שיר חכם

  • הפוסט-אוונגרד של "נבוכים שנים"

    "גר"כ אינם נענים לאף אחד מאמצעי הייצוג של הפרפורמנס במערב. המודלים של האוונגרדים ההיסטוריים משמשים רק נקודת פתיחה אסתטית, כמדרגה אל מה שנמצא מעבר לאופק של האוונגרד. לכן הם יכולים ללמד את כולנו גם משהו על ביצוע אנטי-ייצוגי בפוליטיקה, על החזרת הכוח לרבים ועל דמוקרטיה ישירה". שיר חכם על היצירה החדשה של שני גרנות, נבו רומנו ואריאל כהן

  • חלל פדגוגי-ברוטליסטי

    "סוף-סוף קם דור של אמנים ישראלים שאינו 'שורשי', אבל גם אינו חש דחף טוטאלי להתנער ממה שהיה. דור שפיתח דיסטנס שמאפשר התקרבות מחודשת, אינטימית, לאותו חלום שנהרס והרס כי היה מקולקל מלכתחילה". אבי פיטשון מבקר בבית-הספר לאמנות ציבורית.

  • חייבים להגן על רותם תש"ח

    יצירתו החדשה של רותם תש"ח "חיים מרוצפים, משלבת טקסט ותנועה ומייצגת זרם מחול קונספטואלי חדש. שיר חכם בוחנת את כשלונה, כמו גם את הצלחתה הפוטנציאלית.

  • הפשיזם של התחושה

    המבנה הילדי בעבודותיה של שרון אייל הוא מה שמאפשר לה לפלוט בכל פעם אסתטיקה פשיסטית שמוגדרת כ"אינטואיציה", כשבעצם מדובר בחוסר מודעות טוטלית, שלעיתים הופך בעצמו למחווה יצירתית.

  • על הדיפלומטיות

    שישה רקדנים לבושים בצבעי דגלי כל העולם. חמישה עשר המנונים מושמעים במשך חצי שעה. קבוצת הרקדנים פולטת רקדן, מתקבצת, בולעת חזרה את הרקדן שנפלט, רוקדת בזוגות, משחקת דג מלוח, מצדיעה ורוקדת טראנס. לא מדובר בתשדיר שירות של משרד החוץ. גם לא בעמדה ביקורתית כמו של ז'אק רנסייר שגורסת שבכל משטר אסתטי, בכל מה שנראה, מסתתרת […]

  • הטירוף נותר פלסטי

    הכוריאוגרפיה של עידו כהן מבקשת לעסוק בשיגעון כפי שהבינו הפילוסוף מישל פוקו, אך מהיצירה לא ניתן להבין מה חושב כהן על שיגעון ולא מה חשב על כך פוקו, אלא רק שכהן קורא פוקו.

המלצות מרחבי הרשת