על האישה השחורה שרצתה לעוף – שרה אלימי (1950–2022)

"האוקר החרדלי העכור והמלטף של המדבר הופך לצהוב מסנוור, מכה, בנוף לא ברור, באין נוף; מעין חלל ריק שטוף שמש. עקבות כפות הרגליים האפורות־שחורות, המחוקות קמעה, בדרך מהנוף המגרבי, הופכות ללבנות ב"עיר הלבנה" של ה'ארץ הלבנה', בנוף המודחק של המשרק". ליאת ארלט סידס בשיחה עם האמנים־אוצרים ריטה מנדס־פלור ויורם בלומנקרנץ

ומה לעשות שהלב שלי לא יודע להבחין בין דם לדם.

ומה לעשות שהעיניים שלי רואות ילדים, נערים, גברים צעירים.

ומה לעשות שאנשים אהובים מאשימים אותי בהלקאה עצמית, בנאיביות, בבגידה.

מנסה לגייס האהבה שבתוכי וזה מרגיש כפי שכתבה זלדה:

 

"קח סירה

וחצה את ים האש"

 

והצער, הצער המצטבר הורג, מוות איטי ואכזרי.

 (שרה אלימי, 29 ביולי 2014, מלחמת "צוק איתן")1

ליאת ארלט סידס: ראיתי את התערוכה שאצרתם לשרה אלימי. מרשימה, מרגשת ובעיקר נוגעת. חשבתי שאולי נוכל לשוחח על האמנות הנפלאה שלה ועל התערוכה, ואני שמחה על ההזדמנות להיפגש. ואולי קודם ולפני הכל, תוכלו לספר על האישה השחורה שרצתה לעוף, היכן כל אחד מכם פגש אותה או בה? האם הכרתם אותה אישית בחייה? או שאולי אישיותה, אמנותה ופעילותה האקטיביסטית והפוליטית פגשו אתכם, נגעו בכם, באמנות שלכם?

ריטה מנדס־פלור: האישה השחורה היא כמובן שרה אלימי, אמנית מחוננת, אישה בעלת מחויבות אתית ופוליטית חזקה במיוחד, אהובה על כל מי שחייה נגעו בחייו. שרה הייתה פעילה פוליטית. חברה בקבוצות "נשים בשחור" ו"מחסום ווטש". הסדרה "מחסומים" (תמונה 2, 3) היא מהשנים שבהן שתינו היינו פעילות בקבוצות, מהתקופה שבה החומה הייתה הרבה פחות גבוהה וממוסדת והאלימות הרבה פחות מאורגנת ומוסדרת, יותר ספונטנית ויצרית, כך שעוד ניתן היה לצפות בה באופן ישיר ובלתי אמצעי, מהצד הישראלי של הגדר כמובן. מאז ההגבהה, ההצרנה והקיבוע של הכוח, השליטה והאלימות הפכו למאורגנות, מוסדרות וסמויות הרבה יותר, וקשה לפקח, לצפות, לתעד ולהתערב באופן מיידי, ישיר ובלתי אמצעי.

שרה עזבה אותנו בעיצומו של החורף, ביום האחרון של שנת 2022. במשך שנים היא נאבקה באומץ ובאיתנות במחלתה האוטו־אימונית. בחורף המחלה תקפה אותה בצורה קשה ואלימה במיוחד; ידיה היו מתמלאות בפצעים ואצבעותיה איבדו מזריזותן וכושרן, מה שהקשה עליה מאוד לצייר.

שרה היא מהאנשים שלא מוותרים לעצמם, שהולכים בעקבות התשוקות שלהם. כך במשך שנים היא הצליחה להתגבר על המחלה, לחיות איתה, עד שלבסוף היא השתלטה עליה, הכריעה אותה, הביאה למותה. השנה וחצי האחרונות לחייה היו הקשות והמייסרות ביותר. שרה הייתה סיעודית וטופלה על ידי משפחתה הגרעינית שחיה בצרופה, מושב בצפון מישור החוף, שאליו הגיעו כשעלו לארץ מאלג'יריה.

תמונה 2: שרה אלימי, "לכל אישה יש שם" מתוך הסדרה "מחסומים", 2004,שמן על נייר, 20×26 ס"מ

הכרנו לראשונה בירושלים ב־2004, כששרה הגיעה עם ציוריה לאנטיאה, גלריה שהקמתי עם נעמי טנהואזר ושאותה ניהלתי אז. אהבתי את הציורים שלה. במחשבה שנייה, סביר שבכלל הכרנו קודם לכן, דרך חברות משותפות ב"נשים בשחור", מה שעשוי אולי להסביר את האומץ שהיה לה להגיע לגלריה עם העבודות. מי שהכיר את שרה יודע שהיא הייתה אישה צנועה ומאוד ביישנית. היא לא תגיע "סתם ככה" לגלריה להראות עבודות, ללא היכרות מוקדמת.

שנה מאוחר יותר, בינואר 2005, אצרתי את התערוכה הראשונה של שרה, "שעון חורף" (WINTERTIME). זה היה לפני 18 שנה בדיוק, ח"י שנים. כמה סמלי. אלא שלמרבה הצער שרה אינה בין החיים על מנת לסמן לעצמה, או להיווכח, בתערוכה הנוכחית שמתקיימת בח"י שנים בדיוק מאז התערוכה הראשונה; בציורים החיים, ברלוונטיות שלהם ובהשראה שהם מעניקים לאחרים. וזה מה שאנו מנסים לעשות בתערוכה הנוכחית. לתת חיים לאמנית שאינה בין החיים באמצעות האמנות החיה והמחייה שלה, האקטואלית, דרך המסרים החשובים שהיא מעבירה.

תמונה 3: שרה אלימי, מתוך הסדרה "מחסומים", 2004, שמן על קרטון, 18×36 ס"מ

מאז ינואר 2005 השתתפה שרה בעוד תערוכות קבוצתיות חשובות בגלריה, בהן התערוכה "נשים בזמן מלחמה" (2005), שאצרתי עם רונית פיסו, שהייתה פעילה ב"אגודה לזכויות האזרח". תערוכה אחרת היא התערוכה "אנטיאה דרום" (2008), שבה השתתפו אמניות גלריית אנטיאה ושאצרנו נעמי טנהאוזר ואני במכללת קיי בבאר שבע, בהזמנתו האדיבה של האמן והאוצר ישראל רבינוביץ, מי שניהל את מחלקת האמנות במכללה והיה האוצר הראשי של הגלריה.

