קטלוגים

  •  פנורמה: הסְפֵרָה של האטלס

     פנורמה: הסְפֵרָה של האטלס

    “הסמל האסטרולוגי הוא דימוי פועל: יש לו כוח ממשי שמניע את המתבונן לפעולה, והוא מחולל דברים בעולם. הסמלים האסטרולוגיים מגלמים שני קטבים של התרבות האנושית – מאגיה ומיתולוגיה לעומת מדע ותבונה, עולם השדים העתיק אל מול אלי האולימפוס. הסמל חוצץ בין האדם לעולם, והוא מתווך ומנגיש עבור האדם מרחב שמצוי בין הדיוניסי לאפולוני, בין מאגיה ללוגוס”. אורית בולגרו מתוך קטלוג התערוכה במוזיאון בת ים

  • אני זקוקה לפחות להפסקה חגיגית

    אני זקוקה לפחות להפסקה חגיגית

    “שנת 1965 היא השנה בה נובע הדחף האינטנסיבי של גולדברג לציור ובמקביל היא ממעטת לפרסם את שיריה החדשים. ייתכנו מספר סיבות לכך והראשונה שבהן נובעת מאותה ביקורת מזלזלת שבעקבותיה כתבה גולדברג את “הסתכלות בדבורה”. סיבות אחרות עולות מתחושת המיצוי של גולדברג על רקע מקצועי, שברון לב בעקבות אהבה שלא מומשה וביקור באמסטרדם בשנת 1963 שעורר חוויות ציוריות.” נאוה ט. ברזני מתוך קטלוג התערוכה במכללה האקדמית ע”ש דוד ילין

  • גלעד אפרת: הצייר במסכה 

    גלעד אפרת: הצייר במסכה 

    “מן הפן המדיומלי הצילום הוא האחר של הציור, כפי שמהיבט נושאי, הקוף הוא האחר של הצייר והירח הוא האחר של כדור הארץ. מרחבי המפגש בין ריזמן לאפרת ובין ציור לצילום מתפענחים כ”אזורי מגע”, כלומר, כאזורים שבהם מסורת תרבותית ארוכת שנים של ציור נתקלת בקולוניאליזם דיגיטלי כובש ומנסה שוב ושוב להגדיר את עצמה אל מולה”. אסנת צוקרמן רכטר, מתוך קטלוג התערוכה “ציורי ריזמן” של גלעד אפרת בגלריה גורדון

  • על החיים ועל המוות: בעקבות הרטרוספקטיבה של ביאנקה אשל-גרשוני

    על החיים ועל המוות: בעקבות הרטרוספקטיבה של ביאנקה אשל-גרשוני

    “ביאנקה אשל-גרשוני הייתה פמיניסטית שהתעקשה שאינה פמיניסטית, אבל גם הודתה שהיא כזו; צורפת שאינה פועלת כצורפת קלאסית במובן המקובל של המילה; אמנית שנטועה עמוק בתולדות האמנות ובאיקונוגרפיה נוצרית, אבל אף פעם לא פועלת לפי המוסכמות; ויוצרת, שלמרות המקום המרכזי שתופס המוות בעבודותיה, מתעקשת שהאמנות היא בחירה בחיים. על אף שהייתה אמנית מוערכת מאוד, היא לא הייתה חלק אינטגרלי מהמהלכים הקאנוניים של האמנות הישראלית”. אבי לובין, מתוך קטלוג התערוכה הרטרוספקטיבית על אשל-גרשוני

  • על אמנות אוקראינית בישראל, שפה, שייכות ומנגנוני נראות

    על אמנות אוקראינית בישראל, שפה, שייכות ומנגנוני נראות

    “עבור אמנים ואמניות שהגיעו לישראל בשנים 2014–2021, הפלישה הרוסית המלאה לא סימנה התחלה אלא שבר. המלחמה כבר הייתה נוכחת בחייהם – כמתח מתמשך, חרדה מצטברת וציפייה שלא הושלמה – ושנת 2022 רק חידדה והאיצה תהליכים שהחלו קודם”. ורה גייליס וסבטה מטביינקו על התערוכה “זו (לא) המלחמה שלי” בגלריה ע”ש סטפני כהן

  • סמכותנות, אלימות ומגדר

    סמכותנות, אלימות ומגדר

    “דימוי הזאב התרבותי הוא סמלי מעיקרו – פרוייקציה אנושית מובהקת על החיה ולא אבחון זואולוגי בר-תוקף. האמנית יוצרת חיבור דימויי בין הזאב הטורף לבין הגבר האונס באמצעות ההקבלה של חשיפת השיניים החייתית לבין זו האנושית”. משה צוקרמן מתוך קטלוג התערוכה “להקה” של תמר בן שאול שהוצגה בבית האמנים בתל אביב

