איגוד האוצרות.ים מזמין אוצרות.ים ומנהלי מוסדות תרבות לפנות לקו החם של האיגוד, למען איסוף מידע אודות מצבו של השדה. בהודעת האיגוד נכתב כי מאז תחילת המלחמה ״מוסדות רבים פונו ועדיין מתבקשים לעמוד בקריטריונים מחמירים לתמיכה. אחרים, שנמצאים בסמוך לקווי העימות, נשארו עם השאלה הבלתי אפשרית האם להמשיך לפעול גם ללא קהל או לסגור את השערים ולהסתכן באובדן תמיכה. לפרטים נוספים.
עיריית ערד מתכוונת לצמצם באופן ניכר את שטחו של המרכז לאמנות עכשווית בערד, אחד ממרכזי התרבות החשובים בדרום הארץ, כדי להקים בשטח שיתפנה ג'ימבורי. החלל שאליו מיועדת הגלריה לעבור קטן משמעותית מהחלל הנוכחי ואינו מצויד בתשתיות הנדרשות לתצוגת אמנות. אמניות ואמנים שתערוכותיהם נקבעו מראש בהתאם לחלל הקיים כבר קיבלו הודעה על ביטולן. לצמצום השטח צפויה להיות גם השפעה ישירה על תקצוב המרכז. לדברי גורמים בעירייה, אין הצדקה להחזיק בחלל של כמעט 300 מ"ר עבור מוסד שמספר המבקרים בו, לטענתם, נמוך. המשך…
הגלריסטית רות דבל נפטרה בגיל 92. במשך 17 שנים, בין 1973 ל־1990, הפעילה יחד עם בן זוגה אטיין את גלריה דבל במרתף ביתם בעין כרם, שהציגה יותר מ־200 תערוכות אמנים ישראלים ובינלאומיים.
רות ואטיין הגיעו לעין כרם ב־1967, וכשפתחו את הגלריה כבר היו מעורים בעולם התרבות: אטיין כבמאי תיאטרון וכמעצב תפאורה ותלבושות, ורות, בין השאר, כעובדת במדור קשרי התרבות במשרד החוץ, כמנהלת בית האמנים בירושלים וכמקימת אגודת הידידים של בצלאל. את הידע, הקשרים והניסיון שלהם תרגמו השניים למפעל פרטי ומשפחתי. המשך…
הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", כתב עליו ב"ערב רב" יונתן הירשפלד. "בעבודותיו איננו פוגשים את חפצי הרדי-מייד כמו שהם בשלמותם, אלא את קצותיהם (גולומבק אוהב קצוות: דימוי השן שלו אוחז בחבל מקצה הילדות, צמיחת השיניים הראשונות, ומקצה הזקנה, נשירת השיניים האחרונות, בו בזמן). אלו שאריות רדי-מייד, צללים, טביעות כפות רגליהם על חול הים. לרדי-מייד הרגיל יש זיקה אל היש, יש בו מן החפץ והסחורה; הרדי-מייד הגולומבקי הוא לקט שנאסף סביב ההעדר, והוא נגוע בהחמצה ובפספוס". גולומבק זכה בפרס רפפורט לאמן ישראלי בכיר לשנת 2017. בנימוקי הפרס נכתב כי פיסולו "הציג קול ייחודי, אופציה חדשה של פיסול אישי וגופני, אנטי-הירואי, אנטי-גברי, גלותי, נמוך-חומרים, רך וקורס". עוד ציינו השופטים כי הוא "מייצג זהות שהישראליוּת שלה איננה מובנת מאליה". ב-2021 הוענק לו גם פרס דיזנגוף לאמנויות הפלסטיות מטעם עיריית תל-אביב־יפו. ועדת השופטים ציינה כי הפיסול והרישום שלו "מאתגרים את תפיסת החלליות של היצירה" וכי עבודתו יצרה "פיסול פיגורטיבי-סיפורי ומושג חדש של אינטימיות", שהשפיע על השדה המקומי מאז אמצע שנות ה-80. ב־2021 פירסמנו ב"ערב רב" את ההצעה המשותפת שלו ושל האמנית נורית דוד לביתן הישראלי בביאנלה בוונציה. "ההצעה שלנו לביאנלה משקפת את גישתנו אל האמנות ככלי לפרשנות, התמצאות והתערות בסביבת חיינו", כתבו השניים, "בד בבד עם קידוש מקומה כישות אוטונומית שמארגנת את העולם בשפת החומרים, הצורות והצבעים".
משרד התובע הכללי באוקראינה הגיש כתב אישום בגין פשעי מלחמה נגד שני ארכיאולוגים רוסים, האחד קשור למוזיאון ההרמיטאז' הרוסי, והאחר הוא נציג של המכון לארכיאולוגיה של קרים באקדמיה הרוסית. התביעה טוענת כי השניים השתתפו בחפירות בלתי חוקיות בשטחים שרוסיה כבשה ב-2014, והעבירו לה ממצאים שונים. החפירות התנהלו באתר סולחאט שבסטארי קרים (קרים הישנה), וגרמו נזק לחלקים משמעותיים של האתר. בין החפצים שהובאו להרמיטאז' בסנט-פטרבורג היו רכיבים של מערכות מים עתיקות, קערות ושברי כלי חרס. השניים עלולים לעמוד למשפט בשל פשעי מלחמה, שהעונש עליהן עלול להגיע ל-12 שנות מאסר.
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב. המשך…
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה "לחיות עם החלום" כתבה: "ברגע מסוים הבנתי שאני לא מרוצה מההדים שעוררה התערוכה, לא הייתי שותפה לגלי השמחה. לא ביקשתי להציג בתערוכה אילוסטרציה ביקורתית להיסטוריה, כפי שפירשו רבים מהמבקרים, אלא למקד את המבט בסוגיות שאינן תמיד גלויות לעין, לחשוף סוגים שונים של דרכי התבוננות וסוגי זיכרון ואת מנגנוני עיצובם החזותי". כך עבדה דונר – לא כתלמידה של העבר, אלא כחוקרת של מנגנוניו. בכל ספר שחיברה, מ"דוד דה-מאיו" ועד "נתן רפפורט", היא שאלה מה אומרות הצורות שבחרנו על זכרוננו ועל זהותנו. זאב אנגלמאייר נפרד ממנה בפייסבוק: "אוצרת נפלאה, חוקרת ואשה יקרה. היא היתה בין הראשונות שהבינו את העושר והחשיבות של התרבות החזותית והעיצוב המקומי, וידעה לתת להם במה מוזיאלית מרתקת ופורצת דרך". האוצר רון ברטוש כתב: "אני נפרד מבתיה דונר, אוצרת וחוקרת מעמיקה ובעלת קול ייחודי, שהעמידה לא רק את האמנות, אלא את התרבות החזותית בישראל כמרחב מחקרי עשיר, וקראה בו את הקשרים שבין אמנות, עיצוב, חברה, אידיאולוגיה וזיכרון. אשה שקולה ובעלת מבט חד, שדיבורה השקט ונקודת המבט הייחודית שהביאה לכל שיחה הותירו תמיד עומק, מחשבה ונוכחות".
פרסים בסך 15 אלף שקל ו-7,000 שקל מטעם קרן משפחת אוסטרובסקי הוענקו לסרט "הפלגה נעימה באדמה" בבימויו של גדי ימפל ולסרט "קרב מגע" בבימויו של טל אלקים. ציון לשבח ניתן לסרט "תנין", בבימויה של נטליה ריס המשך…