תמונה 4: שרה אלימי (משמאל) וריטה מנדס־פלור, לצד ציור של אלימי מתוך הסדרה "קיץ", 2006, שמן על בד, 115×145 ס"מ, מתוך התערוכה "הרגע האחרון", 2014, אצר וצילם: יורם בלומנקרץ, מכללת קיי

מאז הפכנו לחברות קרובות, אחיות ברוח ובנפש. היה לנו הרבה מהמשותף; שתינו נשים מהגרות שהגיעו לישראל לחברה צברית צעירה וקשוחה. שרה הגיעה מהעיר קונסטנטין שבאלג'ירה ב־1961, ואני הגעתי מקורסאו (Curaçao), אי בקריביים, ב־1970. חלקנו מחשבות, שאלות על אמנות, על החיים, והשקפות פוליטיות. שרה גם תרגמה מאנגלית לעברית את הספר "בית ללא דלתות", שכתבתי ב־2012 על ילדותי בקורסאו.

כששרה, מפאת חוליה, "ברחה" מהקור הירושלמי למקומות קרים פחות, קודם לדירה השכורה בזיכרון יעקב ואחר כך לביתה ביישוב קציר, נהגתי לנסוע אליה בקביעות, להיות איתה. בילינו יחד ימים רבים בביתה היפה ובגינה המפוארת שטיפחה באהבה. היינו משוחחות המון, שעות על שעות על ערק לתוך הלילה. ואני כמו בדחף בלתי נשלט מצלמת כל ציור שיוצא תחת ידיה. עקבתי אחרי ההתפתחות שלה. לדעתי בקציר, מ־2006 עד 2015 בערך, הייתה התקופה הפורייה ביותר שלה מבחינה אמנותית. רוב הציורים שציירה בשנים אלו מופעים כעת בתערוכה, ב"שרה אלימי – אישה שחורה שרוצה לעוף" (ספטמבר 2023).

ב־2019 אלימי השתתפה בתערוכה "שמלה, סימלה – שיבה לאנטיאה" בגלריות אגריפס 12 ומרי, תערוכה שהציגה את הפעילות האמנותית של אנטיאה, הגלריה שהקמנו ב־1994 ופעלה עד 2009. הגלריה הייתה, לטעמי, ציון דרך חשוב במהפכה הפמיניסטית באמנות הישראלית בכלל, ובאמנותן של אמניות ירושלמיות בפרט.2 גם את "שמלה, סימלה שיבה לאנטיאה" אצרתי עם נעמי טנהאוזר.3 אלימי הציגה שם את "אישה שחורה רוצה לעוף" (תמונה 1), עבודה שמוצגת גם בתערוכה הנוכחית ומעניקה לה את שמה. אלימי אמנם הגיעה לפתיחה, אולם ניכר עליה שכבר הייתה חולה מאוד. למעשה, התצלום שמראה את שתינו בסמוך ל"אישה שחורה רוצה לעוף" (תמונה 5), היה תצלום פרידה, הצילום האחרון שלנו יחד טרם הלכה לעולמה, טרם עפה לעולמות גבוהים ונשגבים.

כמה סמלי שאנו משוחחים בעניינה של שרה אלימי דווקא בימים אלו של "ראש השנה" ו"הימים הנוראים" ובפתחו של יום הכיפורים. בדיעבד, כאילו האישה הממשית בשחור, בתצלום (תמונה 5), התאחדה עם הייצוג שלה שעל הקיר באופן מלא ועפה. את יכולה לראות את ההידרדרות במצבה של שרה מתוך שני התצלומים; התצלום מתוך "הרגע האחרון", 2014, והתצלום מתוך "שמלה, סימלה שיבה לאנטיאה", 2019.

שרה הייתה אישה רוחנית ומאמינה. אני הכרתי אותה כחילונית אבל היא הגיעה ממשפחה דתית. אביה היה רב באלג'יריה, ובמושב צרופה – המושב שבו גדלה ובו סיימה את חייה – התפרנס כשוחט. היא הייתה אדם מחויב, מוסרי וחד בצורה בלתי מתפשרת. היא לא חסכה בדעותיה, במיוחד נגד הכיבוש. זה היה בעוכריה. הביטוי האמנותי המוחשי ביותר של השקפותיה הפוליטיות הוא הציור "וידוי" (2008, תמונה 6). אני מניחה שיורם ירחיב על זה. ובאופן כללי שרה הייתה זן נדיר – אמנית ממוצא מזרחי, מחויבת מבחינה אזרחית ובעלת נטיות חברתיות ופוליטיות שמאליות, שהתגוררה בירושלים בשכונה חרדית.

רציתי מאוד לאצור לה עוד תערוכות, אלא שהמחלה הקשתה עליה, לא היו לה הכוחות הנפשיים והפיזיים לחשוב ולהירתם לזה. אז לפחות עכשיו, תשעה חודשים אחרי שעזבה אותנו, עפה מעלינו, זה יצא לפועל.

תמונה 5: שרה אלימי (מימין) וריטה מנדס־פלור, על רקע "אישה שחורה רוצה לעוף", 2008, מתוך "שמלה, סימלה – שיבה לאנטיאה", 2019, אוצרות: נעמי טנהאוזר וריטה מנדס־פלור, אגריפס 12 וגלריה מרי (צילמה אילנה אזור)

ל.א.ס: ומה איתך יורם, איפה אתה פוגש בשרה אלימי וכיצד האמנות שלה פוגשת אותך?