  • כשרקפת הופכת כוכב

    כשרקפת הופכת כוכב

    “שלא כמו אצל גרשוני והלוי, הרקפות של פוליאקין, כאמור, נבולות. הן לא כתם והן נטולות צבע. הן קו שחור בלבד. אבל את תחושת הריחוף הקשורה למותן הכפול – תחילה כפרח ולאחר מכן כסמל מקומי שקמל – פוליאקין לוכדת, ומזכה אותן בחיים חדשים, ככוכבים”. אסנת צוקרמן רכטר מתוך קטלוג התערוכה “מפות כוכבים” של שרון פוליאקין, שהוצגה בגלריה גורדון

  • מארש אחרון

    מארש אחרון

    “כפי שסגורסקי מוצא עוד ועוד עותקים של הרומן ברחובות, העדשה שלו מוצאת את הרגעים שבהם ההבטחה שנמוגה עוד נוכחת בנוף. בתצלומיו, כמו במלותיו של רות, עקבות השינויים ההיסטוריים מתעקשים בחיי היומיום. משתהים בתווך שבו עולם ישן כבר התפורר, אך עולם חדש טרם התגבש במלואו”. מאמר של רן קסמי אילן מתוך ספר צילום של גוסטבו סגורסקי, שעתיד לצאת לאור בקרוב

  • באהבתנו

    באהבתנו

    “התערוכה מבקשת לגעת באפשרויות של אבל וריפוי דרך ובאמצעות הגוף, ומציגה מנעד של אתרים מוחשיים ורוחניים בעלי משמעות מיתולוגית או ארכיטיפית שמאפשרים את התהליכים הללו”. טקסט קטלוגי על התערוכה הקבוצתית “גוף הפך מקום” באוצרות רווית הררי, שנוצרה במסגרת חממת הפיס של גלריה דנה בקיבוץ יד מרדכי, ומוצגת בימים אלה במוזיאון ארץ ישראל

  • על קרקע פורייה: רשת ההקשרים והמשמעויות של ארץ אֵם

    על קרקע פורייה: רשת ההקשרים והמשמעויות של ארץ אֵם

    “פתיר עושה צעד נוסף כשהיא שוברת את התבנית הגברית ומציעה במקומה צלם נשי. אם תנועת הכנענים ביקשה להציב מודל חלופי לטיפוס היהודי הגלותי, הרי פתיר מבקשת להעמיד מודל חלופי ליהודי הישראלי-עכשווי – המתגלם בממסד החרדי הסקטוריאלי ולצידו במתנחל הלאומן והמשיחי. שני כוחות אלה מעצבים את דמותה של ישראל העכשווית, סוחפים אותה הרחק מן החזון שעמד לנגד עיני האימהות והאבות המייסדים אודות מדינה מודרנית, שוויונית ודמוקרטית, שתהיה כוח חיובי במרחב”. מירה לפידות מתוך קטלוג התערוכה “M other Land” של רות פתיר

  • M)othering Art)

    M)othering Art)

    רבייה, או ליתר דיוק היריון ולידה, כרוכות ביצירה אמנותית, משום ששני המצבים דורשים הרחבה של העצמי לעבר האחר, כלומר הפיכת האינדיבידואל לדיבידואל – בן או בת אדם החולקים את עולמם עם אחרים ונחלקים לאחרים, או במילים אחרות, מורכבים מיחסיהם עם אחרים. הרחבה מסוג זה אינה בהכרח אוטופית או הרמונית”. קרן גולדברג מתוך קטלוג התערוכה “M other Land” של רות פתיר

  • מביאה את הגופים

    מביאה את הגופים

    “פעולתם של הגופים הפיסוליים של סלמה אורתר בחלל התערוכה כרוכה באיכות מאגית דומה. הם פניו המחוקים של המהגר, הפליט, הלוחם, השליט. הם דמותה הנשכחת של המלחמה, הם הגוף המובא אל בית המשפט ומעיד בנוכחותו האילמת על עברו שנגוז”. יאיר ברק על “הַבֵּיאָס קוֹרְפּוּס” של אילנה סלמה אורתר

  • הבשורה על פי יהושע ב.

    הבשורה על פי יהושע ב.

    “איזו בשורה נושאות עבודותיו של יהושע ב.? האם היא כמו בשורתו של ברנט ניומן ב־1947, שהנשגב הוא עכשיו? ואולי הבשורה של יהושע ב. אינה מסתפקת בנשגב החילוני או הספיריטואלי אלא מרחיקה אל מעבר אליהם? זוהי בשורה מקורית וחתרנית בהקשר של עולם האמנות בן זמננו, שהמושגים נשגב, רוחניות ואמונה כבר מזמן לא נמצאים על סדר יומו”. יצחק ליבנה על התערוכה “הבשורה” של יהושע בורקובסקי

  • סביבות חיים מול חללים ריקים: ריזמן, שמי ושאלת המקום

    סביבות חיים מול חללים ריקים: ריזמן, שמי ושאלת המקום

    “בעוד שעבור ריזמן הסביבה היא פתיינית ומזמינה, עבור שמי היא מעוררת, כלשונו, “פחד”. האחד מבקש להיטמע במלאות האדירה של היקום, והשני מבקש להתגבר על ריקנותו”. ארנון בן-דרור מתוך קטלוג התערוכה: “מפגש מאוחר: אורי ריזמן ויחיאל שמי – מאה שנה להולדתם”

  • תחייתה של בלה בריזל ומותו של ה”טעם הטוב” הישראלי

    תחייתה של בלה בריזל ומותו של ה”טעם הטוב” הישראלי

    “איך זה שבלה בריזל נעלמה? מה הביא להשמדת ערך כזו, שציור שלה נמכר כיום ב-50 דולר בבית מכירות קיקיוני? חלק מהסיבות פרוזאיות לגמרי”. ארנון בן-דרור מתוך קטלוג התערוכה “בלה בריזל: בין מים למים” במוזיאון תל אביב

  • בערוגת בארי נחווה תיקון

    בערוגת בארי נחווה תיקון

    “ערוגת בארי צומחת, מחזיקה את עוצמתו של היומיומי. הצמחים הם צמחים מקומיים וחסרי ייחודיות בוטנית. הייחודי בהם הוא הניצולות שלהם, שמשכה את עיניה של הצלמת ואת נפשה של האוצרת. ערוגת בארי מציגה בפנינו פעולה יצירתית שהפכה את ההרס למחשבה, לערוגה, להזמנה”. קרן סידי-לוי על מיצב ערוגות בארי במוזיאון הרצליה

  • אברהם אילת: סימנים מחשידים

    אברהם אילת: סימנים מחשידים

    “ייחודו של אילת כאמן טמון ביכולתו לפעול מעומק השבר ולרקום קורים של שפת סף. חוויית קצה גבולית של מוראות מלחמה, מחלה או סף מוות לא מיתנה או הסיטה אותו מדרכו אלא אף המריצה והטעינה עוד ועוד רבדי אסתטיקה של טראומה, בלי הנחות ובלי רחמים עצמיים”. גליה בר אור מתוך ספר חדש לאברהם אילת

  • ראובן ברמן קדים: לקראת השלמות הטהורה

    ראובן ברמן קדים: לקראת השלמות הטהורה

    “ברמן האדם לא התנתק מתפיסתו האמנותית בחייו האישיים. משבר זהות אידיאולוגי הובילו להבנה כי עליו למקם את אמנותו במקום שבו הוא חי בגופו: במזרח התיכון. הביטוי האמנותי למהלך זה היה יצירות בהשראת אדריכלות מהמזרח הקדום שהתפתח לעבודות בהשראת אמנות האסלאם. הביטוי האישי לתהליך זה היה תוספת השם קדים (מזרח, קדם) לשמו”, דליה מנור על עבודתו של ראובן ברמן קדים

  • אמא, מצלמה, מדינה 

    אמא, מצלמה, מדינה 

    צילום פורטרטים עבור כהנא הוא פעולה של מתן יחס וחסות, של דאגה. לא למשהו – אלא למישהו, חי. הפרויקטים הצילומיים ״משפחה אחת”, ו״מחזור 2007″, אשר ארכו יחד כ-32 שנים, מרגישים כפרויקטים שמבקשים לבצע עם המצלמה משהו שאינו אפשרי ב״מציאות”, פעולת טיפול והשגחה שהיא תשוקה לשמירה. שמירה על מי? ומפני מה? אלינור דרזי מתוך ספרה של ורדי כהנא “מחזור 2007”

  • המשט מעבר לאופק

    המשט מעבר לאופק

    “ליבר שפר חילצה את האפשרויות האחרות, השקועות בעבר, מידי הקונפורמיזם שמחק אותן. מעולם לא נקטה האמנות הישראלית טקטיקה מכווננת כל כך, ומעולם לא נטענה טענה מקיפה כל כך באמצעות האמנות על ההיסטוריה הסוציו־פוליטית של המקום הזה”, טלי תמיר דנה במניפת הרעיונות הנפתחת בתערוכתה של נטע ליבר שפר “על תקוות וחלופות אחרות” במוזיאון תל אביב