גיל: 46.
מצב משפחתי: בזוגיות.
איפה גדלת: מושב בן עמי.
השכלה: MFA.
גלריה: רוזנפלד בתל אביב, קריסטינה קוניג (Christine König) בווינה.
כמה שנים כבר בחו”ל: 12, מ־2014.
תחומי עיסוק/מחקר: העיר הלילית, זיהום אור, מרחב ציבורי, תחושת ביטחון, משחקים.
אמן/ית שאת מעריכה במיוחד: קיידי נולנד (Cady Noland).
אלונה רודה, מראה הצבה מתוך “פנומנלי!”, 2025, צילום: טל ניסים
על מה את עובדת עכשיו? בעיקר על שני פרויקטים מתמשכים ומקבילים: האחד הוא סדרה של סרטי אנימציה קצרים שממציאים מצבים ספק היפר־מציאותיים, ספק סוריאליסטיים. מבחר מהעבודות מוצגות בימים אלו בתערוכת היחיד “פנומנלי!“ במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון (אוצר: אודי אדלמן); השני, “נייטקאפס“, הוא סדרה של פסלים נגד זיהום אור. הפסלים מדמים כיסויי ראש, תסרוקות, חיות ועוד ו״מתיישבים״ על פנסי רחוב כדוריים. לפני כמה ימים השקנו בברלין מהדורה שנייה של הסדרה, וכרגע יש כ־15 עבודות שונות שמפוזרות בשכונה שבה אני גרה ועובדת. שני אלו גוזלים לא מעט מזמני. חוץ מזה, עובדת לקראת כמה עבודות לבמה עם השותף הקבוע שלי, במאי התיאטרון אריאל אפרים אשבל, ועוד אי אלו פרויקטים.
איך את מתפרנסת? ערב רב של מקורות הכנסה משתנים – פרויקטים ציבוריים, מענקי מחקר, שכר אמן לקראת תערוכות, מכירות של עבודות, עיצוב במה, הוראה.
למה את גרה איפה שאת גרה? הסיבה לעבור לברלין היתה בנאלית. מחוץ לישראל, זו העיר שבה היו לי הכי הרבה חברים ומכרים. היא היתה זולה (עדיין יותר זולה מתל אביב, אבל…), ולא רחוקה כל כך. בארץ כבר הצגתי ברוב המוסדות שרציתי להציג בהם, ולא היה נראה שאוכל לעבוד מהארץ ולהציג בעולם עם סוג העבודה שלי. אז באתי אל ההר. הגעתי לעיר במסגרת תכנית שהות אמן בקונסטלרהאוס בתניאן, ונשארתי. אולי היום הייתי בוחרת מקום אחר, אבל לעבור שוב זה מטרד גדול, וסה״כ החיים פה מיטיבים איתי, ולמדתי לעבוד עם המערכת על כל מעלותיה ומגרעותיה.
אלונה רודה, מראה הצבה מתוך “פנומנלי!”, 2025, צילום: טל ניסים
איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם? אין תשובה אחת לשאלה הזו. ראשית, כמו אירועי השעה, מדובר באירוע מתגלגל כמו שאוהבים לומר בארץ; שנית, זו חוויה תלויית סיטואציה. בימים אלו, רוב הזמן אני מנסה להחריש את היותי ישראלית, בעיקר מתוך חוסר רצון להכנס לדיונים פוליטים גנריים. כמובן שזה לא אפשרי, ובמוקדם או במאוחר הנושא עולה. אחד הדברים היפים בלגור פה הוא היכולת לפגוש את השכנים שלי, לבנונים, פלסטינים, סורים, טורקים, איראנים וכו׳. יש תחושת שותפות גורל, כולנו נמלטנו ממציאויות קשות יותר או פחות, לכולנו כיסופים לבית שממנו באנו. מה יש לומר, עצוב.
האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל? במובנים רבים אני מרגישה שמעולם לא עזבתי. אני פותחת כל בוקר עם עיתון “הארץ”, ולא יעבור יום בלי שאדבר עברית עם מישהו. לעולם אהיה זרה, אבל זו מציאות שנראית לי טבעית. זו פריווילגיה גדולה להרגיש בבית, ויש לי אותה עדיין כשאני מגיעה לארץ. בדרך כלל אני מגיעה לפחות פעמיים בשנה, לפעמים שלוש. אני נוצרת את הקשרים עם החברים הקרובים ועם המשפחה ואת הקשרים המקצועיים בארץ. על אלו אני מסרבת לוותר.