יורם בלומנקרנץ: את שרה אלימי הכרתי ב־2007, כאשר האמנית ד"ר אהובה מועלם ואני ערכנו את הבלוג "החזית החזותית" ואת הגלריה של אתר "קדמה" הזכור לטוב. אצרנו לשרה תערוכה וירטואלית שהתבססה על עבודות מהסדרה "אלג'יריה: זיכרונות ילדות" (תמונות 7, 12, 13, 14, 15). מאז שרה ואני שמרנו על קשר, שוחחנו ונפגשנו מעת לעת.4 ב־2014 אצרתי את התערוכה "הרגע האחרון" ב"מכללת קיי", שבה השתתפנו שרה, אהובה ואני. עבודות החממה (תמונות 4, 8) של שרה מהסדרה "קיץ" הוצגו בתערוכה בהקשר של קהילות חקלאיות שקיומן השברירי תלוי במשתנים לא יציבים – אקלימיים ופוליטיים. מכל העבודות בלטה במיוחד העבודה "וידוי" (2008, תמונה 6), שריטה הזכירה, ציור ששרה ציירה בעקבות ההפצצות על עזה במבצע "עופרת יצוקה" בשנת 2008. בעבודה נראים מטוסי קרב ישראלים מפלחים את שמי עזה האפורים. אפשר ממש לשמוע אותם בטיסתם מבעד לציור. בתחתית הציור מופיע כיתוב הלקוח מן הווידוי שבאמירת התחנון מתוך תפילת "קריאת שמע שעל המיטה": "אֲבָל חָטָאנוּ. עָוִינוּ. פָּשַׁעְנוּ. אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ וְאַנְשֵׁי בֵיתֵנוּ: אָשַׁמְנוּ. בָּגַדְנוּ. גָּזַלְנוּ. דִּבַּרְנוּ דֹפִי וְלָשׁוֹן הָרָע. הֶעֱוִינוּ. וְהִרְשַׁעְנוּ. זַדְנוּ. חָמַסְנוּ. טָפַלְנוּ שֶׁקֶר וּמִרְמָה. יָעַצְנוּ עֵצוֹת רָעוֹת. כִּזַּבְנוּ. כָּעַסְנוּ. לַצְנוּ. מָרַדְנוּ. מָרִינוּ דְבָרֶיךָ. נִאַצְנוּ. נִאַפְנוּ. סָרַרְנוּ. עָוִינוּ. פָּשַׁעְנוּ. פָּגַמְנוּ. צָרַרְנוּ. צִעַרְנוּ אָב וָאֵם".5 הקישור המיידי בין דימוי המטוסים המפציצים ממעל, המנמיכים טוס לכיוון עזה, בצבעי מלחמה שחורים־אפורים, לבין הווידוי, הכתוב בכתב ידה של שרה באדום דם על רקע חשוך, "תת קרקעי", יצר אמירה ברורה, כואבת וחד משמעית נגד הכיבוש. העבודה גרמה לתסיסה גדולה, בלתי משוערת מבחינתנו. היה מי שביקש להוריד את העבודה, וסטודנט אחד אף פנה לתקשורת. התגובות של שרה ושלי שיקפו מאוד את רוח התערוכה ואת בסיס הרגישות והמורכבות של היצירה, כמו גם את המודעות שלנו, כיוצרים שגדלו בפריפריה החברתית־גיאוגרפית של ישראל, למתחים ולקונפליקטים שיוצרת המציאות לאלה החיים בה.6

תמונה 6: שרה אלימי, "וידוי", 2008, שמן על בד, 145×95

ל.א.ס: בפתיחת התערוכה אמרת ש"אנחנו חייבים לנשים האלה חוב גדול ועלינו מוטלת האחריות לחשוף את יצירתן ולתת להן במה". מי הן ה"נשים האלה"? ומי הם ה"אנחנו"? האם תוכל להיות יותר מדויק, לאפיין אותן ואת סוג האמנות שלהן, מה המקום שהוקצה ומוקצה להן בשדה, מידת ההכרה של הממסד האמנותי, מוזיאונים, גלריות, מחקר ספרותי וכדומה, בהן ובאמנותן? לְמָה אתה מתכוון במונח "חוב"? ואני מניחה, מתוך היכרות בינינו, שזה קשור גם לאמנות הפרטית שלך, לקול שאתה משמיע ולשיח שאתה מנסה לכונן בשדה. נראה לי שזה חשוב ושווה דיבור במיוחד בימים אלה, של המחאות נגד ההפיכה המשטרית והשלכותיה. אז אנא, הרחב ונסה לקשור בין הדברים.

י.ב: שרה הייתה אמנית אינטלקטואלית ושנונה, מלאת הומור ואהבת אדם, תכונות שהשתקפו מאוד בעבודות ובשפה החזותית שלה. איכויות אלה שכה חיוניות לגיבוש עמדה ביקורתית ונוקבת אפשר למצוא אצל יוצרות נוספות בנות דורה של שרה, למשל אצל האמנית יעל טופול ע"ה, שעברה בילדותה טיפולי הקרנה נגד גזזת. איתה היה לי קשר עמוק, שלצערי לא הבשיל לעשייה משותפת. עוד אפשר למנות לצידן את האמנית דליה כתב־אריאלי, תיבדל"א, ילידת עיראק (שהייתה חברה טובה של שרה), שאותה הכרתי במהלך כתיבת עבודת המאסטר שלי על יוצרים דתיים בסוף שנות ה־90, בעיקר דרך סדרת רישומי התכשיטים והכלים שהביאו הוריה מעיראק, שאותם רשמה בדיוק וירטואוזי, מנצנצים באורו השבור של צריף המעברה. גם לה ערכנו תערוכה ב"קדמה". אמנית נוספת היא השחקנית והציירת רבקה בכר, ילידת מצרים, שעוסקת רבות בשבר ההגירה ובתהליכי הג'נטריפיקציה שעברו על נווה צדק לאורך שנות מגוריה הארוכים שם. לה אצרתי בשנת 2011 תערוכה בגלריית בית אחותי בדרום תל אביב, השייכת לתנועת "אחותי – למען נשים בישראל".

תמונה 7: שרה אלימי, "שיחה ראשונה עם אלוהים על מדרגות בית הכנסת", מתוך הסדרה "אלג'יריה: זיכרונות ילדות", 2006–2008, פסטל על נייר, 30×21 ס"מ

יוצרות אלה ועוד רבות וטובות בנות דורן שילמו את מחיר הדיכוי החברתי והתרבותי, שהיה משמעותי בתקופה שבה עמדו בשיא כוחן ליצור ולבטא באופן אותנטי ועמוק את תרבויות המזרח ואת המפגש הבין תרבותי. אלה נשים שנסיבות החיים לא היטיבו עמן ומנעו מהן לבטא את דעותיהן ויכולותיהן האמנותיות, ולפיכך גם לא זכו לחשיפה הולמת ולהכרה הראויה להן בשדה. זה למעשה "החור השחור של אמנות ישראל", כך אני מכנה זאת, חוליה נפקדת שאני לא בטוח כמה נוכל לשחזר ולצרוף אותה לשרשרת תולדות האמנות הישראלית. העדרו של הקול המזרחי בשדה, הנשי במיוחד – או במקרה הטוב, הנוכחות השולית, המינורית שלו – בלי כל ספק צמצם וממשיך לצמצם את השיח והמחקר הספרותי האמנותי הישראלי הכללי. בכל אופן, לדידי, יש נחמה גדולה בעובדה שבישראל הקטנה – ששדה האמנות שלה מתנהל כמו משק קיבוצי באמצעות סבסוד ומינוי חברים בוועדות השונות, בשדה עם שוק אמנות חלש שעומד ביחס הפוך לפומפוזיות שנודפת ממנו – אפשר בכל זאת לייצר מה שאני מכנה "עמדה תרבותית" תחת "מעמד" אמנותי. אני חושב שגם התכונות המבזרות של הרשתות החברתיות תורמות לזה. אישית, אני די מרוצה מהאופן שבו אני מצליח לסמן את עצמי בשדה, תוך כדי שיתופי פעולה עם אמנים אחרים, ובדגש על המחויבות העמוקה לציווי הבין דורי שמוטל עלינו, ובא לידי ביטוי גם בתערוכה הזאת.

