"משהו במוח האנושי חייב להשתנות"

"נתקלתי בגוף עבודות מאוד נוכח, חושני, שכביכול אין לו מלים. למרות שהן מביעות סאונד ו'מבטאות את עצמן', התגלה לי שקט פנימי שמאוד נגע ללבי. ברגע שה'אילמות' הזו פגשה אותי, הנחתי לעצמי לקבל אותה כמו שהיא ולא לנסות להגדיר אותה או להבהיר אותה". שיחה עם עדיה פורת, אוצרת תערוכתו של עידו גוברין "לשוב למקום, זה, כמו למות".

שלום לך, עדיה פורת, אוצרת התערוכה "לשוב למקום, זה, כמו למות" של עידו גוברין בבית הנסן. הציגי את עצמך בבקשה.

"אני אוצרת עצמאית, עם רקע של אמנות ומחול, בוגרת במדעי הרוח והחברה של האוניברסיטה הפתוחה והתוכנית לאוצרות של המרכז לאמנות עכשווית. הרקע המעשי הראשוני שלי באמנות היה ציור, ומחול למדתי באמסטרדם ב-SNDO ואצל מורים שונים. הקשר למחול השפיע על התפיסה האוצרותית שלי: המרחב הוא מבחינתי יצירת האמנות שלי כאוצרת. אוצרות עבורי היא סוג של כוריאוגרפיה, סוג של הלחנה או ניצוח על החלל. אם בחלל יש הוראות תנועה שיכולות להתפרש באופנים שונים, בכיוונים שונים, באינטנסיביות משתנה, אני שואפת ליצור חלל שיש בו התפתחות.

"אתן לך דוגמה שאני אוהבת על חלל שפועל כך: בשנת 1991, השנה האחרונה לחייו, הוזמן המלחין ג'ון קייג' לתערוכה רטרוספקטיבית במוזיאון של פילדלפיה. הוא בחר מאגר של כמה עשרות יצירות אמנות של אמנים שונים, יצר מכניזם שמייצר באופן רנדומלי קומפוזיציות הכותבות את מיקום העבודות בחלל, ולפי התזמון של הקומפוזיציות, צוות המוזיאון היה משנה את הצבת יצירות האמנות בחלל לעיני המבקרים, במהלך שעות הפתיחה. זוהי גישה קייג'ית אופיינית שמדגימה עבורי את סוגיית הקומפוזיציה במרחב. זו אמירה של מלחין ולא של אוצר, אבל המרחב כמדיום וכיצירה מעניין אותי באופן דומה".

עדיה פורת. צילום: ורד אנקרי

עדיה פורת. צילום: ורד אנקרי

תנועה בחלל וסאונד מאפיינים גם את העבודה שלך?

"כן, אצרתי תערוכות רבות שעסקו בנושא, כמו שתי תערוכות סאונד בשם 'נופים אקוסטיים', הראשונה בבניין של בית-הספר קלישר לשעבר והשנייה בכל הבניין של בית-הספר מנשר, או האירוע 'time-zones' במרכז לאמנות עכשווית CCA, שנערך ב-2012, במלאות 100 שנה להולדתו של ג'ון קייג'. שם, יחד עם המלחינים אלעד שניידרמן ויוני ניב, בנינו מיצב-קונצרט גדול שהשתתפו בו אמני סאונד, אמנים פלסטיים, אמני וידיאו ואדריכל. המלחינים כתבו את הקומפוזיציה שבתוכה פעלו האמנים כמו בקונצרט שאין לו מנצח. הקהל ישב מסביב למיצב החי הזה והיה יכול לצאת ולהיכנס כרצונו, כאשר בכל רגע קרו בו אינטראקציות חד-פעמיות. עשיתי גם סדרת הרצאות בשם 'סאונד צריך לראות' בסינמטק תל-אביב, על סאונד וקולנוע. אני מתעניינת מאוד באמנות סאונד. סאונד חיבר עבורי את עבודות האמנות לקיום במרחב. הוא ממלא את המרחב בתוכן לא ויזואלי. זה הקסם שלו.

"בכלל, מעניינת אותי טכנולוגיה, אבל לא במובן הפונקציונלי של פיתוח חפצים זעירים-מהירים-ידידותיים. אני מתעניינת במימד הסמיוטי של הטכנולוגיה. טכנולוגיה כביטוי לשינוי תודעתי, או התפתחות תודעתית, כולל גם טכנולוגיות ישנות של סלילים או טייפים או מכונות כתיבה. זה סוג של ביטוי ל'רוח הזמן': כדי לעכל את הבו-זמניות או את צמצום המרחב ועוד שינויים הכרתיים כאלה ואחרים שאנו חווים כיום הודות לטכנולוגיה, משהו במוח האנושי חייב להשתנות. מעניינים אותי אופני קיום חדשים בעקבות שינויים טכנולוגיים. ועדיין בלי להזניח את המימד האנושי, האורגני, החי, הסובייקטיבי".

ואת רואה את השילוב הזה בעבודה עם עידו.

"הכרתי את עידו ואת בת-זוגו ליאורה בלפורד כזוג אמנים שיצרו יחד עבודות סאונד והיתה להם גישה מעניינת. הזמנתי אותו להופיע באחת מהתערוכות שלי, וזה היה מאוד מוצלח.

