לקושש דימוי ויותר מכך

גם כשאנחנו, בני הארץ המובטחת, ארץ הקודש, יפים לתפארת, אנחנו קשים ומחוספסים. הים אותו ים והצבר אותו צבר. מעט עידון עוד לא הרג איש, אבל ניואנסים זה לא אנחנו. אם רע כאן יותר מטוב – עדיין מעניין, מרגש. "יפה מאד 3" הוא ים סוער לא רק ב"העולם החדש" של יובל שאול; אין לי דבר מרעיש […]

גם כשאנחנו, בני הארץ המובטחת, ארץ הקודש, יפים לתפארת, אנחנו קשים ומחוספסים. הים אותו ים והצבר אותו צבר. מעט עידון עוד לא הרג איש, אבל ניואנסים זה לא אנחנו. אם רע כאן יותר מטוב – עדיין מעניין, מרגש. "יפה מאד 3" הוא ים סוער לא רק ב"העולם החדש" של יובל שאול; אין לי דבר מרעיש באמת לומר שטרם כתבתי, אבל אני חושש שלאחרונה זה מעיק ומעיב על רובנו. אמנים הם ציידים היודעים לקושש דימוי ויותר מכך, בכל מצב וזמן, לבטח מלב אסון וחורבן. הקורבן המנטלי הוא עניין אחר לגמרי.

יובל שאול - העולם החדש, 2010

יובל שאול – העולם החדש, 2010

לאחר שקמה התערוכה על רגליה, הבנתי שוב שבלבי חיבה רבה לאמנות המסרבת להתיישר עם תנועת הפוליטיקלי-קורקט. אל תקלו בכך ראש בישראל האמנותית 2013: שאול, מהכנים והנועזים באמנינו, מביט לשור הישראלי המתפרע בלבן של העיניים ומבין שאין לו אלא להתייצב בטבור הזירה בעמדת המטאדור; אסתר שניידר היא הדבר הרחוק ביותר מהדימוי השגור של צייר ישראלי. מסיבה ציורית וויזואלית כה אקסטרימית וקינקית, עולזת ומדממת, טרם נצפתה במחוזותינו; רות ביגר מזכירה שכלבים אינם רק היצורים המהממים המהדסים בשלשות ורביעיות בשד' רוטשילד, משמר כבוד לזוגות גברים ועגלות; רינת שניידובר מתפתה למסור עוד דיווח על אם כל הקלישאות של הצילום ועושה כבוד לעלמות כמעט אלמותיות; ודפנה שרתיאל שבה ומתארת את מה שהעין רואה בשוטף, בדרכים במקרה זה, קורקטית אך לא בלתי רומנטית. אין רגע דל בציון, מדגם צנוע ורנדומלי מעט.

אסתר שנידר - ללא כותרת, 2009

אסתר שנידר – ללא כותרת, 2009

יובל שאול תוחב שתי זרועות וידיים לבוץ, לדם, לזפת ולנוצות, פשוטו כמשמעו, וסוחט הנאה מכל טיפה. בישראל הצדקנית, יצירתו האמוציונלית והבוטה לעיתים, נתפסת כאצבע בעין. והיא אכן כזו במידה, ובזה כוחה וקסמה. הילד התקבל, אך לא בבית-ספרנו. יש בו מאלמודובר ואנדרה סראנו ודמיין הירסט ושרדן וויליאם טרנר; ובתיאבון לכם, כמו שסונט אהרוני. ואסתר שניידר זו, טרם הצמידה או הצמיחה גבה מפוארת או שפמכחול דק ומשתפל כפרידה קאלו, אבל תנוח דעתכם, קאלו היא מנטור לפחות כמו רפי לביא, נאמר. במקרה של שניידר, תמונה רשומה ביד רב-אמן, שווה למעלה מאלף מילה. בכל זאת, רק שימו עין ולב, שבכל הבלגן והשמחה, רוב לשחור; שחור הוא יפה כידוע ועגום וסופי; וכמובן שהברבור, שחור; קאלו, ודקור ורוקוקו ופרנצ'סקו קלמנטה ואולי גם ביאנקה אשל גרשוני. ויד עם ציפורן ארוכה משוחה מושלת בכיפה. רות ביגר הולכת לפרברים, וזה כמיטב המסורת, מאלף. מי משוטט בפרברים? מי שאין לו לאן ללכת משם, או מבקרים מוזרים לשעה, חמושים במצלמות-על. סיפורים, סרטים, תצלומים ופרברים זו חתונה מניבה. אין על היופי והאור והגוון של הפרברים, הוא אחר. הלמוט ניוטון, גי בורדן, אירווינג פן, פ"פ פאזוליני בסרט קצר וגם דיידו מוריימה, הצלם המדהים בחלד, ועוד רבבות אנשים עם מצלמה, צילמו בובות חלון ראווה. אז זהו, שזה תמיד מעניין. תשאלו אמנים ופסיכולוגים. רינת שניידובר, בגרסת קיטש של אמיצות, מחלצת לחלוחית מפלסטיק. ההדפסים-רישומים המונוכרומטיים של דפנה שרתיאל, מתארים לפרטים דקים 'ארכיטקטורה' של עמודי חשמל עירוניים ובינעירוניים. הקו הרישומי של שרתיאל הוא גם קו יציב, מעין עוגן, של שפיות יצירתית במובנה הטוב. ועל אף זאת, עב ממעל.
ישראל הנוכחית היא מקום אלים, הולך אל קיצון. גם על מעט היפה הניבט ממנה, זה אינו פוסח. הרי לכם חומר גלם ליצירה.

רינת שניידובר - אניה, 2011

רינת שניידובר – אניה, 2011

טקסט נלווה לתערוכה "יפה מאד 3" בגלריה P8, ת"א

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.