"אלה החיים. הסוכרייה, השתן, העישון, ההזמנה לטעום"

"אלה אותם נושאים שמעניינים אותי תמיד. מה ששונה הפעם זו צורת ההגשה, שנותנת מבט חומרי מודגש יותר. החומריות יוצאת. כהה הופך לבהיר, גלוי לחבוי, מוצנע למוחצן, עכור לזורח". ערגה יערי-ויצמן משוחחת עם עדי שמעוני לרגל תערוכה בגלריה P8

שלום, עדי. ספר על הקטלוג שלך שמלווה את התערוכה "Blacklight".

"הקטלוג מכיל 29 עבודות, 14 מהן עבודות שמשתתפות בתערוכה. מה שמשותף לכל העבודות, מעבר לתכנים, זה היפוך נגטיבי של הדימוי המצולם. העבודות עברו עיבוד מורכב שהפך אותן לנגטיב בצבעים מסוימים. Blacklight הוא שמה המדעי של תאורת האולטרא-סגול, שמשמשת לחשיפת אינפורמציה שאינה גלויה בתנאי תאורה רגילים ומטשטשת דברים אחרים, והדבר הזה מאוד נוכח בעבודות. הסדרה הזו סגרה לי עיסוק ארוך בדימוי הנגטיבי. עוד ב-2010 הצגתי ב'וידיאו זון' עבודת וידיאו שאיגדה בתוכה כמה סרטים שהמשותף להם היה שכולם צולמו במצלמה צבאית תרמית. מבחינת סדר הקטלוג, יש זרימה והתפתחות של הדימויים ויש חשיבות גדולה לסדר של הדימויים. זה משהו שקל יותר לעשות בפורמט של ספר".

אין טקסט בקטלוג. למה?

"אני לא חושב שהכרחי שטקסט ילווה את גוף העבודות הזה, ואהבתי שהקטלוג נקי ומדויק. התלבטתי בעניין הזה, אני כמעט לא קורא טקסטים בקטלוגים של אמנים. נוסף לכך, נתקלתי לאחרונה בקטלוג שאני מאוד אוהב של בועז ארד, 'החיים', שגם בו אין טקסט, וזה נתן לי ביטחון לוותר. לא פעם זה מרגיש לי מאולץ להכניס טקסט, אני מעדיף שהפרשנות תהיה פתוחה ועמומה יותר".

כשנכנסים לתערוכה יש תחושה של מינימליזם בתלייה ובטכניקה. באיזה אופן זה משרת את העבודות?

"אכן, כל הדימויים בתערוכה באותו הגודל, והתלייה במרווחים קצובים ללא הפתעות. היה חשוב לי לייצר חוסר היררכיה, ליצור מצב שאין דימוי שיותר חשוב מדימוי אחר. עוד דבר מעניין שקורה, שאחרי מעבר על כמה דימויים בתלייה, העין שוכחת מההיפוך ופתאום התצלומים נראים כמו תצלומים רגילים, רק שההדגשה החומרית שבהם מאוד מתחזקת. בשלב מסוים הצופה צריך להזכיר לעצמו שהדימויים עברו היפוך, אחרת זה נראה כמו קסם לא אפשרי. חבר שלי שהוא אמן בעצמו ומכיר את כל התהליך שעשיתי צפה בתערוכה, ולקראת אחת העבודות האחרונות שאל אותי – 'איך זה ככה שהאור יוצא לה מבין הרגליים? אני לא מבין איך עשית את זה'. הייתי צריך להזכיר לו שמדובר בהיפוך, כי גם אם שמים לב לזה בתחילת התערוכה, במהלך השיטוט בחלל זה מאוד מיטשטש".

עדי שמעוני, ללא כותרת, 2016

עדי שמעוני, ללא כותרת, 2016

כמה זמן עבדת על סדרת העבודות הזו?

"אני מתעסק בהיפוך הנגטיבי כבר כמה שנים, ולהבדיל מצורת העבודה הרגילה שלי, זו סדרה שנבנתה לאט מאוד, בבחירה מאוד קפדנית. התחלתי לבנות אותה לפני הרבה זמן, עוד ב-2010, אבל לא ידעתי שתיוולד מזה תערוכה. דרך אגב, כבר ב-2012, בתערוכה הראשונה שלי בסדנאות האמנים, הצגתי כמה עבודות שנוצרו בטכניקה הזו".

האם הדימויים הנבחרים בהכרח עובדים בצורה הזו טוב יותר?

"שאלה קשה. לפני יומיים נתקלתי בדימוי המקורי של אחת העבודות, הוא יפהפה בעיני, ומשהו שם הצריך ויתור מאוד גדול כדי להישאר עם העיבוד הנגטיבי, שבמקרה הספציפי מדגיש מאוד טקסטורות, אבל מאבד צבע. בהתחשב בזה שאני צלם שעובד כמעט בלעדית בצבע, זה היה קשה לוויתור. בכל אופן, איגוד העבודות יחד, החיבור שלהן ובמקביל מציאת המקומות שזה עובד בצורה מיוחדת ולא חוזר על עצמו – כל זה ביחד מייצר משהו שעובד טוב יותר בעיני מאשר הדימוי המקורי".

כשמסתכלים על הדימויים המצולמים מבחינים בכמה תמות השזורות זו בזו – אובייקטים ורגעים יומיומיים, צילומי טבע ודימויים של מיניות חשופה. מה הנחה אותך בתהליך בחירת העבודות?

"לגבי הבחירה, זה אולי הרגע הקשה ביותר לצלם, להוריד ולהוריד ושוב להוריד דימויים. הייתי צריך לנפות ולהגיע לדיוק שחיפשתי, זה לקח חודשים של התעסקות בדימויים על קירות הסטודיו כדי להגיע לבחירה המדויקת, והיו לי שיקולי חלל לא פשוטים. כיוון שהחלל הנוכחי של הגלריה קצת קטן, אי-אפשר להתחמק מהדיוק בבחירה. כל דימוי מקרין אל הדימוי לידו, אין נישות או חללים נפרדים שאפשר לשחק בהם עם התלייה. למעשה אין הפרדה בכלל, ולכן חשוב מאוד שהדימויים יעבדו יחד. הקפדתי לאורך כל הדרך לא להפוך את העיבוד של הדימויים לאפקט שחוזר על עצמו, אלא למצוא את הייחודיות. אם בדימוי מסוים נוצר דבר מתוך ההיפוך – ניסיתי לא לחזור על זה בדימויים אחרים, גם במחיר של ויתור כואב.

"לגבי התמות, פשוט התעסקתי בדברים שמעניינים אותי ועליהם עשיתי את הנסיונות במשך הרבה זמן. כמה מהבחירות צורניות, ואחרות נעשו כי היצירות עובדות עם דימוי אחר בצורה טובה, ויש גם איזה נרטיב אוורירי שמרחף שם למעלה. למשל הדימוי של חור התחת עובד מעולה בעיני בהיפוך הזה, הבטחה של אור קטנטן שבוקע מהחור, ולידו יש סימן שחור על זכוכית – זכר לכדור שנבעט לחלון שהשאיר אחריו חותמת זמנית, כמו סימן של הצלפה. אלו החיבורים העדינים שרציתי להשיג. ללא הדימוי הראשון אין מקום בעיני לדימוי השני בתערוכה. בקטלוג, כן, על הקיר בתערוכה – לא".

עדי שמעוני, ללא כותרת, 2016

עדי שמעוני, ללא כותרת, 2016

לרוב אתה מתעסק פחות במדיום. מה הביא אותך ליצירת הסדרה הזו, תוך הסתכנות בשימוש באפקט שנעשה בו שימוש נרחב?

"הנושאים הם אותם הנושאים שמעניינים אותי תמיד, כמו שאומרים, הזין אותו זין והתחת אותו תחת. מה ששונה הפעם זו צורת ההגשה, שנותנת מבט חומרי מודגש יותר. אלו עבודות שונות שלי, שאחרי הרבה נסיונות מצאתי שקורה להן משהו בעיבוד הזה, החומריות יוצאת. כהה הופך לבהיר, גלוי לחבוי, מוצנע למוחצן, עכור לזורח. על כל כמה אלפי דימויים, יש דימוי אחד טוב שיעבוד בהיפוך טוב יותר מאשר המקור, וזה תלוי גם בעיבוד המדויק שלו".

בעבודות יש גם דמות גברית חזקה וחודרנית וגם דמות גברית מתמסרת, המציגה את הנקב שלה לרווחה. יש דמות נשית ששרועה מפושקת רגליים, ודמות נשית שלובשת סטרפ-און. כל אחד בתורו שולט במה שחודר או פוער את עצמו בהכנעה. ולבסוף, כל זה כמו מונח בשקט, כזירת פשע בחשכת הנגטיב. כמו שריפה שכבאים כיבו ונשאר רק האור האחרון של האש. האם פעלת לעידון ה"ממצאים" כחלק מעמדה מודעת, או שזו תופעת לוואי של החלטה אחרת בכלל?

"לא ניסיתי במכוון לעדן את הדברים, אבל זה חלק מהעיבוד של ההיפוך, שעושה הזרה ובעצם גורם לדברים להיות עדינים יותר, פיסוליים יותר, עם דגש על חומר יותר מאשר מציצנות פורנוגרפית. עוד דבר בולט ששמתי לב אליו אחרי הבחירות זה שהתערוכה מאוד אוראלית. לא כיוונתי לשם במיוחד, אבל אלה החיים – הסוכרייה, השתן, העישון, ההזמנה לטעום. הדברים מתחברים, וכשחומר מודגש בצורה הזו, הוא אפילו יותר מזמין לחוש אותו. כשהיינו בבית-ספר היו מחקים כאלו עם ריח טוב, אני זוכר ריח תפוח בעיקר. זה היה מריח כל-כך טוב, שהיינו נוגסים במחק. ברוב הדימויים כאן יש לי ההרגשה הזו. יש בהם משהו כל-כך חומרי ומפתה, שבא לי לגעת, ללקק, להתענג".

איך זוגתך מגיבה לדימויים המאוד חושפניים שאתה מציג?

"לא מפריע לה בכלל, היא מאוד אהבה את התערוכה. צריך להזכיר שהתערוכה הקודמת, 'אווה', היתה עליה, ושם היו לא פחות דימויים אינטימיים. אני כל-כך רגיל לזה, שרק בזמן שתליתי את העבודות, אחת מחברות הגלריה באה לבקר ואמרה לי שלה זה היה מאוד מפריע חשיפה כזו של בן-זוג שלה בתערוכה. באותו הרגע הבנתי שאולי לא אצל כולם זה ככה, וזה נחמד. אני מאוד מעריך את אווה על זה. אחר-כך בווטסאפ הקבוצתי של הגלריה גם הבנתי שאולי לא כולם טעמו את השתן של האשה שלהם, ולא כולם יודעים מה זה סטרפ-און. אגב, גם אמא שלי קיבלה קטלוג ומאוד אהבה אותו".

אתה חבר בגלריה P8 כבר כמה שנים. איך זה להיות אמן בגלריה שיתופית?

"מצד אחד מרתק ומתגמל, ומצד שני לא פשוט. יש הרבה דעות וצריך להגיע להסכמה, לא תמיד זה קל. הרווח הגדול שלנו כאמנים הוא שאנחנו עצמאים, עושים מה שאנחנו רוצים, באיזה פורמט שאנחנו רוצים. מצד אחד, יש הרבה מאוד עבודה בהקמת תערוכה, כי צריך לעשות הכל ואין גוף שעוזר לך, לא תקציבית וגם לא תמיד פרקטית – תלייה, בעיות תאורה וכדומה. זה לא כמו במוזיאון. מצד שני, יש הרבה חופש בחירה וחברים טובים".

עדי שמעוני, ללא כותרת, 2016

עדי שמעוני, ללא כותרת, 2016

מהן התוכניות הלאה?

"בתקופה האחרונה חזרתי לצלם בסטודיו. בתקופה הנוכחית, תקופה שבה מאות אלפי תצלומים עולים בכל רגע לרשת, הרגע האמיתי של הצילום חזר להתקיים כמעט רק בסטודיו. אני מצלם בעיקר נושאים ומצולמים שעוסקים בג'נדר, אבל עדיין מוקדם לדבר על זה, כי אלה רק חומרי גלם. במקביל אני ממשיך את העיסוק בצילום תרמי, שמאוד מעניין אותי. עדיין לא מיציתי את הנושא".

*

ערגה יערי-ויצמן, אמנית רב-תחומית, בוגרת בצלאל ותוכנית ההמשך במדרשה לאמנות, ועדי שמעוני, בוגר המדרשה לאמנות ותוכנית ההמשך של בצלאל הם חברים בגלריה השיתופית P8

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.