תמונה 8: שרה אלימי, "חממה", 2005, מתוך הסדרה "קיץ", שמן על בד, 70×100 ס"מ

ל.א.ס: מעניין לדון בציורי הטבע של שרה אלימי (תמונות 4, 8, 9, 10, 11) והשימוש בכחולים, צהובים וירוקים, במנעד הצבעוני, הקצת "ואן גוכי" אולי, בהקשר לטקסט BLEUET" שכתבה:

"ארבעים שנה חיפשתי אותו, את הכחול כחול הזה. על ההתחלה התבאסתי משמו העברי. דגניה!

כשאני אומרת BLEUET זה כמו לקחת שאיפה מג'וינט, לרחף בין שמים וארץ ואז לשחרר אנחת רווחה מענגת שכזאת. ומה לזה ולדגניה עם הדלת והגימל שנשמעות כמו מכת פטיש? ואיפה הכחול בכל זה? עבורי דגניה לבנה.7

טוב האמת שמעולם לא היה סיפור אהבה עם העברית. באתי מתמסרת אבל הפנתה לי גב ונעלבתי וחשבתי לא צריך בלי טובות.

ולפעמים נדמה היה שראיתי אותו, בעונה מאוד מסוימת ומאוד קצרה, סביב פסח, אבל הכחול החיוור או הנוטה לסגלגל אותתו לי להמשיך הלאה כי BLEUET זה לא.

בפסח לפני עשר שנים יצאנו חוה ואני למסע חיפוש אחריו ביער ירושלים. והוא היה שם. מרבד ענק של הכחול כחול הזה, חיכה לי שם ארבעים שנה. שאגתי. בעדינות גדולה אספתי אותו אל כפות ידיי.

אבל אז בלי אזהרה מוקדמת, עייפות גדולה נפלה עליי. מצאתי לא מצאתי מצאתי לא מצאתי מצאתי לא מצאתי לא מצאתי

חלאס, כמה אפשר לבלבל ת'מח, הנה הוא, זה שצמח בשדה האלג'ירי הפתוח שלי".8

בעיניי, "BLEUET", יותר משהוא טקסט קצר שעשוי להתפרש בהקשרים תולדות אמנותיים – ציור, קומפוזיציה, צבע, טבע, נוף, קיבוץ ואור ארץ ישראליים – הוא טקסט פוליטי. מסוג הטקסטים הפרוזאיים והיומיומיים, הפיוט של פכי החיים הקטנים ביותר, שבאמצעות האישי והיומיומי מצליחים לנסח אמירה חברתית וכללית. הטקסטים של אלימי, בהקשר זה, מזכירים לי טקסטים מסוימים של ז'קלין כהנוב, של ניוד בין הטריוויאלי האישי והאינטימי לציבורי והפוליטי.

מה הקשר למילה בצרפתית "BLEUET"? האם זאת הכותרת המקורית של הטקסט? האם שרה כתבה בעברית או בצרפתית? אני שואלת כי מתברר מתוך הטקסט שהיה לה חשבון לא קטן עם השפה העברית, אם כי הטקסט מנוסח כמו מנקודת מבט של נערה מתבגרת ומרדנית. אמנם משפטים בודדים וקצרים, אבל נוקבים.

ר.מ.פ: הטקסט "BLEUET" נכתב בעברית וזאת הכותרת המקורית. הכוונה הייתה לפרח ,BLEUET לציור "BLEUET" (תמונה 9) המקושר לטקסט.

ל.א.ס: פרח ה־BLEUET בצרפתית הוא הדרדר הכחול, היחיד ממיני הדרדר שאינו קוצני ופורח באביב. בארץ הוא מוכר יותר בשם "דגנית", על שום תכונתו לצמוח פרא בשדות תבואה ודגן. מכאן השם "דגניה" שניתן להתיישבות החלוצית, שהוקמה ב־1910 באזור שבין דרום הכנרת לנהר הירדן, על שטחים של אדמות חקלאיות של הכפר הערבי בהאי. שהרי הקיבוץ דגניה א' נקרא על שם חמשת סוגי התבואה והדגן שאופייניים לאזור זה. מתוך הכתוב בטקסט הקצר של אלימי, הקישור שהיא עושה בין הפרח הכחול לקיבוץ דגניה, ומתוך החשיפה שלי למזג הפוליטי של האמנית בכלל, מצאתי שיש אפשרות לקרוא את "BLEUET", הרישום־ציור (תמונה 9), כסמל של התפשטות, נישול, כוח, שליטה וכיבוש.

תמונה 9: שרה אלימי, BLEUET", 2007–2008", טכניקה מעורבת, בערך A4

אלא שהכחול העמוק במקרה של הפרח, המהדהד את הכחול העמוק של נופי הטבע הפתוחים של ילדותה של אלימי באלג'יריה, נעשה דלוח ועכור במקרה של השמיים המצומצמים בציורי הטבע הכפריים, ההתיישבותיים והחלוציים הארצישראליים (תמונות 4, 8, 10). אלו השמיים שהתכלו ונעלמו לחלוטין בטריפטיך "מאין באת" (תמונה 11).

הדבר קשור לשפה האמנותית של שרה, לדרכה לומר את הדברים ולהעביר מסרים; לדבר על ציונות, חלוציות, התיישבות וכיבוש של האדמה והשפה בצורה ישירה ונוקבת מחד גיסא, ולירית ומלנכולית מאידך גיסא.

ר.מ.פ. לכחול הזה יש מנעד של גוונים, ביטוי של תעתועים לכודים ואחוזים בנפש האמנית (תמונה 1). כמו סם שבא לתעתע ולערפל את הסבל והכאב מצד אחד, לחדד ולהבליט את הניגודים מצד אחר; בין ההגירה למקומיות, הגירוש להתיישבות, המנוסה לשליטה, הפליטות לריבונות, הדתיות לחילוניות. תחושות שאף פעם, על פי היכרותי את אלימי, לא הרפו ממנה. היא חיה כל העת בתנועה, בתזזיתיות, בחוסר שקט ומנוחה. ואולי זה מה שהכריע אותה בסוף, או שמא המחלה היא זו שהכריעה והדמימה את אי השקט הפנימי והתזזיתי שלה.

