קרן גולדברג

  • קשרים אנושיים במקום פוליטיקת זהויות

    קשרים אנושיים במקום פוליטיקת זהויות

    “מתחת לחזות של תערוכת אוסף מודרני, ‘שנת אפס’ היא ניסיון לערער על הנרטיב הקנוני של האמנות הישראלית. למעשה, כפי שניתן לראות ב’דבק טוב’ העכשווית, שתי המחלקות המוזיאליות האלו, המודרנית והישראלית, קשורות זו בזו לבלי הפרד. הפסלים ב’דבק טוב’ הם הכפירה של האמנות המקומית במקורות האירופיים של שוורץ וחבריו, ובו בזמן המשך רציף שלהם”. קרן גולדברג על תערוכת האוסף במוזיאון תל-אביב ועל תערוכת הגרילה בגלריות זומר וחנינא

  • מלחמת השיחים: בין שפת הבירור לשפת ההרשעה

    מלחמת השיחים: בין שפת הבירור לשפת ההרשעה

    “זהר מבקרת את עצם השימוש במושג ‘פוליטיקת זהויות’ וטוענת כי מדובר בקטגוריה מערבית המוכלת באופן פוגעני על הקשרים לא-מערביים. אלא שבאופן שבו היא קוראת את רשימתה של גולדברג היא מפעילה פרקטיקה המזוהה עם חלקים מן השיח הפרוגרסיבי העכשווי: לא ניסיון להפריך את הטענה, אלא מהלך של דה-לגיטימציה מוסרית של עצם הדובר”. דוד שפרבר מגיב למאמר התגובה של אילת זהר

  • לאצור, לא לקשט!

    לאצור, לא לקשט!

    “טענה מנומקת נגד טיבה של אמנות מסוימת אינה שווה לביטוי גזענות, בדיוק כפי שדימוי של ‘דרקון עם אף ארוך’ באמנות מזרח-אסיאתית אינו בהכרח ביטוי לאנטישמיות. אי-אפשר להפריז בחשיבותה של הנקודה הזו. אם נשכח אותה, נמשוך את השטיח מתחת לכל המפעל של ביקורת אמנות”. קרן גולדברג עונה למאמר התגובה של אילת זהר, “נקודת העיוורון”

  • נקודת העיוורון

    נקודת העיוורון

    “נקודת העיוורון יכולה להגיע רק מאלו שבעצמם תויגו והוכחשו כאחרים במשך דורות (אנטישמיות), וכך לייצר ‘אנטישמיות’ (או גזענות) משוכפלת בצורה של שנאת האחר ותרבותו, מתוך רצון עקבי להיות לחלק בלתי נפרד מתרבות המערב, שהקיא את היהודי מתוכו במשך מאות שנים”. אילת זהר עונה לדוד שפרבר ולקרן גולדברג

  • ונציה שוקעת לאטה. גם הביאנלה

    ונציה שוקעת לאטה. גם הביאנלה

    “נראה שהגישה הזהותנית הושלכה על אופן הייצוג בעבודות עצמן, שרובן מתמקמות בין סגנון עמלני וילידי מחד גיסא ודוקומנטריות פוליטית מאידך גיסא. כאילו האוונגרד של שנות ה-20 לא היה ולא נברא, או לפחות הצטמק להערות שוליים ‘מערביות’, לפסולת רחוב בנויקולן”. קרן גולדברג על In Minor Keys, התערוכה הבינלאומית בביאנלה ה-61 בוונציה

  • הניסיון מסוכן והשיפוט קשה

    הניסיון מסוכן והשיפוט קשה

    “אכן, השיפוט קשה. ‘שמועה’ היא תערוכה נחשית, מתפתלת בין משמעויות מהוסות אך חומקת מהן, בדיוק כפי שהיא דורשת מן הצופה להתפתל לאורך הניירות ללא יכולות לחבר את שורות השיר אחת לשנייה. הכתיבה עליה מאתגרת במיוחד (בדומה לקריאת אפוריזמים), וזה סימן לאמנות טובה”. קרן גולדברג על התערוכה של אורי ניר, שהוצגה בבית מרס בתל אביב

