לא רק יין זול, 25.12.14

מחווה קבוצתית לבג"ץ "קול העם" בגלריה אלפרד, הילי גרינפלד בעקבות סופרי הטיוטות, גסטון צבי איצקוביץ מצלם צועדים ב-No Man's Land, מרב שין-בן-אלון חוזרת ל"חמישה קירות", מחמוד קייס בונה מטפורה לבית, אמניות "סטודיו משלך" מהרהרות על אמונה וחזירים ואיש אחד רוצה ממני סיגריה

הפרצוף שלו הזכיר לי שחקן טלוויזיה אחד, אפרו-לטינו, שגמר את חייו בסדרה מפורסמת כשחצי גולגולת שלו מרוסק, והוא עוד הספיק לפסוע כמה צעדים ככה, לפני שהתמוטט. זה היה מין קטע פרודי, בתוך כל הגיהנום של הסדרה ההיא. הוא גילם שם את הרע המוחלט אך בעל הקוד המוסרי הסגור, המשכנע, שלפיו כל מי שמת מידיו מת כמובן מסיבה מצוינת. מצד שני, אולי הוא הזכיר לי יותר את האויב המושבע שלו, גנגסטר אחר, שעוד מההתחלה שלו בסדרה היה מוכה שבץ, בכיסא גלגלים, עם שפה תחתונה מתפתלת, מתקשר רק בעזרת פעמון שחיברו לו לכיסא הגלגלים. לזה לא היה שום קוד מוסרי חוץ מהישרדות בכל מחיר. בכל מקרה, השני רוצח את הראשון באמצעות פיצוץ של אותו פעמון תמים. שניהם מתים.

מתוך הפרויקט השיתופי של גלריה אלפרד

מתוך הפרויקט השיתופי של גלריה אלפרד

"ליOPEN", פרויקט שיתופי בגלריה אלפרד, תל-אביב
פתיחה: חמישי, 25.12.14, ב-18:00
פרויקט שיתופי בקומה 4 במתחם הסטודיואים בגלריה אלפרד, סמטת שלוש 5, תל-אביב. השאיפה הקולקטיבית בפרויקט היתה לבטא את חשיבותו ההיסטורית של בניין הגלריה כמקום משכנה של המפלגה הקומוניסטית, שיצרה את העיתון "קול העם". העיתון נסגר בצו של שר הפנים בשנות ה-50. העיתון עתר לבג"ץ, ופסק הדין במשפט זה שימש הבסיס למשפט החוקתי בישראל ולכל דיון משפטי או ציבורי בגבולותיו של חופש הביטוי. העבודה המשותפת היא פרויקט אקספרימנטלי חברתי המבקש לבחון את מידת ההיענות של כל אחד מהמשתתפים לסמכות שקדמה לו. האמנים פעלו בזה אחר זה ללא אפשרויות של חופש פעולה והיו תלויים בפעולות של הקודמים להם. משתתפים: עירית בראל-בסן, ליאור שטיינר, שגיא לוי, קארן בן-סימון, אהד פישוף, אסתר כהן, מיה לנדמן, נעמי מנדל, יובל קליי-שלגי.

"סלק חברתי", שגיא לוי, מתוך הפרויקט השיתופי של גלריה אלפרד

"סלק חברתי", שגיא לוי, מתוך הפרויקט השיתופי של גלריה אלפרד

ההוא שהזכיר לי אותם הובל לשולחן כשהוא נתמך משני צדיו בשני בניו, גברים גבוהים, רחבים, כמעט קשישים. הם צעדו לאט לאט, מקפידים שלא להאיץ בו, ואז שמו כל אחד זרוע על כתפו ולחשו לו משהו. הזקן הינהן ונעצר. ראשו עוד המשיך להתנודד קדימה ואחורה כשאחד הבנים שיחרר את ידו מזרועו וניגש ישר לשולחן שלנו. הוא נרכן אל הבחור ארוך השיער שישב לידי ולחש לו משהו. הצעיר קם מיד, נבוך, חילץ מאחת מרגלי הכיסא שלו רצועה, ויחד איתו התרומם כלב בהיר, ענק כמו כלב שלג. יחד איתם קמה כל החבורה, עוד שלושה צעירים, שתי נשים ואיש, ועברו מכיסא לכיסא לכיסא עד שנותרו בינינו לבינם שלושה כסאות ריקים. הכלב נקשר לעמוד מרוחק יותר, עמד בתימהון כמה שניות וחזר לרבוץ. האב חזר לצעוד את הצעדים הזעירים שלו, שני בניו מכוונים את ההליכון שלו בעדינות, עד שתפסו את מקומם. לידי ישב אחד הבנים. האב והבן השני ישבו מן העבר האחר של השולחן.

