“גלריה חנה” הושקה אמש (רביעי, 22.1.25) עם פתיחת התערוכה “העונה החמישית”, תערוכה ראשונה מתוך ארבע תערוכות שמתוכננת לשנת 25′ שיציגו עבודות של אמנים ואמניות מהנגב המערבי ומרחבי הארץ.
עמותת אום קולטור פותחת גלריה חדשה לאמנות עכשווית בשדרות – גלריה חנה. הגלריה היא חלק מחזון העמותה לתרום לתחום האמנות בעוטף עזה ומהווה הרחבה של פעילותה האמנותית של העמותה שעוסקת בקידום אמנות בנגב ובחוסן ולהפגיש את תושבי האזור וקהל רחב עם אמנות עכשווית.
הגלריה תפעל בשנתיים הקרובות בחלל הנוכחי ולאחריו תעבור למתחם חדש שיכלול בית אמנים, חללי סטודיו וגלריה בעיר שדרות.
העונה החמישית, מראה הצבה, גלריה חנה, צילום: לנה גומון
שם התערוכה שואב את שמו מספר פנטזיה בשם העונה החמישית בו מתואר עולם בו מתקיים אסון כל מספר שנים שמכונה “העונה החמישית” ותושביו מחפשים דרכים להתגונן ממנו. התערוכה באה לשאול מה קורה בשלב הבא? לאחר החזרה, האם הבית מרגיש מוגן? האם הבית מרגיש בית? ובעצם מהו בית? האם ניתן לשוב וליצור, לשוב ולחיות לאחר משבר? העבודות המוצגות בתערוכה מתייחסות כל אחת בדרכה לשאלות אלה, מתרפקות על מה שהיה וכעת לא קיים ומנסחות געגוע לנוף, לבית, לתחושה, למקום. הן נעות בין המקומי לקונקרטי אך יחד עם זאת העבודות מבקשות להציע נוף חדש, מפוכח עם מבט קדימה אך יחד עם זאת מבלי לשכוח את העבר.
אמניות משתתפות:
טפת אברהמי נצר, לירז אנקר לוי, נעה אשל-אביגור, נדין בר-נוי, לינור גפן, אנה דן, גילי זיוון, יונה לוי גרוסמן, לימור קליין טיבולי, נירית קינן כהן, אוה שלו, חנה שנהב
“העונה החמשית” / תערוכה קבוצתית
אוצרות: מיטל מנור
גלריה חנה, בית אום קולטור, שאר ישוב 20 שדרות
הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב. 
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
