להאזנה באפליקציות
הוא במאי ותסריטאי שהופיע באור הזרקורים כמעט בין לילה, כששתי יצירותיו הראשונות זכו באהדת הקהל ובפרסים יוקרתיים. העלילות שיצר מתרחשות בשולי העולם החרדי, אולם הוא עצמו גדל והתחנך במוסדות המרכזיים של הציונות הדתית. לצד עבודה באתרי צילום וחדרי עריכה, הוא לומד ומלמד את תורתו של רבי נחמן מברסלב במשך שנים רבות, ומקפיד לבקר באומן מדי שנה.
קוראים לו אלירן מלכה, יוצר סדרת הטלוויזיה שבאבניקים וסרט הקולנוע הבלתי-רשמיים, והוא האורח שלנו ב״לשם שמיים – פודקאסט התרבות של בית הנסן ומגזין ערב רב״.
יצירות שמוזכרות בפרק:
- מוסיקה: עוזי רמירז ואלון לוטרינגר
- מוסיקה: אופיר לייבוביץ ושי צברי
- ספר: להאמין על עצמו : שישה משיעורי אברהם זגדון / העורכים: חגי חריף, עידו נמרי, אלירן מלכה
***
הפרק הוקלט במרתף ֿהמרכז לאמנות ומחקר מעמותה בבית הנסן.
טכנאי ההקלטה הוא אמיר בולצמן, דניאל מאיר הוא מעצב הסאונד והמפיקה היא קארין שבתאי.
״לשם שמיים״ מופק ביוזמת בית הנסן וחברת רן וולף, ובתמיכת הרשות לפיתוח ירושלים ומשרד ירושלים ומורשת.



הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