הילי גרינפלד, "החריטה שהתגלתה", מתוך "סופרי הטיוטות", גג מכון אלפרד

הילי גרינפלד, "החריטה שהתגלתה", מתוך "סופרי הטיוטות", גג מכון אלפרד

"סופרי הטיוטות", הילי גרינפלד, הגג של מכון אלפרד, תל-אביב
פתיחה: חמישי, 25.12.14
"אני עובדת בסטודיו בסמטת שלוש מתחילת 2014. באחת מההפסקות שלי על הגג גיליתי חריטה שבה כתוב 'סופרי הטיוטות'. התחלתי לחקור את מקורה. גיליתי סיפור על חמישה צעירים שבשנת 1961 התגנבו לגג וקיימו מפגשים פולחניים לזכר חבר קרוב שלהם שהתאבד. שיכתבתי את הסיפור ובניתי על הגג מזבחות לזכר כל מפגש שקיימו. המזבחות מתייחסים לפרטי הסיפור ובמקביל מייצרים אווירה פולחנית תוך שימוש בשכבות של חומר. ארבעה מזבחות בנויים באופן דומה והחמישי מנותץ. בתוך כל מזבח אני מניחה אובייקטים קטנים שמאזכרים מנחות. לכל מפגש קראתי בשם מידות המזבח שבניתי לו". לפרטים: 054-4771442.

הילי גרינפלד, "קלוז-אפ על מזבח", מתוך "סופרי הטיוטות", גג מכון אלפרד

הילי גרינפלד, "קלוז-אפ על מזבח", מתוך "סופרי הטיוטות", גג מכון אלפרד

זה נמשך כמה דקות, כל זה, ולא הבחנתי בכלל שא' המשיך לדבר אלי כל הזמן הזה, יכול להיות שאפילו עניתי לו. כך או כך, מרגע שהתיישבו שכחתי מהם לגמרי ושקעתי בשיחה מחדש. שני הבנים דיברו בקול רם מאוד, כנראה כדי שהאב יוכל לשמוע, ובכל זאת לא זוכרת מלה ממה שאמרו. בפעם הבאה שהבחנתי בהם לא אותם ראיתי, אלא דווקא את פיסת השולחן שלהם: צלחות החומוס היו פרועות, חלק ממנו נשפך לצדדים, השולחן ביניהם היה מלא חרצני זיתים, קרעי פיתה, פירורי פלאפל, שלולית לימונדה. צלחתו של האב היתה מנוגבת למשעי, וביד רועדת הוא מחה את שפתיו, מבטו מרוחק.

גסטון צבי איצקוביץ, "טקסי חולין", 2013, וידיאו, 80 דק'

גסטון צבי איצקוביץ, "טקסי חולין", 2013, וידיאו, 80 דק'

"טקסי חולין", גסטון צבי איצקוביץ, גלריה חזי כהן, תל-אביב
פתיחה: חמישי, 1.1.15, ב-20:00
איצקוביץ מציג עבודת וידיאו יחידה, שראשיתה בצילומי סטילס שהנחו אותו במהלכה: שבילים הנמשכים לרוחב הפריים, ולאורכם צועדות דמויות. ברקע נראית חורשת עצי זית, וביניהם לשבילים עשבים חרוכים. המראה נלקח ממקום שאינו מזוהה באופן ספציפי, אך מאפייניו מוכרים לעין המקומית. עניינו של איצקוביץ באתר אינו נובע מידיעה מוקדמת על אודות מטרתה של ההליכה בשביל, אלא מעצם הריטואל שהתבהר לנגד עיניו – התנהלות מסודרת וממוקדת בתוך מה שנראה כ-No Man's Land. בהמשך התברר לאיצקוביץ שהשביל הוא מעבר בין שכונת שיח' ג'ראח לסניף של משרד הפנים במזרח ירושלים. כך המרחב שהיה לכאורה א-פוליטי קיבל בעל-כורחו את עול המקום והזמן. במקום, שנראה לכאורה נטול חוקים, התגלתה חוקיות של תוואי הקרקע אשר נוצר מהליכה מתמדת וממושטרת. אוצרת: עפרה חרנ"ם.
גלריה חזי כהן, רח' וולפסון 54, תל-אביב. שני עד חמישי, 10:30–19:00, שישי, 10:00–14:00, שבת, 11:00–14:00.

רונה שטרן, ללא כותרת, 2014, שמן תעשייתי על עץ, 85X80 ס"מ, 2014. מתוך תערוכת היחיד "אואזיס" בגלריה חזי כהן, תל-אביב. פתיחה: חמישי, 1.1.15, ב-20:00

רונה שטרן, ללא כותרת, 2014, שמן תעשייתי על עץ, 85X80 ס"מ, 2014. מתוך תערוכת היחיד "אואזיס" בגלריה חזי כהן, תל-אביב. פתיחה: חמישי, 1.1.15, ב-20:00

בפעם השלישית התעוררתי אליהם כי האב דיבר אלי. הוא אמר בקול צלול, תני לי סיגריה. כאילו היינו באמצע שיחה והוא השחיל את המשפט הזה לתוכה בלי שחוט המחשבה שלי יופרע. עד כדי כך, שלא הבנתי. כלומר, שמעתי מה אמר, הרמתי אליו את המבט, הוא לא הביט בי אלא קדימה, עם העווית הקבועה בקצה השפה התחתונה, שעליה רקדה שומה חומה קטנה. לא היה שום סימן שהוציא קודם מלה אחת, בטח לא שפנה אלי, ורק כשא' משך את החפיסה שלי מקצה השולחן, תפסתי.

מרב שין-בן-אלון, ללא כותרת, עט על נייר, 10X15 ס"מ, 2013

מרב שין-בן-אלון, ללא כותרת, עט על נייר, 10X15 ס"מ, 2013

"חמישה קירות", מרב שין-בן-אלון, גלריה הקיבוץ, תל-אביב
פתיחה: חמישי, 8.1.15, ב-20:00
מרב שין בן-אלון גדלה בתל-אביב של שנות ה-70. כמה חודשים לאחר מלחמת יום כיפור, כשהיתה בבית-הספר היסודי, הוצגה בגלריה הקיבוץ התערוכה "חמישה צעירים". בתערוכה השתתפו מי שהיו אז "פרחי" אמנות ולימים הפכו רובם לעמודי התווך של האמנות הישראלית: אפרת נתן, דוד גינתון, מיכל נאמן, נחום טבת ותמר גטר. התערוכה שוחזרה בשנות ה-90 על-ידי אוצרת הגלריה דאז, טלי תמיר. ממרחק של 20 שנה מתערוכת השחזור ו-40 שנה מתערוכת ה"צעירים", מנסה שין-בן-אלון לחשוב מחדש על חלל התצוגה כמרחב היסטורי, חלל שאינו כלי קיבול לתערוכות מתחלפות, אלא ארכיון בלתי נגיש, שטמונות בו שכבות של ידע וזיכרון. אוצרת: יעל קיני.
רח' דב הוז 25, תל-אביב. שני עד חמישי, 15:00–11:00, 16:00–18:00; שישי, 14:00–11:00; שבת, 11:00–14:00.

מרב שין-בן-אלון, " after efrat", עט על נייר, 25x36 ס"מ

מרב שין-בן-אלון, " after efrat", עט על נייר, 25×36 ס"מ

זה מסוג הדברים שנמשכים בוודאי שנייה וחצי, אבל המיינד קולט אותם לאט-לאט, כמעט בעיוות מרוב אי-הלימה. הוא לקח את הסיגריה מידיו של א', עדיין נועץ מבט קדימה כאילו השגיח שם על איזה אירוע שהיה באחריותו. א' רכן אליו עם מצית בידו, אבל הוא היטה את גוו לכיוון ההפוך ורכן ושלף מצית מכיס מכנסיו, הדליק את הסיגריה כשפניו מתחת לשולחן, כאילו להגן עליה מפני הרוח, אלא שלא היתה רוח, וחזר והתיישר כשהסיגריה נעוצה בשפתיו, בקצה הלא רועד.

מחמוד קייס, "ערבסק #3 ", מוזיאון תל-אביב לאמנות. צילום: אלעד שריג

מחמוד קייס, "ערבסק #3 ", מוזיאון תל-אביב לאמנות. צילום: אלעד שריג

"ערבסק #3", מחמוד קייס, מוזיאון תל-אביב
פתיחה: חמישי, 1.1.15, ב-19:00
אוצרת אורחת: אפרת לבני. הערבסק, צורת עיטור ממסורת האמנות והאדריכלות האסלאמית, עומד במרכז המיצב הנוכחי של האמן הפלסטיני-ישראלי מחמוד קייס, העוסק ביחסי תרבות האסלאם ותרבות המערב ובשאלות מקומיות הנוגעות למצבי הזדהות, שייכוּת ותלישוּת. הערבסק נושא מאפיינים קבועים של סימטריה, צבעוניוּת עזה, כיסוי מלא של המשטח ופוטנציאל של חזרתיות אינסופית. המיצב של קייס שומר על כמה ממאפיינים אלו תוך שהוא מכליא אותם עם המופשט המערבי, עם אמנות הרדי-מייד ועם מיצבים תלויי-מקום. קייס עושה שימוש בעבודת הבנייה והקונסטרוקציה כמטפורה לשאלה על אודות מקום ובית, שאלה בוערת במיוחד עבור כינון הזהות הישראלית-פלסטינית. וכך, מעבר לקיומו או לאי-קיומו הפיזי, מוצג כאן הבית כטעון בקונפליקט מתמיד.

מחמוד קייס, "ערבסק #3 ", תקריב. מוזיאון תל-אביב לאמנות. צילום: אלעד שריג

מחמוד קייס, "ערבסק #3 ", תקריב. מוזיאון תל-אביב לאמנות. צילום: אלעד שריג

רק אז הבחנתי שהכסאות של הבנים ריקים. גם החבורה עם הכלב נעלמה. ובתוך רגע מהבהב ומשונה אחד, שהזיכרון בשום אופן לא מוכן לשלוף עבורי, שוב הייתי שקועה בשיחה עם א', שהמשיך בדיוק מהנקודה שבה הפסיק. אחרי זמן מה שמעתי את אחד הבנים אומר, גמרת עם הסיגריה, אבא? והאב ענה בקול קטן, שבור: נפלה לי. והבן אמר: יותר טוב ככה, אבא. רק שמעתי את כל זה, לא ראיתי, והרי כל זה התרחש במרחק מרפק אחד ממני. גם את העובדה שבוודאי הקימו אותו והעמידו אותו מול ההליכון והובילו אותו כל הדרך חזרה הביתה אני רק מנחשת.

רננה שלמון, "אשה עם חזיר", שמן על בד, 50X70 ס"מ

רננה שלמון, "אשה עם חזיר", שמן על בד, 50X70 ס"מ

"רוּחַ מְמַלְּלָא", תערוכה קבוצתיות של אמניות "סטודיו משלך", ירושלים
פתיחה: חמישי, 8.1.15, ב-19:30, במתחם האחים חסיד, רח' עמק-רפאים 45, ירושלים. "רוּחַ מְמַלְּלָא" היא נשמה מדברת, תרגום אונקלוס לביטוי "נפש חיה" (בראשית ב', ז'), ושמה של תערוכה קבוצתית של אמניות המחזור הרביעי של המיזם "סטודיו משלך" – עדי ורנר, דנה יוסף, חני כהן-זדה, אורית סבטי, שקד מימרן ורננה שלמון. אוצרת: חיה פיירשטיין-זוהר. "סטודיו משלך" הוא מיזם חברתי התומך בבוגרות המסלולים השונים לאמנויות המשתייכות לחברה הדתית לסוגיה השונים. שעות פתיחה: שני עד חמישי, 17:30–20:30, שישי, 10:00–13:00.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.