  • זירות

    זירות

    ״תורג׳מן היא חלק מתנועה שבה ציור הנוף הישראלי, אותו ציור המקושר כל כך עם אמני היישוב ותפיסתם האוריינטליסטית שהשליכה את ‘השם’ על ‘הכאן’, ועם ציירי אופקים חדשים ושאיפתם לראות מעבר לנוף אל האוניברסלי ו’השם’, התעגל והתגלגל מטה, והפך, באמנות הישראלית העכשווית, לנוף שטוח, פרוש – לנוף ממבט על״. קרן גולדברג על תערוכתה של ליהי תורג׳מן

  • על האקדח שבציור והשלד שמאחורי הצייר

    על האקדח שבציור והשלד שמאחורי הצייר

    “על ידי פירוק ציורו של גרוס לפסלים העוסקים במושגי האמת, הייצוג, הראיה והרְאָיָה, והקפתם בציורים מתורגמים שנעשו מראש במדיום אנטי-ציורי, הצליחה גפני ליצור גוף עבודות קוהרנטי בתקופה בה עצם פעולת היצירה עומדת בסימן שאלה אל מול החיים (או המוות) עצמם”. קרן גולדברג על התערוכה של טל גפני בלובי מקום לאמנות

  • M)othering Art)

    M)othering Art)

    רבייה, או ליתר דיוק היריון ולידה, כרוכות ביצירה אמנותית, משום ששני המצבים דורשים הרחבה של העצמי לעבר האחר, כלומר הפיכת האינדיבידואל לדיבידואל – בן או בת אדם החולקים את עולמם עם אחרים ונחלקים לאחרים, או במילים אחרות, מורכבים מיחסיהם עם אחרים. הרחבה מסוג זה אינה בהכרח אוטופית או הרמונית”. קרן גולדברג מתוך קטלוג התערוכה “M other Land” של רות פתיר

  • עדינות הדימוי ואלימות החומר

    עדינות הדימוי ואלימות החומר

    “‘לוח’ לא רק קושרת בצורה טבעית את פועלן של שתי אמניות עכשוויות , אלא קושרת גם את פועלן בזה של אחד האמנים הגבריים ביותר שפעלו כאן. כשם שהיא נטועה באור ‘הארצישראלי’, כמו שאוהבים לכנותו בתולדות האמנות המקומית, היא גם נושאת ונישאת על גבי החול הלא יציב למחוזות מרוחקים. ואולי בשל כך היא עוד יותר של הכאן והעכשיו”. קרן גולדברג על התערוכות “לוח” ועל “מעלות עיזבון”

  • הבדיון מטרתו אינה לכסות על המציאות אלא להפשיטה

    הבדיון מטרתו אינה לכסות על המציאות אלא להפשיטה

    “האסתטיקה הרוזנית נוכחת ביתר שאת גם בתערוכה הנוכחית, אך באמצעות ייצוג המחלה המנכרת והמנוכרת רוזן זיקק ודייק את המתח שבין הזהות הזהה לעצמה לפירוק ולריבוי, והטעין את היחס בין טקסט ודימוי ברגש שחורג הרבה מעבר לאילוסטרטיבי מחד גיסא ולתיאורטי מאידך גיסא”. קרן גולדברג על התערוכה “לוסי חולה/קעקועי מלחמת עזה” של רועי רוזן בגלריית המדרשה

  • אוזן ורוח, עין וריח

    אוזן ורוח, עין וריח

    “העניין כאן אינו למצוא הגיון בסינסתזיה הגיאוגרפית המסועפת שיצר אנגלשטיין. כמו בז׳אנר ציורי המצותתים הפלמי מהמאות ה־17 וה־18, שבו נרטיב הציתות סיפק הזדמנות לציור חלל פנימי אדריכלי מורכב, ניסיון הציתות ב’אפסילון’ למעשה מאפשר לנו ייצוג מנטלי דמיוני של החללים הסובבים אותנו מקרוב ומרחוק”. קרן גולדברג על ״אפסילון״ של טל אנגלשטיין

  • כשרוע מסתדר בגריד

    כשרוע מסתדר בגריד

    “התערוכה מצליחה לחמוק הן מבנאליות והן ממטיפנות, מפני שאינה בוחרת צד בוויכוח לגבי הרוע האנושי בכלל, או בנוגע להתממשות הרוע כאן ועכשיו בפרט. ובניגוד לתערוכות נושא אחרות, תערוכות שהן ״על״ משהו, היא לא שואפת להקיף את הנושא, לחקור אותו או ללמד אותו. היא גם לא בוחנת דימויי רוע, או מייצרת דימויים של רוע, אלא מקדישה עצמה למחשבה על רוע דרך אסתטיקה, ולמחשבה על אסתטיקה דרך רוע”. קרן על גולדברג על “שורש רע” בבית האמנים, ירושלים