מהטקסט "BLEUET" אכן עולה שהיה לה חשבון עם השפה העברית, אם כי היא דיברה עברית רהוטה הרבה יותר מילידי הארץ, הצברים, בכיתתה, וזה היה אופייני להרבה מהגרים מזרחיים משכילים; מצד אחד הרצון להיטמע בסביבה ומצד שני לשמר את השפות שנלמדו בבתי הספר בארץ המקור, הצרפתית או האנגלית.

תמונה 10: שרה אלימי, מתוך הסדרה "קיץ", 2006, שמן על בד, 1825x ס"מ

ל.א.ס: הציורים בסדרה "קיץ" הזכירו לי ברגע הראשון את הציור של אורי רייזמן (1924–1991); הקומפוזיציות, הצבעוניות, האור הצהוב־כתום, השבילים המוליכים את מבטו של הצופה במעבי הנוף החם, הפרספקטיבה של הנוף הכפרי, ההפשטה ושדות הצבע המונוכרומטיים. אלא שמבט נוסף, במיוחד אחרי הקריאה של הטקסט BLEUET"", מהפך את המחשבה, ואז אפשר להבחין בכחול הדלוח של השמיים, כמו שאמרתי, במלנכוליה החבויה שבצבע, בצהוב־אוקר העכור שכמו מחפש את הטבע שלו במרחבי האדמה והנוף לא לו. מחשבה שעשויה לעלות, למשל, בטריפטיך "מאין באת" (תמונה 11), שמציג כמו מסלול נדודים של משפחה: עקבות של כפות רגליים יחפות שעושות דרכן מימינו של הציור לשמאלו; פסיעות הנעות לרוחבו של הפורמט, בשליש התחתון שלו, מכיוונן של מזוודות המהגרים במדבר של אלג'יריה לחלק השלישי בטריפטיך, המראה דימויים מלבניים לא ברורים שבקושי אפשר להבחין בינם לבין הרקע שלהם. האוקר החרדלי העכור והמלטף של המדבר הופך לצהוב מסנוור, מכה, בנוף לא ברור, באין נוף; מעין חלל ריק שטוף שמש. עקבות כפות הרגליים האפורות־שחורות, המחוקות קמעה, בדרך מהנוף המגרבי, הופכות ללבנות ב"עיר הלבנה" של ה"ארץ הלבנה", בנוף המודחק של המשרק.

תמונה 11: שרה אלימי, "מאין באת",2007, טריפטיך, שמן על בד, 40×130 ס"מ

וזה מוביל אותי לציורים העדינים והשבריריים מתוך הסדרה "אלג'יריה: זיכרונות ילדות" (2006– 2008). מקריאה בטקסט התערוכה שלכם הבנתי שהסדרה כוללת יותר מ־30 יצירות, שרובן מצוירות בפסטלים על נייר צבעוני בגודל A4, ושאלימי מנהלת בהן שיח נוקב עם עברה. אלימי, שהייתה בתו של רב, מציירת את ההווי היהודי וימי החג בעירה קונסטנטין שבאלג'יריה. ציור בית הכנסת, שמציג את הממלכה של אביה (תמונה 11), מראה כמו נהר הנשפך מבימת התפילה ושוצף בקצפו את רצפת הכנסייה המפרידה בין שתי קבוצות המושבים של המתפללים. ומתוך הזרם הלבן מפציע כמו משום מקום ילד או ילדה, ה"פונקטום" (Punctum) של האירוע, של הציור, שעשוי להתפרש ולהתפענח – למשל, כמו במקרה הסיפור של עגנון, שריקת החליל המפלחת של הילד התם, שלא ידע לקרוא ולהתפלל, שקרעה את השמיים בבית הכנסת ביום הכיפורים – לגורם הקטנטן המפר והמתפרץ של הסטודיום (Studium), הסדר של התפילה בבית הכנסת, המקום הברור והקבוע של המתפללים, החזן, הרב וכדומה.

הסדרה על אלג'יריה כוללת גם ציורים המציגים את שגרת יומה של המשפחה – אמה, אחיותיה הגדולות והדודות, אביה, ואותה כילדה־בובה (תמונה 13).

תמונה 12:שרה אלימי, "הממלכה של אבא", מתוך הסדרה "אלג'ריה: זכרונות ילדות", 2006–2008, פסטל על נייר, 20×20 ס"מ

תמונה 13: שרה אלימי: "הוא מסתכל עלי", מתוך הסדרה "אלג'ריה: זכרונות ילדות", 2006–2008, פסטל על נייר, 20×31 ס"מ

אבל הציור הפיוטי ביותר בסדרה, לטעמי, הוא "הפסנתר" (תמונה 14). ציור קטנטן, דימוי מיניאטורי זעיר בתערוכה, לצד ציורי נוף וחלל רחבי ידיים. הפסנתר המזערי, שכמו עומד להיעלם מעין הצופה, נבלע או שקוע ברקע האפלולי, בשחור המעושן האופף והעוטף אותו, ושמבעדו מבצבצים, בערפול מה ובענווה שכל כך אופיינית לאלימי, קלידיו הלבנים. סיבת דימוי הפסנתר שכמעט מתאחד עם רקעו האפלולי ונעלם מתבררת בטקסט "פסנתר" שכתבה אלימי בהקשרו.

תמונה 14: שרה אלימי, "הפסנתר", מתוך "אלג'יריה: זכרונות ילדות", 2006–2008, פחם על נייר, 30×21 ס"מ

הפסנתר

שנים היא אספה אגורה לאגורה לאגורה. יהיה לה פסנתר. בבית בו גדלה כולם ניגנו. אביה היה מוסיקאי. בתום ארוחת הערב הוא נהג לאסוף סביבו את כל הג'מאעה לניגון ארוך ומשותף. דומה כי יותר משנכספה לניגון, ביקשה להשיב לעצמה עולם שאבד, שהפסנתר היה הסמל שלו. כשהייתה לאישה צעירה התאהבה באבא. הוא בא מסיפור אחר. יתמות. תלמוד תורה. איש טוב שנראה כי חשש מהמקום בעולמה בו לא היה לו קיום. הוא יכול היה ולא קנה. היא לא ביקשה. היא אספה שנים אגורה לאגורה.

