פריחת מוחות 10 – רות אופנהיים, איתקה, ניו-יורק

רות אופנהיים, איתקה, ניו יורק גיל: 30 מצב משפחתי: נשואה לג'וש גדלה והתחנכה ב: תמרת, עמק יזרעאל השכלה: 
תואר ראשון באמנות – שנתיים ראשונות בגריט ריטפלד אקדמי באמסטרדם, וההמשך בקופר יוניון בניו יורק. תואר שני באמנות מאוניברסיטת קורנל, איתקה, ניו יורק. גלריה: אין תחומי עיסוק/עניין: אמנות וידאו, מיצג/ב, אנימציה (רצוי פרימיטיבית), היסטוריה, פסיכולוגיה, שפה, זיכרון, […]

רות אופנהיים, איתקה, ניו יורק
גיל: 30
מצב משפחתי: נשואה לג'וש
גדלה והתחנכה ב: תמרת, עמק יזרעאל
השכלה: 
תואר ראשון באמנות – שנתיים ראשונות בגריט ריטפלד אקדמי באמסטרדם, וההמשך בקופר יוניון בניו יורק.
תואר שני באמנות מאוניברסיטת קורנל, איתקה, ניו יורק.
גלריה: אין

רות אופנהיים

רות אופנהיים

תחומי עיסוק/עניין:
אמנות וידאו, מיצג/ב, אנימציה (רצוי פרימיטיבית), היסטוריה, פסיכולוגיה, שפה, זיכרון, נוסטלגיה, סיפור ומספרי סיפורים, ספרות יפה ופחות יפה, בטון ומלט, גיאולוגיה, איינגר יוגה, עגילי קליפסים, יקיות, וסבתא שלי.

אמן/ית שאת מעריכה במיוחד:
זה מאוד משתנה. תלוי בתקופה שבה אני נמצאת ובנושאים בהם אני עוסקת. כרגע, אני נהנית מהעבודות של האמן האמריקאי מייקל ראקוביץ'. העבודות שלו הן רב תחומיות ומאוד פיוטיות ויוצרות נרטיבים הנעים בין האישי להיסטורי. המימד הפוליטי מאוד נוכח בהן, אבל עם הרבה הומור וקורטוב ציניות. אני מאוד מעריכה את האיזון שהוא מצליח ליצור בין כל האלמנטים האלו. זה משהו שגם אני שואפת אליו.

ספרי בקצרה על האמנות שלך:
האמנות שלי היא סוג של קונגלומרט שעטנזי. כל מני חומרים ונושאים שבהווייתם לא ממש מסתדרים יחדיו – אבל אין להם ברירה. אני מאוד מתעניינת בנרטיבים אישיים ו/או היסטוריים ובצורך שלנו כאנשים לדבוק בנרטיב אחד, ואני בוחנת את הצורך הזה, שבעיני הוא מעט פרדוקסאלי, אבל גם תחושה קיומית מוכרת, לפחות לי כישראלית. העבודות שלי לרוב מתייחסות אחת לשנייה. גם אם אני לא מציבה אותן יחד, הן תמיד בדיאלוג כלשהו, שואפות ליצור איזושהי חוויה יותר עשירה. למרות שאני מתעסקת היום הרבה עם וידאו, נקודת המוצא שלי היא הרבה יותר פיסולית. ברוב העבודות אני משתמשת ברדי מייד כי אני יותר נמשכת לחומרים וחפצים עם היסטוריה כלשהי, וגם כי אין לי שום זיקה לעצב דברים יש מאין. אני ממש לא מסוגלת לחשוב על משהו שלא קיים לחלוטין, אלא לראות דברים קיימים ולהחליט אם הם מתאימים. גם בוידאו אני עובדת בצורה יותר אינטואיטיבית. אני אף פעם לא עובדת לפי תסריט, כך שאני לא יכולה לתקשר את הרעיונות שלי עם אחרים על-מנת שיעבדו איתי, לכן אני כמעט תמיד גם הצלמת, גם השחקנית, וגם העורכת. זה כמו במשק אוטרקי. אני לא יכולה לחשוב על העשייה של העבודות מחוץ לחוויה הישירה והאישית שלי איתן. עם זאת, מאוד חשוב לי שהעבודות שלי יהיו נגישות לצופה; שהן לא ייצרו תחושה של ניכור. אני לא חובבת גדולה של אמנות שהיא לא נגישה לצופה מטעמי היפר אינטלקטואליות או סתם ריקנות. כצופה זה יוצר אצלי המון תסכול. אולי בגלל זה ברוב העבודות שלי יש קורטוב הומור. זה לא מכוון, זה פשוט יוצא ככה. הומור על כל גווניו הוא נגיש, והוא כלי נהדר להגיד דברים ברצינות. הוא גורם לאנשים להגיב רגשית למה שהם רואים ולא להישאר חסרי אונים אל מול האמנות.