  • זרים בשום מקום

    זרים בשום מקום

    “החלוקה הכרונולוגית והתמטית כמעט שאינה מאפשרת קשרים אסתטיים בין־נושאיים ובין־דוריים. עצם העובדה שזו הביאנלה הראשונה בשנים האחרונות שבה נכללו יותר אמנים מתים מחיים, עובדה שזכתה לביקורת חריפה עם פרסום רשימת האמנים, אינה בעייתית בפני עצמה. הבעייתיות היא שלא מאפשרים לאמנות לחיות”. קרן גולדברג על ״Foreigners Everywhere״, התערוכה הבינלאומית, הביאנלה ה־60, ונציה

  • להקשיב לציור

    להקשיב לציור

    “כל ציור בתערוכה זו מייצר סוג שונה לחלוטין של חלל, מרחב אם תרצו, וזאת מתוקף היחסים בין הדימויים, בין הכתמים, בין הדפוסים. ואולי זהו המפתח לכתיבה על הציורים. לא המוטיבים המובהקים, לא הסגנון המזוהה, לא משיכות המכחול האינטנסיביות, אלא החלל הציורי, הדיבור שבו וההאזנה לו”. קרן גולדברג על התערוכה ״צל בצלע הר״ של שי יחזקאלי

  • כמובן שהקדמנו

    כמובן שהקדמנו

    “העלילה של “עד ארעי” נמתחת על פני המעבר מהבית למוזיאון, מתחזוקה לתצוגה, מהפרטי לציבורי ומהאישי לאידיאולוגי, כשבתהליך ניתכות הגדרות אלה אחת בשנייה, ועבודות האמנות חומקות מאחיזתן”, קרן גולדברג מתוך מתוך גיליון 03 של המהדורה המודפסת של ערב רב

  • אל ערבות המלח הצחיחות

    אל ערבות המלח הצחיחות

    “אל מול הלובן המהפנט והמשתק של גבישי המלח בסדרות הקודמות, גוויות האבטיחים המצומקות והמשומרות שפרושות על ״שולחן האבטיחים״ חותכות בבשר החי. הן מזכירות את האסתטיקה הקודמת של לנדאו, זו הפרועה, הזועמת, המלוכלכת; סדום ועמורה של דמויות אדם מקולפות עור, של השפרצות בטון, של מזרקות דם ודמעות, של דלתות פעורות חורים. איפה היא היום”. קרן גולדברג על תערוכתה של סיגלית לנדאו “הים הבוער”

  • בין האיקונות והקיטש

    בין האיקונות והקיטש

    “דווקא ההפרדה ליחידות מובחנות, ‘עבודות־אמנותיות’, מזקקת את המופרעות והייחודיות שבאסתטיקה של רייכמן. ההפרדה הזו מאפשרת להתמקד בדמויות, בביחד ובלבד שלהן, ופחות בפשעי הסדום ועמורה שהן עסוקות בהם, כלומר בתוכן”. קרן גולדברג על התערוכה ״שירת גיבורים״ של גיא ברנרד רייכמן

  • ״אקט של היפוך רבייתי״

    ״אקט של היפוך רבייתי״

    “לא פעם דובר על האופן הפרדוקסלי שבו התקדמות הטכנולוגיה בתחום התקשורת למעשה מסבכת את היכולת האנושית לתקשר. היום, נראה שהאפשרויות שמציע העולם הדיגיטלי מסרבלות גם את הרצון לדבר עם, או לזכור את, המתים”. קרן גולדברג על “אבא שלי בענן” של רות פתיר במרכז לאמנות עכשווית

  • ברכות וקללות; ברכות

    ברכות וקללות; ברכות

    “על פני השטח, ופני השטח הם קריטיים בציורים האלו, שתי דרכי האמונה, המשורטטות בתערוכה כנגדיות, כוזבות. קודם כל, הציורים עצמם, למרות שממבט רחוק נראים ״אמיתיים״, הם למעשה ציורים שקרניים”. קרן גולדברג על “ברכות וקללות” של אלי פטל בגלריה דביר