"אני נוטה לזרום לגמרי עם הרצון של האמן בנוגע לכמה שהוא רוצה שאהיה מעורבת בעשייה שלו. יש פעמים שאנחנו ממש יוצרים את העבודה ביחד תוך כדי שיחות ומפגשים, ויש אמנים שמאוד יודעים מה הם רוצים ואז תפקידי הוא להאיר זוויות, להקשיב, לראות, ולכתוב כמובן. שיתוף הפעולה הנוכחי היה יוזמה של עידו. בשנים האחרונות הוא מתגורר עם משפחתו בטורונטו, שם הוא לומד לדוקטורט. הוא הציע לי לאצור לו תערוכת יחיד, וחיפשנו מקום מתאים. הוא רצה להציג עבודות קיימות שנוצרו במשך שנות שהותו בקנדה, ושעדיין לא הוצגו בארץ. מלבד עבודה חדשה אחת, כל העבודות בתערוכה היו עבודות קיימות.

"התערוכה בהחלט ממשיכה את הקו האוצרותי שלי בכך שיש לעבודות מימד פלסטי מאוד נוכח, עיסוק בחומרים אורגניים-פיוטיים, וכן מימד הסאונד, שלגמרי משנה את אופן ההצבה. עבודת סאונד הופכת ליצור שצריך את הטריטוריה שלו".

מתוך התערוכה של עידו גוברין. צילום: איריס סמרה

מתוך התערוכה של עידו גוברין. צילום: איריס סמרה

ספרי על התערוכה.

"בתערוכה מוצגים מיצבים ואובייקטים שעשויים מחומרים כמו שעוות דבורים, מתכת, טקסטים, בדים. מכמה מהאובייקטים בוקעים סאונדים של קולות אנושיים ושל קולות מתכתיים-אינסטרומנטליים לא אנושיים. לדעתי החוויה של הצפייה בתערוכה היא בעיקר חושית – בגלל החומריות האורגנית של העבודות, וגם בגלל הסאונד שבוקע מהעבודות ומוסיף עוד חומריות שהיא לא ויזואלית, אבל מהדהדת בגוף. כל זה בתוך הגלריה של בית הנסן, שהוא מקום כל-כך מיוחד וקסום בפני עצמו".

ציינת שחלק מהתפקיד שלך ומהמקום שלך כאוצרת בעבודה המשותפת הוא כתיבת הטקסט. תסבירי?

"הליך כתיבת הטקסט האוצרותי היה משמעותי לי. הכתיבה היתה דווקא ממקום שמנסה להעביר חוויה ופחות ממקום מפרש או מבהיר. במהלך הכתיבה הרגשתי שאני עושה לעבודות פסיכואנליזה; לא במובן של ניתוח אמנותי-צורני של העבודה, אלא כמכלול. הקשבתי לעבודות. החוויה שנתקלתי בה בבואי לכתוב על העבודות היא של גוף עבודות מאוד נוכח, חושני, שכביכול אין לו מלים. למרות שהן מביעות סאונד ו'מבטאות את עצמן', התגלה לי שקט פנימי שמאוד נגע ללבי. ברגע שה'אילמות' הזו פגשה אותי, הנחתי לעצמי לקבל אותה כמו שהיא ולא לנסות להגדיר אותה או להבהיר אותה.

"השיחות עם עידו על נושאים שמעניינים אותו, כמו גבולות הידע, או הגבולות בין הפרקטיס והתיאוריה, עזרו לי להעמיק את ה'אנליזה' שלי עם העבודות וכך בעידודו של האמן יצרתי טקסט אוצרותי שיש בו, הפעם, משהו מאוד אישי".

מתוך התערוכה של עידו גוברין. צילום: איריס סמרה

מתוך התערוכה של עידו גוברין. צילום: איריס סמרה

טקסט אוצרותי הוא לא תמיד אישי?

"כשזה מתאפשר לי אני תמיד שמחה להתנסות בכתיבה אוצרותית שהיא גם אישית או פואטית, ולא רק אקדמית או מפרשת. לא תמיד זו הגישה שלי, הפעם החלטנו ללכת על הכיוון הזה. אצטט לך מהקטלוג של התערוכה את ג'וליאן הלדין, אחד מהמרצים של עידו באוניברסיטת טורונטו, שאמר: 'אמנות זה המקום היחיד שבו אפשר לא להגדיר את הדברים שיקרים ללבך'".

את מצליחה באמנות ללכת אחרי לבך? אין גבולות של מדיום ותנאים מקדימים?

"בעשייה שלי אני מנסה למוסס את הגבולות שבין דיסציפלינות אמנותיות, פשוט בגלל שאני לא רואה אותן כנפרדות. אני מעדיפה לא למדר בין התחומים השונים, ליצור חוויה חוצת תבניות, חוויה היברידית, או אולי יותר נכון לראות את זה כניסיון לאחד בין שפות. זאת גם מגמה באמנות: המוזיאון מחפש את התנועה של הגוף, את הרגע החי. המחול נכנס למוזיאון, השירה הופכת לפרפורמנס".

מתוך התערוכה של עידו גוברין. צילום: איריס סמרה

מתוך התערוכה של עידו גוברין. צילום: איריס סמרה

***

עידו גוברין, "לשוב למקום, זה, כמו למות", בית הנסן, ירושלים. נעילה: 20.2.16

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.