המהומות האכזריות שפרצו באו לעזרתה. מתנחל, גנרל צרפתי זקן הרגיש שהאדמה בוערת מכר את תכולת ביתו וחזר למולדתו. אמא ספרה בפעם האלף את האגורות אחת לאחת עד שהספיקו בדיוק. היום בו הגיע הפסנתר הביתה היה בו קסם. פסנתר שחור, מרשים באמת. היא שיכנה אותו בחדר הבנות. חדר מרווח ומואר והפסנתר כמו הוסיף לו מזה ומזה. היא זרחה, כמעט כמו הפסנתר אותו נהגה למרק מדי יום בעזרת פיסת בד עדינה טבולה בנוזל שומני, אבל המהומות שהיו למלחמה לא פסחו גם עלינו היהודים. אמא אמרה אם לעזוב אז רק לארץ ישראל. היא הגיעה עם ארבעת הקטנים. הוא נשאר מאחור עוד איזה זמן לטפל במיטלטלין שלנו. הוא הזמין מכולה גדולה, אחסן בה את תכולת הבית ושלחה אל מעבר לים.

כשהגיעה המכולה לארץ אמא נסעה לנמל חיפה אבל לא היה בידיה די כסף לשלם עבור ההובלה. בעל המשאית נתן לה להבין שהם יוכלו להגיע "להסדר" ביניהם. תחילה בעברית דלה מתובלת ביידיש ומשנוכח שאינה מדברת שפות אלה, ניסה בדרך אחרת. היא לא ידעה היכן לשים עצמה. לתומה חשבה שארץ ישראל והיותה אישה אדוקה יגנו עליה מפני החשו'מה. בתום מאבק אילם ומייגע סוכם שהמכולה תעבור לרשותו בתמורה לסכום החסר, אך הוא פער בנפשה פצע שהועצם כשנפתחה המכולה. כל הבית האלג'ירי היה שם למעט הפסנתר".9

ל.א.ס: תוכלי, ריטה, מהיכרותך הקרובה את אלימי, לספר על עברה באלג'יריה? על קשיי ההגירה וההתאקלמות בארץ החדשה והצעירה? על החיים בישראל כאמנית? על המלנכוליה הזועקת מתוך ציורי הדיוקן העצמיים ומציורי הבובות־נשים־סמרטוטים? ואולי לקשור את זה לציור המרכזי של התערוכה הנוכחית "אישה שחורה רוצה לעוף", שהוצגה גם ב"שמלה, סימלה – שיבה לאנטיאה", והפכה לדימוי בולט ומרכזי בהפצת התערוכה ומסריה ולדימוי מייצג שלה, של אלימי.

ר.מ.פ: לשאלתך, נראה היה ששרה הרגישה תמיד, ובצדק, זרה בסביבתה. כשהכרנו היא הייתה חילונית לגמרי אבל גרה בשכונה חרדית בירושלים. היא התחנכה בבתי ספר דתיים והרגישה בהם זרה, אף שהגיעה מבית דתי. הדתיות והמסורתיות של הבית והמשפחה הפרטיים, באלג'יריה ובארץ, היו שונות בתכלית מהאופן שבו חוותה אותן במסגרות החינוך בישראל.

כששרה הגיעה לירושלים, עוד בטרם הכרנו, היא הייתה כמעט חרדית, גרושה פעמיים ואם חד הורית שעסקה לפרנסתה בתפירת שמלות כלה. שריד־מזכרת ל"תקופת הכלות" הייתה מכונת התפירה זינגר, שראיתיה בחדרה בבית בקציר בכל פעם שהגעתי לביקור. בפתיחה של התערוכה "אישה שחורה רוצה לעוף" הגיעו שתי אמניות דתיות שהכירו את שרה עוד מהתקופה החרדית שלה, תקופה שאמנם ידעתי עליה אך לא כל כך שמעתי עליה משרה. זה מעניין במיוחד היום, על רקע המצב האקוטי של נושאים אלה של דתיים–חילוניים, דתיים–חרדיים, מסורתיים–חילוניים, אשכנזים–מזרחים, והשיח על ההדתה בחינוך ובמרחב הציבורי בכלל.

בעניין זה, שרה תמיד סיפרה על הבית הסובלני וה"מתערבב" שלה; על אביה שהיה רב בבית הכנסת באלג'יריה, ובשבתות ובחגים, בתום התפילה בבית הכנסת, נהג בקביעות להגיע הביתה לארוחת השבת או החג עם חיילים צרפתיים יהודיים (תמונה 15). ובכלל, שרה חשבה שהאב הזדהה עם הצד העממי של המהפכה האלג'יראית, הצד שלבסוף הכריע והביא לעצמאותה הסופית של אלג'יריה ב־1962.

תמונה 15: שרה אלימי, מתוך "אלג'יריה: זכרונות ילדות", 2006–2008, פסטל על בד

המשפחה הגיעה לישראל ב־1961, למושב צרופה שבחוף הכרמל, אלא שעיניה של הילדה היו נשואות לכפר האמנים השכן עין הוד. כך שגם בתוך המשפחה הפרטית, שהייתה דתית, שרה הרגישה זרה, חריגה. באופן כללי, אף שהיא חיה בסביבה מזרחית ודתית, היא עצמה כמהגרת הסתדרה, התאקלמה. אולי בזכות זה שהגיעה לארץ כילדה, שהצטיינה בלימודים בבית הספר, בזכות העברית המדהימה שלה, בזכות הסקרנות והאוטודידקטיות שאפיינו אותה – לא כך המשפחה. קשיי ההתאקלמות וההסתגלות של המשפחה והקושי בפרנסה העיבו על אלימי מאוד.

אלימי הייתה מחוברת מאוד לתרבות הצרפתית. אפשר לומר שהייתה במידה רבה פרנקופונית; דיברה צרפתית, ראתה קולנוע צרפתי וקראה בקביעות ספרות צרפתית. היא עצמה עסקה גם בתרגום לעברית של שירה ופרוזה בצרפתית ובאנגלית. החיים בין שני העולמות, או אפילו יותר, הצרפתי; האלג'יראי; הערבי; הישראלי; היהודי, החיים בדואליות תמידית, צרפתיות–עבריות; פלסטיניות–ישראליות; דתיות–חילוניות, כמו גם הבית המזרחי־דתי־מסורתי שממנו הגיעה ושהיה ברובו ימני בהשקפותיו, לעומת ההשקפות הפוליטיות השמאליות והפעילות הפוליטית האקטיביסטית שלה נגד הכיבוש, ההשתייכות ל"נשים בשחור" ול"מחסום ווטש", אפשרו לה מבט פנורמי רחב, אחר, מורכב ומושכל יותר. זה אופייני לשרה כמו שזה אופייני גם לא.נשים אחרים.ות, שהגיעו מהלבנט ושמחזיקים.ות בדעות פוליטיות שמאליות.

שרה עצמה הייתה אישיות מורכבת. מצד אחד, ברמת היחסיים הבין אישיים, במשפחה ובין החברות הקרובות, הייתה רכה, חמה, חומלת, אוהבת, צנועה וביישנית. מצד אחר הייתה בדיוק ההפך, חד משמעית ובלתי מתפשרת, בעיקר בכל מה שהיה קשור לכיבוש.

ל.א.ס: תוכלי לומר משהו על סדרת בובות־הסמרטוטים?

ר.מ.פ: את עבודות הנשים־בובות סמרטוטים ציירה שרה כשהייתה בירושלים. הסדרה מראה דימויי נשים־בובות סמרטוטים קטנות, שמוטות ידיים ורגליים וגוף בכלל. אלה הן דמויות הבובות שהיו לה בסטודיו, שלא מוצאות את מקומן על הכיסא הענק שעליו הן ישובות (תמונה 16, 17). הכיסא הוא סמל למקום בכלל ולמקום הקונפליקטואלי של שרה בפרט: החיים בדואליות והקיום בין העולמות, שמאלנית אקטיביסטית מצד אחד, ומצד אחר חיה בשכונה חרדית, ועוד ניגודים שהזכרתי קודם.

שרה הייתה אדם קשוח, דעתני, אירוני וציני. תכונות שבאו לידי ביטוי בהשקפותיה החברתיות, הסוציולוגיות והפוליטיות, העיסוק שלה בכיבוש, בגזענות, באי שוויון, בפמיניזם ובמגדר. אני נוטה לראות את הפן האינטלקטואלי הזה של אישיותה בציורי הדיוקן שמראים דמות נשית־גברית קצוצת שיער, דיוקן עם קרחת (תמונה 18).

תמונה 17,16: שרה אלימי, מתוך הסדרה "שעון חורף", 2004, שמן על בד, 20×30 ס"מ (משמאל), 60×60 ס"מ

 

ל.א.ס: ומה באשר לדימוי המרכזי של התערוכה, דימוי האישה השחורה על רקע צבע אדום־דם זוהר, שמספרת לנו שהיא רוצה לעוף? הדמות הנשית הדקה, הזקופה והארוכה, הפורשת ידיים לצדדים כמו רוצה להתרומם, לעוף למקומות רחוקים, אי שם למעלה, לעולמות הגבוהים והנשגבים. להשתחרר מכבלי המציאות הכובלת והחונקת, מהכאב והסבל האישי ואולי גם הקולקטיבי. ברמה האישית מהמחלה התוקפנית, וברמה הכללית מהכיבוש, התסכול מהאין מוצא, מחוסר האונים, הגזענות, אי השוויון, הפערים החברתיים והתרבותיים. ושלא נדבר על הארגון הקומפוזיציוני של הציור; החלוקה של המרחב לשלושה חלקים "תפורים", הכיתוב בחלק הימני שגולש במעופו לשמאלי. המון כוח ועוצמה טמונים בדמות הנשית הזאת.

אני מחברת את זה למשפט "והצער, הצער המצטבר הורג, מוות איטי ואכזרי", שורה אחרונה מתוך טקסט של אלימי שנדלה מתוך פוסט שלה שנכתב בעיצומו של מבצע "צוק איתן", ב־29 ביולי 2014. לתחושתי, בעצם זה אומר הכול. מה דעתך, ריטה?

תמונה 18: שרה אלימי, דיוקן עצמי, 2009/10, מתוך הסדרה "דיוקנאות העצמיים", שמן על בד, 40×40 ס"מ

ר.מ.פ: תראי, יש לי אליה, לשרה, עוד המון שאלות שנשארו פתוחות. ניסיתי למצוא תשובות ולדלות מידע נוסף אצל בני משפחה קרובים – הבן, האחיין – אבל אין, ואולי טוב שכך. שרה הייתה אישיות מורכבת ואניגמטית בחייה וככזאת תיזכר אצלי. זה חלק ממי שהיא, מהיופי שלה. כך ש"אישה שחורה רוצה לעוף" יכול להתפרש כדיוקן עצמי של האישה השחורה, המזרחית, המוסללת, שחיה תמיד בשוליים הגאוגרפיים של החברה הישראלית, כמו שהציע קודם יורם בלומנקרץ. בעיניי "אישה שחורה רוצה לעוף" הוא, כמו שהצעת, דיוקן עצמי וקולקטיבי בעת ובעונה אחת. הוא הייצוג של העולם השלישי, של העם הפלסטיני או אולי האישה הפלסטינית, וייצוג חזותי של הדיכוי, הגזענות, של ההדרה וחוסר השוויון המגדרי, הלאומי, האתני. במובן זה הוא ציור מסכם של הפעילות של שרה אלימי, הן בתחום האמנות והן בתחום החברתי והפוליטי. ציור שמביע רצון להשתחרר הן מהסבל והכאב האישיים והן מהתחלואות החברתיות. הציור יכול להתפרש כהיפוך לציורי סדרת הנשים־ציפורים הקשורות שלה (תמונה 19). ציור שמראה נשים לכודות בכובד האפלה שסוגר עליהן את השמיים. נשים שאין להן אופק, תקווה, נקודת אור. שאין להן אוויר ושאינן יכולות לעוף. כך שאולי ב"אישה שחורה רוצה לעוף" שרה כיוונה לנשים העזתיות ואולי התכוונה לעצמה ואולי גם וגם. בעצם בטוח שגם וגם.

תמונה 19: שרה אלימי, "סוגרים את השמיים", 2009, מתוך הסדרה "נשים קשורות", שמן על בד, 30×30 ס"מ

ל.א.ס: תודה ריטה ויורם על השיחה המרתקת. ותודה לכם ולפרוין שמואלי בוכניק שזיכיתם אותנו באוצרות רגישה של אמנית ראויה שחשוב שהאמנות שלה תיראה ותידון בשדה ותכנס לארכיון האמנות הישראלית, מה שלא ממש קרה וקורה לאמניות אחרות, שלא זכו וזוכות לנראות ההולמת והראויה להן.

