מפגש ת(א)עשייה #95 עם האמן והאוצר דן אורימיאן
לדבר אל הקיר – אוצרות בין קירות בית הספר לאמנות וגלריה הקובייה
סדנאות האמנים ירושלים
חמישי, 18.11.21, בשעה 20:00
האירוע ישודר גם בזום ובפייסבוק לייב לקהל הרחב
להרשמה: https://bit.ly/dan_orimian
בהרצאה ישתף אורימיאן מחשבות על מהות תפקיד האוצר: האוצר כבמאי, האוצר כמפיק, האוצר כמלחין, האוצר כסופר, האוצר כחבר. האוצר כמי שתמיד מביט על העולם מן הצד. הוא ינסה להגיד משהו על המקום שלו כאמן ביחס למקומו כאוצר, ועל ההתמודדויות הקטנות שבדרך: לאילו פריבילגיות זוכה האוצר ולאילו קשיים הוא נחשף.
אורימיאן הוא המנהל האמנותי בבית הספר לאמנות הקובייה והאוצר הראשי של הגלריה. בוגר תואר ראשון ושני בבצלאל. ממקימי גלריה ברבור בירושלים. לאחרונה השיק את ספר האמן “ריטריט” בתמיכת מועצת הפיס לתרבות ואמנות.

צילום מתוך שיח גלריה בסלון הקוביה, צילום באדיבות הקוביה
“חלל פנימי – Private Domain“
יהודית אפלטון, יעל בוברמן־אטאס, חנה גולדברג, אביגיל פריד
תערוכה במסגרת הביאנלה של ירושלים
גלריה אגריפס 12, ירושלים
שיח גלריה ונעילה: מוצ”ש, 27.11.21 בשעה 19:15
אוצר: גבי יאיר
ארבע אמניות עם מכנה משותף של עשיה אמנותית מתמשכת ומתחדשת. כל אחת מהן יוצרת בד׳ אמותיה ובטביעת ידה הייחודית. התקופה החולפת זימנה להן זמן עצירה להתבוננות פנימית, מיקוד וחקירה, שהובילו אותן לנושאי יצירה דומים הקשורים ל־ד׳ אמות. התערוכה מרמזת על קווי דמיון בין היוצרות מהיבטים אמנותיים נוספים.
שעות פתיחה: שני־חמישי, 10:00־13:00, 16:30־19:30. שישי־שבת 11:00־14:00

יעל בוברמן־אטאס, הפילוסוף, 2019, שמן על בד, 40X50 ס”מ’ צילום: מוקי שוורץ
“להיות שָׁם” / קלאודיה לוֹסי
בית הנסן, מרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה
פתיחה: שישי, 19.11.21, בשעה 12:00
נעילה: 25.12.21
אוצר: לאונרדו רגאנו
בתערוכה, מבקשת לוסי להתבונן מנקודת מבט אישית בקשר המורכב שבין אדם לאדמה. היא חוקרת את השניוּת הגלומה במושג הנוף, את תפישת הסביבה ואת הגבול העמום שבין מציאות טבעית למציאות מעשה ידי אדם. בעבודותיה, הכוללות מיצב סביבתי ייחודי, היא כורכת יחד שלוש מדינות – סינגפור, ישראל ואיטליה – שבהן היחסים בין ה”טבעי”, האנושי, הספרותי והפוליטי מזינים נרטיבים גדולים שמורכבותם בלתי־נדלית.
במהלך אירוע הפתיחה, החל מהשעה 12:00, תעלה לוסי מיצג שהשראתו נובעת מהרקפות הפורחות בימים אלו מבין סלעי החומה של בית הנסן. במסגרת המיצג יפוזרו חלק מתוצריה ברחבי הבית, ויאכלסו את הנוף הסובב את המבקרים.

רננה רז – בתנועה מתמדת
היא רקדנית, כוריאוגרפית, שחקנית ומנהלת אמנותית. בעשרים השנים האחרונות היא מופיעה על במות ומסכים, ועובדת עם יוצרי מחול, תיאטרון, מוזיקה, קולנוע, טלוויזיה ואמנות חזותית. היא מעידה שהחוויות המכוננות ביותר ביצירתה החלו כשאיבדה עניין במשהו, ואולי בגלל זה העלתה בקיץ האחרון מופע לילדים בשם ״ההצגה הכי משעממת בעולם״.
קוראים לה רננה רז והיא האורחת שלנו ב״לשם שמיים – פודקאסט התרבות של בית הנסן ומגזין ערב רב״.




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