My Salad Days, When I was Green in Judgment Cold in Blood, 2009. Still images from two chanals video installation

My Salad Days, When I was Green in Judgment Cold in Blood, 2009. Still images from two chanals video installation

למה איתקה?
חייתי ארבע שנים בברוקלין והספיק לי. סיימתי את התואר הראשון בניו יורק, ונשארתי לעבוד בתחום האמנות אבל באספקט המשרדי- אדמיניסטרטיבי שלה, ולא שרדתי יותר משנה. כשחיפשתי תואר שני, חלק מהעקרונות שלי היו לא לשלם עליו ולחיות בנוחות יחסית על-מנת שאוכל באמת ליצור מבלי להיות בפאניקה כלכלית מתמדת. בקורנל המחלקה לאמנות לא מאוד ידועה, אם לא כמעט אנונימית. אני מאוד נהנית מהפריפריאליות, זה נותן לי יותר חופש ליצור. זו אוניברסיטה מדהימה ויוצרים קשרים עם אנשים ממחלקות אחרות, יש המון שיתופי פעולה. אני מוצאת את איתקה כמשהו בין טבעון לסיביר. יש פה קהילה קטנה, אינטליגנטית, עם המון מודעות סביבתית וחברתית, וחורף אימתני. אני מיישוב מאוד קטן במקור, ופתאום גיליתי כמה כיף לי לחזור לחיות במקום שאפשר להכיל את הגודל שלו ושהוא שקט, עם הרבה טבע מסביב. נראה לי שהייתי צריכה את זה.

איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך בניו-יורק?
אני באה מבית שמאוד קידש את החילוניות שלו. מאז שעזבתי את ישראל, בעיקר עם ההגעה לניו יורק, אני הרבה יותר פתוחה ומסמפטת את היהדות. היהדות שמצאתי בגולה היא ממש לא היהדות שהכרתי בארץ (וחשוב לציין שממש לא הכרתי את היהדות כשחייתי בארץ). אני לא חושבת שמה שמתרחש בעולם היהודי באמריקה הוא רק טוב, אבל יש הרבה יותר חופש, גמישות ופתיחות, וזה מאפשר לי להיות בדיאלוג איתו. גם התחתנתי עם בחור בעל זיקה חזקה ליהדות, הרבה יותר ממני. היהדות שלי לעולם לא עניינה אותי לפני שעברתי לניו יורק, לפני הכול הייתי ישראלית. בניו יורק נוח לי יותר לגלות את היהדות שלי מבלי להתנצל, אנשים פה פחות ציניים מאשר בארץ.

את מתגעגעת לישראל?
כן. למשפחה, לחברים ולשפה. וגם לדברים קטנים כמו הים, או אור מסוים של אחר הצהריים, או הריח של עמק יזרעאל בערב של קיץ. אני תמיד נהיית מאוד פואטית בגעגועים שלי לארץ. זה כנראה עוזר לי להדחיק את כל הדברים הבעייתיים שאני ממש לא מתגעגעת אליהם.

האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל?
כן. יש מחשבות בכיוון. אני נודדת כבר שבע שנים, וקצת עייפתי. יש הרבה חששות לחזור, אבל חייתי גם באירופה וגם בארה"ב, וגיליתי ששום מקום לא נטול בעיות – כלכליות או פוליטיות. אני מרגישה מעט סכיזופרנית ביחס שלי לחיים בארץ והייאוש אכן יותר נוח בחו"ל, אבל אני לא בטוחה שחיים מחוץ לארץ הם הפתרון בשבילי, אז אם להתמודד עם זה ולרצות לשנות משהו – נראה לי כי עדיף לנסות בעברית.

כאמנית ישראלית שמעולם לא למדה או הציגה בישראל, איך את תופסת את שדה האמנות בישראל?
יש לי חברים בוגרי המדרשה ובצלאל, ואני מנסה לקרא עיתונים ולהיות מעודכנת לגבי המתרחש בעולם האמנות בישראל. אני לא בטוחה אם התפיסה שלי אותו נכונה, אבל ההרגשה שלי היא שיש יותר מדי רצון להיראות כמו עולם האמנות הניו יורקי, וזה חבל. כי לטעמי, בניו יורק לא נעשית אמנות יותר מדי מעניינת, והשוק שם יצר מגמות כל כך מסחריות ושטחיות, כך שהנוף מאוד משמים. אבל כמובן שהייתי מאוד שמחה להציג בארץ. העבודות שלי לא עמדו עדיין במבחן הקהל הישראלי, ומבחינתי זה כמו להביא תעודת סוף שנה להראות להורים. זה נורא מלחיץ, אבל גם מאוד מרגש.

Parallel Stress, 2005, Digital print 100x70 cm

Parallel Stress, 2005, Digital print 100x70 cm

ספרי בקצרה על אחד הפרויקטים שלך:
הפרויקט הכי שאפתני שלי היה Type O Project
כשהגעתי לניו יורק מאמסטרדם ב-2005, החלטתי למצוא את האמן דניס אופנהיים ולשחזר עבודה שלו שמאוד אהבתי בשם Parallel Stress. באותה תקופה הייתי מאוד נרגשת מאמנות אדמה קונספטואלית משנות השישים והשבעים, והעובדה ששנינו חולקים את אותו שם משפחה גרמה לי לרצות להמציא איזושהי מורשת בינינו, ובכלל לבדוק מה השתנה מאז אותה תקופה שבה אפשר היה לעשות מכל העולה על רוחך בניו יורק. הודות לגוגל שלחתי לו אי מייל והוזמנתי לבקר אותו בסטודיו. בסופו של דבר יצא מזה וידאו של 10 דקות בו אני מתעדת את המפגש בינינו ואת החיפוש שלי אחר המיקום המדויק של העבודה שהוא עשה ב-1970 (העבודה נעשתה בברוקלין בין גשר ברוקלין לגשר מנהטן, רק שדניס אופנהיים לא ממש זכר איפה, והיום יש שם פארק). צילום שלי שהוא שחזור של הצילום של האמן תלוי רוחבית בין שני קירות בלוקים. השחזור היה סאגה בפני עצמה, שבה ניצלתי קשרים בעולם הבניה הניו יורקי בכדי להשיג 100 בלוקים בסגנון איטונג, ושיחדתי עובד של רשות הפארקים של ניו יורק כדי לצלם את העבודה במיקומה המקורי. הצגתי את הצילום שלו ושלי בסמיכות, וכל אחד מאיתנו חתם על העבודה שלו. זה פרוייקט שאני לא אוכל לשחזר. סוג של פוקס חד פעמי, למרות שדניס הציע לי לבנות את הקריירה שלי על שחזור כל העבודות שלו. אני עדיין שוקלת בחיוב.

מה תוכניותייך לעתיד הקרוב?
באוגוסט אני מוזמנת להציג עבודת אנימציה המבוססת על עקרונות של טיפול בארגז חול בכנס של מטפלים יונגיאנים בקורנל. העבודה נעשתה בשיטת stop motion, והיא מצולמת בארגז חול עם מיניאטורות שיוצרות נרטיבים קטנים. העבודה שלי סקרנה כמה אנשים המתעסקים בתחום של טיפול באמנות ואני עומדת להציג גם את הוידיאו שלי וגם את תהליך היצירה. זה נראה לי מעניין ומאתגר להציג משהו בפני קבוצה של פסיכולוגים. אני מניחה שיהיה להם הרבה מה להגיד, או לפחות להמהם.

3 תגובות על פריחת מוחות 10 – רות אופנהיים, איתקה, ניו-יורק

    מהממת מהממת מהממת

    לרותקה המון כייף והצלחה ביצירה!

    יופי רותי!
    אשמח שתעלי לאינטרנט את "שולחן החול" ואם לא אתאפק ונראה ביחד כאן 🙂
    נונה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *