ליאת סידס

  • לא למבוגרים בלבד

    ״מלאכת התפירה, האריגה, החיבור, הפרימה, ההפרדה, הקיטוע, הבנייה, הפירוק וההרכבה מחדש נובעים כמו מתוך ערבוביה של השעטנז הקיומי המתארגן לאסתטיציזם של פעולות בלתי רצוניות ואובססיות הנעשות בדחיפות בלתי נשלטת. התוצאה היא פרץ של אקלקטיזם אינטואיטיבי אורגני ומלאכותי״. ליאת ארלט סידס על התערוכה ״משחקי אצבעות״

  • א(י)מניות: ביקורת מסאית

    ״הספר מציע להתמקד בתפיסה המטריצנטרית, הרואה את תפקידה של האֵם בתרבות כתפקיד חשוב לאין שיעור שראוי שיכתב מחדש מנקודת מבטה של האֵם היולדת, הסובייקטית, הקשורה לתהליכים חומרים וגופניים שלעולם לא יתכן שיכתבו, ישורטטו, ידובררו או יתוּוכו מנקודת מבטו נטולת הידע הניסיוני והחווייתי של הגבר, האמן היוצר, ההיסטוריון, התיאורטיקן ומבקר האמנות". ליאת ארלט סידס כותבת על ספרה של הדרה שפלן-קצב: א(י)מנית -אימהות מביאות  אמנות לעולם

  • על מה שישנו

    ״במלים אחרות, ׳גוף ראשון. טבע שני׳ היא מסוג התערוכות המוכיחות שהדרך ל"שחרורו" של הדימוי מהכלא של עצמיותו, מבסיס הווייתו הראשונית, החומרית, לכאורה, אינה בהכרח קיומו הדיגיטלי, כלומר, ריקונו מממשותו והופעתו כמצבור של נתונים, כאובייקט מדעי ומידעי, אלא דווקא השבתו לעולמות האסתטיים של הריאלייה, הממשי״. קציעה עלון וליאת ארלט סידס על הביאנלה לאמנויות ולעיצוב

  • תא מס' 245

    ״במידה רבה, היציקות כמו מבקשות להחזיר את הצופה לעולם החומרי, ולאזן בין ההטרוטופי, הסוטה, המדומיין, החריג וההיפר-ממשי לכאן-ועכשיו, לממשי, לחומרי, לדבר הדומה ביותר לדבר שהוא מבקש לייצג: למוות המשועתק והמשוכפל של הדבורים״. ליאת ארלט סידס על תערוכתה של אנה פרומצ'נקו, תא מס׳ 245

  • מי שנמדדו ומי שלא

    ״התערוכה מציבה מעין ׳גריד אופוזיציוני׳ ומנעד רחב של קודים אסתטיים: ממרחב הדעת של האמנות ההגמונית והמערבית לתערוכות המזרחיות המיליטנטיות ה׳חמות׳ וה׳צבעוניות׳. היא משדרת ריחוק, איפוק, שכלתנות ותחכום, ויש בה הברקות אינטלקטואליות שמתחפרות בתוך יצירת האמנות, המכנסת את המציאות לסובטיליות חזותית״. קציעה עלון וליאת ארלט סידס על התערוכה ״מאז החלו המדידות״

  • מסע על-פני העור והגוף שלנו: בעקבות הפְנִים שלה

    ״התערוכה רלוונטית ולוּ בשל האפשרות שהיא מוסיפה נידבך חשוב לשיח הפוליטי העוסק בזִקנה בכלל ובזִקנה ומגדר בפרט. כך, התערוכה מרחיבה את שיח הפמיניזם הכללי ומחדדת את ההבנה של התנאים הפוליטיים, מערך יחסי הכוח החברתיים, המכוננים והמאפשרים את קיומו של ה'מבט הגברי'״. ליאת סידס על חנה לוי במוזיאון הרצליה

  • "בית חולים שדה X": הצעה לחיים בשדה של "זמנים מעניינים"

    "האם תצעקו? אנחנו צעקנו. האם צעקתנו נבעה מכאב אמיתי או מדומה? האם אכן חשנו הקלה? האם אכן אף אחד לא הקשיב לנו? האם נצא מן החדר ונהיה מאולצות לצפות בעצמנו צועקות משום שמישהו הקליט וצילם אותנו?". ליאת סידס וקציעה עלון על עבודתה של איה בן רון בביאנלה בונציה 2019

  • הלחם, העיגול, השמן והחוט – חומרי הקיום הבסיסיים והחיים בין העולמות של אבו-חוסיין

    ״כך הופכת אבו-חוסיין לסוג של רופאה עממית, שמאנית המבקשת, בזכות יכולתה המזהירה לשלוט בכמה שפות ובכמה הוויות, לרפא את שני העמים או את שתי הישויות ואולי יותר״. ליאת סידס וקציעה עלון על יצירתה של חנאן אבו-חוסיין

  • מבטה של זו הפונה אלינו

    ״כהנוב תפסה את הלבנט כמרחב גאופוליטי מרובה ממדים, רבדים, פרספקטיבות, זהויות, גוונים, תרבויות, דתות ולאומים, ואת ״הלבנטיניות״ כאתגר פרקטי, אינטלקטואלי ונפשי של היכולת להתקיים בסינכרוניות רוחבית בתוך פסיפס אנושי, במרחב הביניים של רצף ההבדלים בזמן ובמרחב, באופן טבעי ושגרתי״. ליאת סידס כותבת על התערוכה ״ז'קלין כהנוב: הלבנט כמשל"

  • מדוזה, פְנים אבסטרקט-ריאליזם: בין פרח הנגע למשוש הנוגע

    "הציור האטינגרי הוא קינה גדולה של אמהות על מות ילדים ועל מותן הקרב, ולצדה שירת הפליאה לנוכח יפי מי התהום וחלל היקום ושירת התדהמה החוזרת ונשנית לנוכח הרגע הטראומטי המסרב לחלוף". דיון במופעי המדוזה בעבודתה של ברכה ל. אטינגר, חלק שני

  • וְלִבִּי, חָלַל בְּקִרְבִּי: בין הפצע להפצעה (חלק 1)

    "ההתבוננות בציור של אטינגר ממרחק, חרף ממדיו הקטנים והאינטימיים, חרף הרגלה של העין להתנקז לעמדה אוטוריטטיבית המאפשרת ניכור, הרחקה ושליטה – חומקת ממגבלות סוג המבט הלוכד של הסובייקט ומאפשרת, או מזמנת, לחוויה רוחנית גבוהה, התעלות". ליאת סידס על "ולבי חלל", תערוכתה של ברכה ל' אטינגר בגלריה ברוורמן, תל-אביב, חלק ראשון

  • הפנים בחוץ והחוץ – קרביים

    "הצילום של שמחון סכמטי, ענייני ונטול רומנטיקה ונוסטלגיה. הוא אינו ציטוט המתיימר להיתלות בצמרות גבוהות, אלא עושה שימוש בתבניות ויזואליות מוכרות המהבהבות בתודעה והמהדהדות את שפת הציור הקלאסי". בעקבות "דיו שחורה", תערוכתו של האמן-צלם מיכה שמחון בבית "אחותי", תל-אביב

  • "עולמות הגוף" של פון-האגנס כסימולקרת מוות

    בעידן של אובדן כל ההבדלים וההבחנות שבין המסמנים לבין מושא הוראתם, של ריקון הסימנים מזהות ומשמעות יציבה, המוות גם הוא מנוע מלשוב ולהתחולל. "תרבות של דיסקציה", חלק שני.

  • תרבות של דיסקציה

    התערוכה "עולמות הגוף" של גונתר פון-האגנס כשיח אנטומי רה-רנסנסי ובארוקי, חלק ראשון.

המלצות מרחבי הרשת