***

את השיחה עם האוצרים ריטה מנדס פלור ויורם בלומנקרץ ואת העבודה על הטקסט ערכתי בימים שבין ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות, תשפ"ג, 2023, בואך יום שישי, שביעית עצרת הושענא רבה; ימיהם של חגי תשרי, ימים משמעותיים מבחינת לוח השנה העברי והמסורת היהודית, וכמה סמליים ואלגוריים, מבחינתי, בדיון על האמנית שרה אלימי. בדיוק ערב לפני שבת שמינית עצרת הושענא רבה, ערב סיום חג הסוכות ויום שמחת תורה שבו לא הייתה תורה לקרוא בה והשמחה הפכה לשבת השחורה והמזוויעה של ה־7.10.23. השבת שלאחריה כל דבר שהיה לפניה לא נותר כשהיה.

אירועי השבעה באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיהם נוסכים ועוטפים במשמעויות מאתגרות נוספות – כמו גם דברים ואירועים אחרים שקרו לפניהם – את פועלה האקטיביסטי והמיוחד של האמנית שרה אלימי ואת הציור שלה, שמתברר במבט לאחור כציור נבואי; כנבואה שהתגשמה ונחתה עלינו במלוא עוזה, אימתה ואכזריותה. במיוחד בציורים כמו "וידוי", שמתייחס לתקיפות של צה"ל נגד אוכלוסייה אזרחית ב"עופרת יצוקה", ומראה את הכיתוב ה"תת קרקעי", המצוטט מתוך הווידוי שבאמירת התחנון מתוך תפילת "קריאת שמע", הכתוב באדום דם על רקע חשוך ואפל, כמו זועק לעולם מבטן האדמה של מנהרות המוות המדממות של עזה.

ציור נבואי אחר, שמתייחס לתקיפות של חיל האוויר, הוא "סוגרים את השמיים". ציור שמבכה על העדר מוחלט של אופק כלשהו, ולוּ רק על הסיכוי להופעתה של אלומת אור חיוור, בעבור האישה העזתית והפלסטינית. וכמובן, הציור "אישה שחורה רוצה לעוף", שעשוי להתפרש ולהתפענח כדיוקן אישי וכמשאלת לב אישית סמויה־גלויה של אישה קטנה, שחורה, מזרחית, שמאלנית עם נטייה מיסטית, דתית ורוחנית, שמבקשת להיגאל מסבלותיה וייסוריה האישים: המחלה שרבצה עליה והמצב הסיעודי הקשה שאליו נקלעה בסוף ימיה, ואולי יותר מכך מהסבל והייסורים החברתיים־מגדריים־פוליטיים של הכיבוש שהיו כל כך בעוכריה.

שרה עזבה אותנו ביום האחרון של שנת 2022 – על ספה של השנה החדשה והקשה שעברה על החברה הישראלית. אולי השנה המייסרת ביותר מכל שבעים וחמש שנותיה של המדינה. כל שנותר הוא לקוות שהאישה השחורה שם למעלה נחה על מעופה בשלום. שהרי אם "הצער המצטבר הורג",10 כפי שכתבה שרה, ואם המוות, אף שהוא איטי ואכזרי, משחרר, מאפשר לעוף, לנשום אויר מנוקה מפוליטיקה וחולי , אז אולי יש בזה עוד נחמה אישית קטנה – ששרה נוֹשְׁעָה במותה.

שרה אלימי, "אישה שחורה רוצה לעוף", אוצרים: ריטה מנדס־פלור, יורם בלומנקרנץ, פרוין שמואלי בוכניק. אגריפס 12, ירושלים.

הצג 10 הערות

  1. טקסט שנכתב בעיצומה של מבצע "צוק איתן", ב־29 ביולי 2014. נדלה מדף הפייסבוק של שרה אלימי.
  2. ראו להלן קישור לראיון של נועה צדקה עם נעמי טנהאוזר וריטה מנדס־פלור, האוצרות של "שמלה, סימלה", בעקבות התערוכה. הראיון התפרסם בבלוג "בעיניים שלי". מנהלת ועורכת ליאת ארלט סידס. https://www.womenartandgender.com/post/%D7%A0%D7%A2%D7%9E%D7%99-%D7%98%D7%A0%D7%94%D7%90%D7%95%D7%96%D7%A8-%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%9E%D7%A0%D7%93%D7%A1-%D7%A4%D7%9C%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94-%D7%A2%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%94-%D7%A6%D7%93%D7%A7%D7%94
  3. שמלה, סמלה, שיבה לאנטיאה, מהפכה פמיניסטית באמנות הישראלית, קטלוג תערוכה, אוצרות ועורכות הספר: ריטה מנדס־פלור ונעמי טנהאוזר, גלריה אגריפס 12 ומרי, ירושלים, העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר, 2019.
  4. אתר "קדמה" נוסד ונוהל רוב זמן קיומו ע"י פרופ' סמי שלום שטרית. היו בו בלוגים של כותבים קבועים והתנהלו בו דיונים מכוננים שהיו עבורי בית ספר לתודעה מזרחית. האמנית ד"ר אהובה מועלם ואני ערכנו את הבלוג "החזית החזותית", שבו פרסמנו רשימות על ביטויים חזותיים של דיכוי וגזענות במרחב הציבורי. לצד הבלוג הייתה גלריה שבה היינו מציגים אחת לתקופה תערוכות של אמנים ואמניות מזרחים.
  5. "קריאת שמע שעל המיטה" בסידור בנוסח המקובל בקרב הקהילות הספרדיות ורוב יוצאי עדות המזרח, התלויה, על פי המסורת היהודית, מעל המיטה ומקובל לומר אותה בכל יום לפני חצות וגם ביום הכיפורים.
  6. ראו קישור: "סטודנט: ציור שתלוי במכללה מציג חיילים כפושעים", ליאור לרנר, מיינט באר שבע והנגב, 25.03.14 https://beersheva.mynet.co.il/local_news/article/m_224196
  7. הכוונה לקיבוץ דגניה.
  8. "BLEUET", שרה אלימי, נדלה מהפייסבוק בשנים 2014–2015 והגיע לידיי באמצעות ריטה מנדס־פלור.
  9. "הפסנתר", שרה אלימי, נדלה מהפייסבוק בשנים 2014–2015 והגיע לידיי באמצעות ריטה מנדס־פלור.
  10. מתוך הטקסט הפותח את המאמר, ראו לעיל.

2 תגובות על על האישה השחורה שרצתה לעוף – שרה אלימי (1950–2022)

    ציורים נהדרים
    רגש ועוצמה
    תודה על החשיפה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *