"הבמאית לא ממושמעת וגם אברי המין לא ממושמעים"

"לפעמים אני תוהה אם רק אני חושבת על מה באמת קורה לאברי המין כשהמתעמל הרומני מפשק את רגליו על מתקן הטבעות או כשהמתעמלת הסינית עושה שפגט על הקורה. מה, רק אותי זה מעסיק? אני סוטה או משהו?". מירב הימן משוחחת עם ערגה יערי-ויצמן על עבודת הווידיאו שלה "Observation"

הגעתי לגלריה השיתופית p8 כדי לצפות בסרט בן 8.5 דקות, שבו ערגה יערי-ויצמן מציגה עבודת וידיאו המתמקדת באברי המין הנשיים והגבריים. הווידיאו מוצג בחלל הגלריה הריק והמוחשך, ומוקרן בגדול על הקיר שמול דלת הכניסה. תנועת הגבר והאשה על גבי מסך מפוצל יוצרת מעין מחול חשוף, קטוע ואניגמטי. גוף הרקדנים העירום נחתך בפריים המצלמה, הסוקרת אותם כשהם קטועי ראש ואנונימיים. היא מתמקדת באברי המין של השניים התמקדות ישירה מאוד, שאינה מתנצלת ואינה קשורה בסקס, אלא בהבדלים בין המינים, המשורטטים בחדות כבספר אנטומיה.

מה היה הטריגר ליצירת הסרט?

"אני זוכרת שבזמן מסוים הסתכלתי ביוטיוב על סרטי אקרובטים, 'אנשי גומי' גמישים באופן יוצא דופן. הם הציגו את עצמם לראווה לבושים בנצנצים, והסקרנות שלי נמשכה לנקודות העיוורון בתוך העיוות המוקצן של גופם, לאזורים המכוסים בבגד גוף. באותה תקופה הרגשתי מעט ממוסכת בתוך העבודות שלי, ושאני לא באה לידי ביטוי באופן מובהק מספיק, השתעממתי מעצמי וממה שראיתי סביבי. הרגשתי שאני צריכה לצאת מהארון מבחינה אמנותית".

וכיצד הווידיאו הזה מייצג את השחרור שלך?

"לפעמים אני תוהה אם רק אני חושבת על מה באמת קורה לאברי המין כשהמתעמל הרומני מפשק את רגליו על מתקן הטבעות או כשהמתעמלת הסינית עושה שפגט על הקורה. מה, רק אותי זה מעסיק? אני סוטה או משהו? הפקפוק בלגיטימיות של אופני החשיבה שלי, הסדק הזה, נפער בעיקר באירועים ממלכתיים וברגעים של רשמיות, וזה מזין אותי. מהמקום הזה גם התחילה העבודה על הווידיאו הזה. לצאת עם זה החוצה ולא להתבייש להניח את שאלת החריגות שלי על השולחן".

ערגה יערי-ויצמן, מתוך Observation

ערגה יערי-ויצמן, מתוך Observation

יש כאן בהחלט אישיו עם כבלים. השחרור שלך בא לידי ביטוי מבחינתך בחשיפת אברי מין, ובמקביל את כובלת את הדמויות בווידיאו לכוריאוגרפיה של תנועות מדויקות וממשטרות.

"מעניין אותי לחשוב על מיניות בקונטקסט של קרקסים, אולימפיאדות, משחקי כדורגל, כדורסל. מקומות שאין בהם ולא אמורה להתקיים בהם מיניות. במופע חשפנות, הגוף כביכול אמור להיות משוחרר יותר, אבל גם שם הוא לא חופשי, אלא כבול באופן אחר. בכל מקום אנחנו כבולים לתכתיבים, לקונטקסטים. את החוויה הזאת של מחשבות לא נאותות ניסיתי להעביר בווידיאו. הדמויות עסוקות בתנועות מדוקדקות, מעין תרגילים שמישהו הכתיב להן לעשות, וכל הזמן אברי המין תקועים בפריים. הבמאית לא ממושמעת וגם אברי המין לא ממושמעים".

מה עוד מייצגים בעינייך אברי המין בעבודה, חוץ מהשחרור שלך עצמך?

"המטרה שלי היתה למקד את הצופה באברי המין דווקא כדי להפשיט אותם מהמטענים הרבים שנוספו להם על-ידי התרבות. הכוונה שלי היא למטענים פוליטיים, מגדריים, פורנוגרפיים, מיתיים. רציתי שהצופים ימצאו את עצמם בוהים בעבודה כמו בסרט טבע שמתעד זכר ונקבה, כמו אריה ולביאה למשל, ובמהלכה של צפייה ארוכה ואטית ישכחו שאנחנו נוהגים להתבונן באברים אלו בדריכות מסוימת. בדרך כלל אברי המין הם מקור לחדווה ושעשועים או לחוסר שליטה ואלימות. לרוב מגיח משם משהו, או שזה נעמד, או שזה נחדר… לעומת זאת בסרט לא מתרחש אף אחד מהדברים הללו ויש להם קיום כשלעצמם, כפי שהם. כך שבסופו של דבר אין בעבודה מיניות. היא א-מינית".

בצילומי התקריב מתרחש פירוק. אנחנו רואים יחסים בין הגופים, צורות וחללים שנוצרים תוך כדי תנועה. רואים קומפוזיציות, מאסה, חלל. מה גרם לך לקחת את אברי המין למקום של הפשטה, של נוף?

"רציתי להציג את אברי המין כמעין מבנים ארכיטקטוניים, כיצירות פיזיולוגיות שיש להן אנרגיה משל עצמן, ישויות אלסטיות שכוח הכבידה משפיע או לא משפיע עליהן. הם שמוטים או שריריים, הם כיקום שאין לו מידה ומשתנה ביחס לנקודת המבט, הם קצת חסרי שחר. זה נובע ממחשבות שיש לי לגבי הניתוק שלנו מהמקום המוסתר הזה. מה בעצם קורה שם, מאחורי הקלעים, בזמן שאנחנו מנהלים את חיינו? נוסעים, עובדים, עולים במדרגות? מדלגים? מנהלים שיחות במעלית? נותנים הרצאות? ההפשטה בתקריבים נועדה גם לרכך את הדימוי וקצת להפנט את הצופה. זה כמו טיפול בחשיפה הדרגתית שעושים לאנשים עם פוביה. יש אנשים שהצפייה בווידיאו קשה להם, ויש צופים שבמהלך הצפייה אט-אט הגב שלהם מתרכך".

ערגה יערי-ויצמן, מתוך Observation

ערגה יערי-ויצמן, מתוך Observation

מה לדעתך הופך את הצפייה לקשה עבור אנשים מסוימים?

"החזרתיות, מגוון זוויות הצילום, ההילוך האטי וריבוי התנוחות, התנועות והתקריבים – כל אלו לא נותנים לצופה לברוח מההתמקדות באברי המין במהלך הווידיאו. יש מי שחווה את זה כסוג של אלימות. זה כאילו שמאחורי המצלמה עומדת דמות דמיונית של חוקר כפייתי. הוא מתעד, בוחן ומודד את אברי המין מכל כיוון אפשרי וללא לאות".

בחרת לעבודה את השם "Observation" כדי להדגיש את המימד החקרני הזה?

"המעטה הסטרילי והקליני של פעולת החשיפה, שבא לידי ביטוי גם בשם העבודה, מוריד את סף הלחלוחית לאפס והופך את הגוף לא-מיני לחלוטין. ההפרדה המוחלטת בין הדמויות, כלומר המחיצה שנוצרת במסך המפוצל, מוסיפה גם היא מימד של עקרות".

הסרט באמת מקפיד לכל אורכו על הסנכרון וההקבלה בין תנועות הגבר והאשה בעזרת המסך המפוצל. מה המשמעות של המחיצה הזו ומדוע היא כל-כך חשובה לך?

"לדעתי רק בעצם ההקפדה על הקבלה בין התנועות של הגבר והאשה אפשר להתמקד בדברים שהם לא מקבילים. בעיני זה כמו לקחת שני עכברי מעבדה או לחלופין שני מתאגרפים בזירה, זהים במשקל ובגיל, ואז לעקוב אחריהם ולראות מי יותר חזק, מי יותר זריז ומי יותר גמיש. ההבדל האנטומי הניכר ביותר לעין הוא באיברי המין".

למרות שאת אומרת שאת בוחנת את ההבדלים ביניהם, את למעשה בולמת אותם ושומרת על הדומות שלהם בתוך הסד של הפריים.

"בתוך הסד הזה מבחינים בהבדלים רבים, אם כי רובם מינוריים. כלומר, מול ולמרות האלימות או הכפייה שמופעלות על הדמויות, יש גם אינדיבידואליות שבאה לידי ביטוי. בתוך המחקר הזה רציתי למצוא עולם פרטי יותר שיאפשר השוואה גם במידת השֹיעור, בצלקות הקטנות, בפצעים ובמרקם העור. מצד אחד אני מזדהה עם 'ספר הלימוד' של מייברידג', בנוגע לחקר התנועה והניתוק של המצולמים מסביבה ספציפית, ומצד שני מרגש אותי ללכוד את הפרטים האינטימיים המתגלים מתוך המבט הקליני, ההיגייני".

אמרת קודם שיש משהו משעשע בעבודה. אני מצאתי בה גם עצב. למרות שאת מנסה לרוקן את הסרט ממיתוסים, אני רוצה להחזיר אותך למקום של שאלות העוסקות בסמליות של חיים ומוות, כפי שאלו משתקפות בגופים המוצגים. בהקשר הזה נראה לי מתבקש להזכיר את הציור של קורבה "מקור החיים" כרפרנס לשאלה. קורבה פוער מולנו את "מקור החיים" כנקודת ההתחלה האולטימטיבית.

"בטקסט שכתב עודד וולקשטיין על העבודה הוא מיטיב לתאר את המימד המורבידי הקיים בה. הוא פותח במלים: 'איש בבדידותו ואשה בבדידותה, אדוקים לתנועות שנקצבו להם, אזוקים למועדים שנקבעו להם'. הוא מדבר על המפגש שלא מתקיים. הסרט ממוקד בגוף, ודרך הגוף הוא נוגע במקום השביר שלנו בעולם. המשך המין האנושי טמון באברי הרבייה, והם נעים בסרט מתוך אשליה של תקווה ובריאות. בפריים האחרון של הסרט יש שקיעה של הגוף כלפי מטה וקריסה עד היעלמות הגוף מהמסך. גם הפסקול לסרט, שהלחינה איילת גבאי, מכיל מרכיבים אפוקליפטיים וצלילים שיש בהם מימד עתידני מחד וגוון מורבידי מאידך. היה לי חשוב לקשור את הקצוות הללו כדי לדבר על קץ ועל התחלה. בוודאי שיש קושי להתנתק מהסימבוליות, למרות הכל".

ערגה יערי-ויצמן, מתוך Observation

ערגה יערי-ויצמן, מתוך Observation

את יכולה לספר על ההחלטה לצלם חלק מהעבודה בסלואו-מושן?

"הצילום האטי נועד לטשטש את תחושת הזמן ולהדגיש את התנועות המינימליות ביותר גם ברגעים שבהם הגוף כביכול דומם (stillness). הוא גם נותן במה למנעד התנועתי של הפין (בהבדל מהפות) ומבליט את הסרבול שלו. יש בסרט רגע קתרטי, שבו הפין מבצע מעין קפיצת בנג'י (זהירות, ספוילר!), כשהוא מגיח באופן מפתיע מבין הרגליים ומנכיח את עצמו כמסמן את שונותו מהפות. העבודה בהילוך אטי אילצה אותי לחפש תנוחות ותנועות שיגרמו לתזוזה מעניינת ומפתיעה של הפין. כך שהצילום עם מצלמת הסלואו-מושן היה מלא באתגרים חדשים. לשמחתי אוהד מילשטיין, שצילם את הווידיאו, היה פרטנר מעולה ועזר לי על הסט במצב העדין הזה".

הזכרת את ההתנהלות על הסט. כשראיתי את העבודה לראשונה, מיד עלו בראשי שאלות טכניות, כמעט "צהובות", כמו, איך מצאת את המצולמים?

"כשהבנתי ביני לביני שאני הולכת לעשות את זה ויהי מה, התחלתי לחפש צלם. הכרתי קצת את אוהד ואת עבודותיו וחשבתי שיש בו משהו שיכול מאוד להתחבר לנושא של גוף ומיניות. הוא הסכים, והכל היה עדיין בגדר נעלם, אבל נהניתי להרגיש שאני פוסעת אל מחוץ לטווח הסטייה הנורמטיבי. אל הרקדנית המצולמת, אשה מקסימה ומיוחדת עם ראש פתוח, הגעתי די מהר דרך חברה. חשבתי לתומי שזה סימן לבאות. השוק שלי הגיע כשהבנתי, לאחר חודשים של חיפוש אחר הדמות הגברית, שאולי לא אמצא אותה והפרויקט ייפול. ברגע מסוים כבר הגעתי ממש לייאוש. רוויתי כבר משיחות הטלפון שניהלתי כל כמה ימים עם רקדנים או אקרובטים בניסיון לשכנע אותם לצלם בווידיאו את איבר מינם. זה הרגיש הכי סליזי בעולם. השיחה הראשונה תמיד הסתיימה ב'נשמע לי מעניין, תני לחשוב על זה'. השיחה השנייה כמעט תמיד התנהלה כך: 'דיברתי עם אמא שלי ועם החבר שלי והם לא מרגישים כל-כך נוח עם זה. אפשרי אולי שנצלם עם איזה סטריפ צר מאוד בצבע גוף שיכסה רק את האזור הזה?'".

