיע הרבה מהתרבות שמשכה אותנו, בעיקר מבחינת להקות. בתי ספר לאמנות נראו לנו המפתח לעולם הזה, שכן רבות מהלהקות שאהבנו הגיעו מהם. בשנה הראשונה לשהותנו פיצינו על שנים שבהן לא יכולנו לחוות בהופעה חיה את המוסיקה שאהבנו (ירושלים היתה די מוגבלת) ויצאנו כמעט כל ערב. מאז למדנו לאהוב לא רק את אפשרויות הבילוי והצריכה בעיר, אלא גם את הקהילה שיצרנו לנו שמורכבת חלקה מזרים כמונו וחלקה מאנגלים בעיקר ממרכז וצפון הארץ שבאו לכאן מאותה סיבה כמונו.
איך אתם חווים את הישראליות ו/או היהדות שלכם בלונדון?
אנחנו לא במיוחד חווים אף אחד מהדברים האלה, מאחר שאנחנו מתנגדים מכל וכל להגדרה עצמית לאומית, אתנית, דתית או מגדרית. מה שנקבע לפני שנולדת לא באחריותך ולכן לא ממש מעניין. בשנים האחרונות התחלנו לחשוב על האופן שהרקע שלנו בכל זאת עיצב אותנו במידת מה, אבל יותר מעניינת אותנו העובדה שהתחנכנו בחברה אוטופית סוציאליסטית ושחווינו את חדירת הקפיטליזם לישראל כמשחררת. כשיוצא לנו בכל זאת לדבר על מוצאנו עם אנשים הם מרותקים מהשירות הצבאי וחולקים לפחות חלק מהזעזוע שלנו מהמדיניות של ישראל. לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו לא מספיק מנומסים.
מתגעגעים לישראל?
רק למשפחה ולמעט החברים שנותרו מאחור.
חושבים לחזור בעתיד לישראל?
לא.
האם כדי לקבל הכרה בישראל צריך בהכרח לעבוד מחוץ לישראל, או לפחות ללמוד בחו”ל?
מעולם לא שאפנו להכרה בישראל וגם לא ממש הספקנו לנסות לפני שעזבנו, אבל נראה לנו שבגלל שהמדינה קטנה ומרוכזת תקשורתית, די קל לפרוץ לתודעה הציבורית. מה שיותר קשה זה לקבל תמיכה כלכלית לפעילות יצירתית.
באיזו מידה אתם מרגישים שהלימודים והחיים בחו”ל תרמו להתפתחותכם המקצועית?
כשנסענו ללונדון לא היו בישראל לימודים גבוהים לאמנות מעשית. הלימודים בגולדסמית’ס והחיים בלונדון חשפו אותנו לאמנות באופן שלא היה נגיש בירושלים. יתרה מכך, יצרנו קשרים מקצועיים שלא היינו יכולים להתקדם בלעדיהם. מאידך, למדנו הרבה גם מהמעט שעשינו בירושלים מבחינת עבודה עצמאית ויכולות אילתור ואירגון שאולי לא היינו מפתחים בלונדון.
ספרו בקצרה על אחד הפרויקטים שלכם:
לאחרונה, אחרי שנים של שיתוף פעולה עם להקות ופרפורמרים אחרים, החלטנו להופיע ולנגן בעצמנו, למרות שאין לנו קישורים מוסיקליים. המופע שלנו נקרא WE ובו אנחנו לוקחים שירי פופ מוכרים ומחליפים את גוף הדובר מיחיד לרבים. השינוי הפשוט הזה – WE Will Always Love You, WE Wanna Hold Your Hand, WE will Follow Him – מאפשר לנו לבחון את הסובייקט הליברלי של שיר הפופ, שלמרות שהוא מייצר כוכב יחידני, מכונן גם קהל של רבים שמזדהים איתו. בהופעה, אותה אנחנו מבצעים עם שני חברים שהם כן מוסיקאים, ויקטור ג’ייקמן מוויטבי ביי ורות’ אדווארדז מקאבר גירל, אנחנו לובשים חליפות זהות וקופסאות שחורות על הראש, ואנחנו מחליפים בינינו כלים.

WE
מה תכניותיכם לעתיד הקרוב?
אנחנו מתכננים להוציא את WE בתקליט, לייצר קליפ מהפרויקט בשביל מוזיאון הטייט ולהופיע איתו ב-ICA.
אנחנו גם מתחילים להריץ חלל אמנות חדש במזרח לונדון בשם זירו, קליין וקומה, בו אנחנו מתכננים להציג אמנות של אמנים צעירים מקומיים לצד אמנים מבוססים יותר ובינלאומיים. כמו כן, אנחנו משתמשים בחלל כפלטפורמה לאירועים כגון דיונים תיאורטיים והקרנות סרטים. עד כה היה לנו דיון והקרנת סרט עם אוואן קאלדר וויליאמז ומרינה וישמידט והשבוע נפתחת התערוכה הראשונה, מאוסף המוזיאון לאמנות אמריקאית – ברלין.

The Future for Less



השבוע עמד בסימן מלחמות עצמאות: בישראל איים שר התרבות לשלול את אזרחותם של יוצרי סרט ביקורתי; ראש מכון סמיתסוניאן בארה"ב הודיע על פרישה בעקבות לחץ פוליטי מתמשך; בריטניה שוקלת לגבות דמי כניסה מתיירים במוזיאונים הלאומיים; ובהודו שללו זכויות יוצרים מעבודה שנוצרה באמצעות בינה מלאכותית. 

הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
מרוב השפעות ורפרנסים לא רואים את הבוש.
ראסטר
| |וחוץ מזה, אין על אינדיבידואליזם. אפילו קראפטווארק אמרו כשהיו ממש ממש שיכורים.
ראסטר
| |