באיזו מידה את מרגישה שהחיים בחו”ל תרמו להתפתחותך המקצועית? האפשרות לעבוד על פרויקטים במרחב הציבורי התרחבה מאד בגרמניה, ובכלל חשיבה יותר מבוזרת – decentralized – על עולם האמנות. האפשרות לעבוד באופן מבוסס מחקר גם היא התגלתה עם המעבר, גם בגלל שיש יותר זמן ושקט פה, וגם בזכות אפשרויות מימון לעבודה מסוג זה. רוחב היריעה נפרש, ואיתו גם האתגרים.
אלונה רודה, “נייטקאפס”
ספרי בקצרה על אחד הפרויקטים שלך: אחת העבודות שמוצגות עכשיו במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון היא כמעט פרויקט חיים. התחלתי לעבוד עליה לפני המלחמה אבל התהליך היה מורכב וארוך כל כך שהיא קיבלה את הצורה של המלחמה, בלי לבקש את רשותי, בתהליך שממשיך להתרחש. הסרט רותם עצמו לז׳אנר הספרותי “ספרות אקלימית” (Climate Fiction). שם היצירה שאול מהמושג Core Dump: תמונת מצב מלאה של זיכרון עבודה של תוכנה, בדרך כלל בשעת קריסתה. בעבודה, להקה של רחפנים חגה מעל אתר הטמנת פסולת פתוח וצדה פסולת אלקטרונית שחבויה בערימות של פסולת ביתית. הסביבה בסרט מתוכננת במנוע משחק ובנויה כולה בתלת מימד. הנוף ריאליסטי למראית עין, ספר־מדברי. סידור הפסולת לא מגובב אלא מתחקה אחר רֻגְ’ם אל הִרי (או בשמו העברי: גלגל רפאים), אתר ארכיאולוגי פרה־היסטורי ברמת הגולן. לאורך הסרט, שופלים משנעים את הפסולת ממקום למקום באופן שמאיים לפרק את מבנה הרוגו׳ם המקורי. כדי להמנע מספוילרים, אסיים כאן.
מה תכניותייך לעתיד הקרוב? בחודשים הקרובים אטפל בכמה פרויקטים שחיכו בסבלנות שאגש אליהם, ובהם: תלבושות לעבודה חדשה של אריאל אפרים אשבל שתעלה פה בתיאטרון HAU, עבודת תאורה חדשה לחזית ה־Gropius Bau שנמצא גם הוא בברלין, סדרה חדשה של “נייטקאפס” לקיבוץ ניר יצחק שבעוטף עזה – פרויקט חדש שיקר לליבי, ועוד.
מה תכתבי בגלויה הביתה? שמרו על עצמכם ♥︎
האם משהו השתנה בך ובחוויית החיים שלך פה בעקבות השבעה באוקטובר? אפשר לומר שהכל. לא בדיוק בעקבות השבעה באוקטובר, אלא בעיקר בגלל המלחמה שבאה בעקבותיו. תחושות קשות לגבי ההנהגה הישראלית שמושכת את הציבור הישראלי והפלסטיני ביגון שאולה, ופולטת את הטובים והחכמים החוצה ממנה.
משהו נוסף שאת רוצה להגיד לנו? שמרו על עצמכם ♥︎
לאתר של אלונה רודה לחצו כאן.
אינסטגרם: alona_rodeh@
חברי קבוצת הרכישה של מוזיאון תל אביב לאמנות “בוחרים אמנות”, רכשו 35 עבודות של 11 אמניות ואמנים ישראלים עכשוויים עבור אוספי האמנות של מוזיאון תל אביב לאמנות. כמידי שנה, משקפת בחירת העבודות מכלול דגשים הנוגעים לייצוג רב דורי, גיוון מדיומלי, תמיכה בהתפתחותם של אמניות ואמנים בכירים במהלך דרכם האמנותית וכניסה ראשונה של אמנים, שלא זכו עד כה בייצוג יצירתם, לאוסף. 