נשמע כמעט כמו הפקה של סרט פורנו…

"כך בדיוק הרגשתי. ידעתי שלא לשם אני חותרת, אבל הכל מסביב אותת לי את זה. אנשים מרימים גבה"…

למה ואיך בחרת דווקא את הדמות הזאת בסוף?

"באותה נקודה שבה כל הדברים התחברו יחדיו בפרויקט הזה, לא יכולתי שלא להרגיש שהיתה יד נעלמה שדאגה לי ועזרה לי. היה רקדן אחד חמוד שהסכים. הוא הצהיר שהוא 'נודיסט אבל לא גמיש'. ואכן בחזרה שערכנו ראינו שהוא צודק. בכל התנוחות המורכבות הוא ממש רעד וקרס. בלית ברירה ובעצב גדול המשכתי לחפש. יום אחד מישהי זרקה לי שיש אתר של דוגמנים. 'שווה לך לנסות. אין לך מה להפסיד'. נכנסתי לאתר, שהיה מכוער להפליא. הקלדתי בחיפוש: 'דוגמן, אקרובט'. עלה שם אחד. כתבתי לו הודעה. בתוך כמה שעות הוא חזר אלי ואמר שזה מוזר כי כבר חודשים שהוא לא נכנס לראות אם יש לו הודעות באתר, ודווקא באותו יום הוא החליט לבדוק. מיד קבעתי אתו בכיכר הבימה לאותו היום. וכאן הקסם הגדול – איך שהוא התקרב אלי ראיתי שמדובר בכפיל הגברי של הדמות הנשית שלי. הם נראים כמו אחים תאומים – אותו גוון עור, אותו צבע שיער, אותו גובה ואותן פרופורציות. אפשר לסכם את נושא בחירת המצולמים כהשתלשלות של אירועים. לא חיפשתי בהכרח מצולמים עם עור בהיר מנומש עם נטייה לג'ינג'ים, בעלי מראה 'פריבילגי', שלא לומר 'ארי'. זה מה שקרה לי".

ערגה יערי-ויצמן, מתוך Observation

ערגה יערי-ויצמן, מתוך Observation

איך התנהלו הצילומים?

"ידעתי שאני רוצה שהסרט יתעד סדרה של תנועות שתהיה בהן פתיחה ופרישה של אזור אברי המין. בחזרה שערכנו עם בגדים, גיבשנו יחד את סדרת התנועות שיצולמו. על הסט עבדנו איתם באופן שימקסם את רמת הדמיון ביניהם מבחינת התאורה והקומפוזיציה. לפני הצילומים אירגנתי חלוקים, מחיצות וחלל קטן של הלבשה ומנוחה. אבל עד מהרה התברר שהמחשבה הזאת שיקפה את עולמי יותר מאשר את עולמם. בתוך כחצי שעה של עבודה הם הרגישו נוח לגמרי לשהות יחד בעירום מוחלט באותו מרחב, כשהם עוזרים ומייעצים זה לזה".

כמה זמן לקח לך לעבוד על הפרויקט כולו?

"שנה וחצי, שנתיים. בהתחלה הווידיאו צולם במצלמה רגילה בתקופת הקיץ. ערכתי אותו והתבוננתי בו שוב ושוב ושוב. הרבה. הרגשתי שחסר בו משהו. הוא שמר על ריחוק אסתטי. היו בו בעיקר צילומים מקרבה בינונית. אז החלטתי לצלם שוב עם מצלמת הילוך אטי ובתקריב גדול יותר. זה כבר היה בחורף, המצולמים היו פחות שזופים ואולי טיפה יותר עגלגלים. לא בטוח. בכל מקרה לא שמים לב לזה. ערכתי את הסרט והוא נותר בעינו, רק ללא סאונד. לא הצלחתי למצוא לו סאונד. הוזמנתי להציג אותו בפסטיבל סרטים בגרמניה – ללא סאונד".

