המלצת השבוע: “מועדון הלבבות השבורים”

בתקופה שבה עוד ועוד גלריות מסחריות משנות את אופן פעולתן ומוותרות על חלל התצוגה כתנאי מרכזי וכצידוק לקיומן, מעניין לבחון את החזרה לתצוגה בחללים ביתיים ופרטיים, גם אם זו מתרחשת בשולי עולם האמנות הגלובלי וחסרה לעתים את הרצון האוונגרדי לשבור מוסכמות של אמנות וחיים ולשמש אלטרנטיבה לשוק האמנות.

בארץ, למעט ליברמן 8, חלל האמנות של עודד שתיל, פועלת מתחילת השנה Third Floor on the Left בשכונת יד-אליהו בתל אביב, בניהולה ובאוצרותה של בעלת הדירה מיטל אבירם. החלל מוגדר כ”פרויקט עונתי בסביבת מגורים”, ובניגוד לליברמן 8, שבו שני חללים מתפקדים כמעט כמו קוביות לבנות לכל דבר, דירתה של אבירם משנה קונפיגורציה עבור כל תערוכה. לרוב זולגות העבודות גם לחללים האינטימיים יותר בבית ומתקיימות באופן ישיר אל מול ובתוך ההוויה הביתית.

דינמיקה זו בין העבודות לחלל, ולמעשה בין האמנות ופרקטיקת התצוגה לחיי השגרה, לובשת צורה מרתקת בפרויקט החמישי של החלל, תערוכת היחיד של דניאל אוקסנברג. ארבע עבודות גדולות מדיקט צבוע מוצבות לא על קירות החלל, אלא דווקא במעברים ובפתחים. דיקט מלבני ומכופף נמתח לכל אורכו של חלון אחד (“אהובתי”), וחלון אחר כמעט מוסתר לחלוטין מאחורי צורות צבעוניות ומופשטות המודבקות זו על זו ועל החלון עצמו (“ריבוק”). הכניסה לחדר השינה חסומה בצורה אליפטית גדולה, פתלתלה וזהובה, שהוכתמה בהשפרצה של צבע פלסטי אדום. תחת הכותרת “הקיסרית”, ובידיעה שחדר השינה שייך לאשה, המחסום הופך למעין חגורת צניעות ופרטיות מטפורית, שיר הלל לאיבר מין נשי ומלכותי שמתהדר בנוזליו. הגישה למטבח מתאפשרת דרך צורת מעוין שגזורה באמצעו של דיקט המכסה את המעבר. הדימוי עצמו שרשום בפנדה – דפוס קישוטי של לימונים – פונה כלפי פנים המטבח, כך שאחורי העבודה העירומים פונים לחלל הסלון המרכזי.

מראה הצבה מתוך “מועדון הלבבות השבורים”, דניאל אוקסנברג, Third floor on the left, 2018, צילום: פלורה דבורה

בהקשר המקומי, ובמיוחד כאשר עבודות החלון נראות מבחוץ, הפעולה האלימה של חסימת הפתחים מעלה קונוטציות לאטימת חלונות מלחמתית, מיידית וחרדתית. הקובייה הלבנה הופכת לממ”ד. ואולם, זהו ממ”ד עליז וצבעוני, שכאילו נלקח מגן ילדים: הדימויים עצמם עוקבים אחר האסתטיקה הציורית הייחודית של אוקסנברג, הנעה בין פיגורציה, אורנמנטיקה ואבסטרקציה ילדית, צבעונית ומשוחררת. הם התפתחו מתוך עבודת הכנה של האמן, שאסף חפצים של אבירם, כביכול זניחים אך בעלי ערך סנטימנטלי עבורה, והציב אותם על אוסף צלחות סנטימנטלי משלו. זו פעולה הדדית של התארחות ונתינה בין האמן לבעלת הבית והאוצרת, כמו גם מעין מחווה לחפצי הבית שמעידים על שגרת חיים רגשית דחוסת זכרונות.

בזמן התערוכה עצמה לחפצים אלו ולאחרים אין כמעט נראות בבית עצמו – המחיה צומצמה למרכז החלל, היכן שנדחסו ספה, כיסא, עציץ ומדף ספרים, במעין כאילו הכנה למעבר דירה או לקרצוף ספונג’ה. גם המטבח עצמו סטרילי לחלוטין, כאילו איש אינו גר כאן. באופן דומה, לחפצים האלו גם אין זכר בעבודות עצמן, שעברו הפשטה כמעט מוחלטת. כל שנותר היא מעין אסתטיקה תפאורתית שבאה לידי ביטוי בשימוש במצע הזול והשטוח, בצביעה הכאילו אגבית ובעיוות הפרופורציונלי.

“הקיסרית”, דניאל אוקסנברג, Third floor on the left, 2018, צילום: פלורה דבורה

במקום לבקש להתמזג בחיים ולהרהר על זליגת גבולות וקיום אמנותי בתוך מרחב מגורים והקשר ספציפי, ההצבה הבוטה של אוקסנברג מכסה מקורות אור, מצניעה פתחים וחדרים וכל סממן חיים אישי, ובכך כאילו הופכת את הדירה לחלל יחיד והרמטי, לקובייה לבנה קלאסית. זו פעולה בלתי מתחשבת בעליל – בשגרת החיים של אבירם כמו גם באופנות אמנותיות שגורות, ולכן היא בגדר היפוך אמיץ ובלתי ברור מאליו. רק “הקוסם”, העבודה שמסובבת כלפי הכיוון “הלא נכון”, מניעה תנועה בחלל לעבר המטבח ובכך מבקשת להזכיר לצופה שזו בכל זאת דירה, ושהעבודות עצמן הן בסך-הכול דיקט דו-ממדי. הדירה, החפצים, הרהיטים והעבודות כאחד הם פסאדה, ייצוג ריק של זהות, רעיונות וזכרונות, טריק קוסמים.

“מועדון הלבבות השבורים”, דניאל אוקסנברג
Third Floor on the Left, תל-אביב
אוצרת: מיטל אבירם
נעילה: 14 ביולי 2018