הסאונד הולחן באופן מיוחד עבור העבודה, או שהשתמשת ביצירה קיימת?

"חיפשתי מישהו עם נשמה יתרה שיצליח ללוות את העבודה עם סאונד באופן שלא יחלל אותה ולא יאפיל עליה. בסך-הכל העבודה היא שקטה וכמעט בתולית. נדרשו כאן נגיעות מאוד עדינות ומתוחכמות. למעשה היה צריך שמישהו יצליח לפענח את הצלילים שכבר קיימים בעבודה, אך אינם נשמעים עדיין. את איילת גבאי מצאתי דרך אתר 'התעשייה', שם היא הגדירה את עצמה כמישהי שמלחינה ומעצבת סאונד לסרטים, שעוזרת לנשים אמניות. סיקרן אותי לראות מי היא הביג-מאמא הזאת, מה גם שהחומרים שלה ששמעתי היו מצוינים. פגשתי בחורה צעירה, צנומה ושברירית, מוכשרת כמו שד. העבודה נמשכה זמן רב עם הפסקות גדולות. יום אחד נפגשנו אחרי תקופה ארוכה שזה לא התקדם. ואז, בדרך אגב, הבנו שהיא שלחה לי במייל כמה חודשים לפני כן גרסה שהיא עבדה עליה לא מעט ושאני כלל לא ידעתי על קיומה. והיא מצדה חשבה שזה פשוט לא מצא חן בעיני. הקרנו את הסרט והיא השמיעה במקביל את מה שהיא הלחינה. הרגשתי כמו מישהי שמחפשת את אחותה שמעולם לא הכירה ויום אחד הן נפגשות. זהו".

איך אנשים מגיבים לסרט?

"אנשים מגיבים באופנים מגוונים ומפתיעים, ואני לומדת המון גם מתגובות קיצוניות של משיכה ודחייה. העבודה היא אסתטית מתוך מטרה להפנט את הצופה ולפתות אותו להתבונן למרות הקושי שעלול להתעורר. שמתי לב שאני אוהבת לגרום לחוסר נוחות מסוים אצל אנשים. זה לאו דווקא ממקום של פרובוקציה, אלא מכיוון שהחיים עצמם אינם נוחים וחשוב לי לבטא את התחושה הזו, לעסוק בה ולהעביר אותה לצופה".

איך העבודה התקבלה בישראל מבחינה מוסדית?

"אוצרת חשובה שראתה את העבודה עוד בגרסה הראשונית שלה אמרה לי שאין לי סיכוי להקרין אותה בארץ בעשר השנים הקרובות, בגלל השמרנות. כיוון שראיתי שהדברים הולכים לכיוון הזה, זה רק דירבן אותי להקרין אותה בכל מחיר. בגלריה השיתופית שאני חברה בה אני לא צריכה לתת דין-וחשבון. אף אחד לא מצנזר את התכנים שלי. עומד לרשותי חלל במרכז ההתרחשות האמנותית בתל-אביב ויש לי חופש מוחלט לעסוק במה שמעניין אותי, ומעניין אותי לעשות את מה שמעניין אותי, בצורה הכי איכותית ומקצועית שאפשר".

יש קשר בין הווידיאו הזה לעבודות אחרות שעשית עד כה?

"עבודות הווידיאו שלי עוסקות בתנועה, בקשר או בנתק בין דמויות לבין עצמן ובינן לסביבה, משחקי כוח ויחסים בין מה שנחשב נשי וגברי. הפסלים שלי, שמונחים לרוב על הרצפה, מנהלים עם עבודות הווידיאו דיאלוג עקיף. הם כשאריות של כליה, ספק אורגניים, ספק פלסטיים, בצורתם האמורפית הם מזכירים תקריבים מיקרוסקופיים של איברי גוף או ממצאים ארכיאולוגיים עתידניים שהתפרקו".

2 תגובות על "הבמאית לא ממושמעת וגם אברי המין לא ממושמעים"

    האם עודד וולקשטיין כותב לכל אחד/ת?
    בשנים האחרונות הוא נמצא כמעט בכל מקום. קצת כמו חיים דעואל וגדעון עפרת וגם לשבא סלהוב היו שנים כאלה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת