לא רק יין זול, 25.9.14

“הַתַּרְנְגוֹל יָשֵׁן עַל מַדַּף הַכּוֹבָעִים
שֶׁבַּכְּנִיסָה”. מָה עוֹשָׂה שׁוּרָה כָּזֹאת
בְּשִּׁיר שֶׁל טוּרְקָה? מָה שֶּׁאֲנַחְנוּ
עוֹשִׂים בָּעוֹלָם, מֻקָּפִים רְפָאִים.
מָה הוֹלֵךְ בְּתוֹךְ אִישׁ עוֹמֵד וּמְחַכֶּה
לְאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ זָזָה בְּתוֹךְ מֵתָה
הַהוֹלֶכֶת לִקְרָאתוֹ. כָּל הָעֶרֶב
יָשְׁבוּ אֲנָשִׁים וְהֶאֱזִינוּ לְשּׁוּרָה
צֶ’רְקַסְקִי שֶׁהוּא, כָּךְ אָמְרוּ,
הַ סִּ פּ וּ ר  הָ אֲ מִ תִּ י.
בַּחַלּוֹן הַדְּרוֹמִי רָקַד (כִּי קָרַב
סְתָו) עֵץ הַתַּפּוּחַ. אֶלְזֶה לָחֲשָׁה
“הַגַּן שׁוּב מִתְפָּרֵעַ הַשָּׁנָה” וְיָצְאָה
לַחֲבֹשׁ אֶת גִּזְעוֹ

(ישראל אלירז, מתוך “אלזה”, ספר שירה היוצא בימים אלה, ובו גם רישומי פחם של אלכס קרמר. הוצאת אפיק)

אלכס קרמר, רישום, מתוך “אלזה”, ספר שיריו החדש של ישראל אלירז, 2014

“בינתיים הורד הארון. כומר אומר תפילות אחרונות שעה שהקברנים, במקטרונים כחולים, ממתינים במרחק כמה צעדים משם. שלושת הבנים מתייפחים, עיניהם נעוצות בביתן הקבורה הפעור שהסירו מעליו את לוח האבן; כאן, בצל הרענן הזה, יבואו הם לנוח בתורם. ידידים מוליכים אותם משם כאשר הקברנים קרבים”.

(מתוך “איך מתים”, אמיל זולה, הוצאת נהר-ספרים, 2014. מצרפתית: אביבה ברק-הומי. פורסם לראשונה בשנים 1875 ו-1888)

אורן פישר, רישום, מתוך “פופא”, תערוכה קבוצתית חדשה בגלריה משונע. pupa הוא גולם של חרק, בובה בלטינית, עצם מונפש ללא רוח חיים, והוא מזכיר כי הגדרות של זהות, שייכות ואחרות הן נזילות ועלולות ליצור חוויה מאיימת באמצעות הדרכים שבהן סיפורים נוצרים, מתפרקים או קמים על יוצריהם. השימוש בנייר כחומר גלם עיקרי משמש את האמנים ליצירת עבודות כמעט גולמיות החושפות עירוב של סיפורים לא גמורים, הנעים ממצבים יומיומיים של ניכור, קונפליקטים, לעתים על גבול האלימות בסביבה הביתית והמשפחתית אל החוץ ואל המלחמות.
משתתפים: ליאור שטיינר, מיכל אורגיל, גליה עופרי, אורן פישר ושחר סריג.
פתיחה: 2.10.14, ב-20:00. נעילה: 1.11.14.
אוצרת: ד”ר טלי גרגיר.
משונע, רח’ הרצל 112, תל-אביב

אחים שיחקו באחו
ישמעאל פרץ בצחוק
שרה התערבה: זה פרא
רק שלא יפער את בני
שלחה אותו לעזאזל
כמו כלב ערבי

ככה ישמעאל נתלש מהתורה
כמו שערה

(מתוך “ספר שעיר”, מרחב ישורון, הוצאה עצמית, 2014, עשר שקל)

ליאור שטיינר, מתוך “פופא”, תערוכה קבוצתית במשונע

אברם שלח ילד לשחיטה
מלאך ירד עליו:
“צחוקים איתך”
הבן הוחלף בבהמה

(כך מתגלגל הכסף:
מה תמורת מה תמורת מה)

(מתוך “ספר שעיר”, מרחב ישורון, הוצאה עצמית, עשר שקל)

רישום של מיכל אורגיל, מתוך “פופא”, תערוכה קבוצתית במשונע

כְּשֶׁאֲנִי בּוֹחֵן בְּעִיּוּן אֶת הֶרְגֵּלֵיהֶם הַמְּשֻׁנִּים שֶׁל הַכְּלָבִים
אֲנִי נֶאֱלָץ לְהַסִּיק
שֶׁהָאָדָם הוּא הַיְּצוּר הָעֶלְיוֹן.

כְּשֶׁאֲנִי בּוֹחֵן אֶת הֶרְגֵּלָיו הַמְּשֻׁנִּים שֶׁל הָאָדָם
אֲנִי מוֹדֶה, יְדִידִי, אֲנִי נָבוֹךְ.

(עזרא פאונד, “הרהור”, תרגום: עודד פלד. מתוך “מבחר כתבים”, עורך יהודה ויזן, הוצאת דחק, 2014)

אלינור סאם, “לוסידה”, תערוכה במתחם התחנה הראשונה, כיכר דוד רמז 4, ירושלים. פתיחה: שני, 29.9.14, ב-19.30. אוצרת: איילת אמוראי-בירן. נעילה: 17.10.14. צילום: אביב בן.
סאם עוסקת בגבול שבין צלילות הדמיון לתעתועי המציאות במיצב המורכב מרישומים, קיפולי נייר דבק, תאורה וסאונד. קאמרה לוסידה הוא מכשיר אופטי מהמאה ה-19, גרסה מתקפלת ומפותחת של הקאמרה אובסקורה, שבה נוסף אלמנט של שרטוט הדימוי על נייר שקוף. קאמרה לוסידה היתה מועילה ביותר לצורך רישום פרספקטיבי לפי קנה-מידה בציורי נוף, בארכיטקטורה ועוד. סאם היא, בין השאר, צאצאית של הבדאי הגרמני הברון מינכהאוזן

ירדתי במרכזית החדשה והחלטתי ללכת ברגל קצת, בזהירות, כי הכל שם מרובב נוזלים מחליקים, מישהו שופך שם כל הזמן מים על הסחי שמצטבר, וצעדתי ככה, מפלסת בין נהרות תאילנדים ואריתריאים וסינים ורוסים וקולומביאנים, ובקצה המדרכה, ממש לפני הצומת, פתאום עיגול ריק מאנשים, כלומר כולם עוקפים אותו ברווח גדול, ובאמצע העיגול שוכב כושי ענק, נפיל, אם הוא היה עומד הוא היה מגיע עד לראשי העמודים, על פניו נראה ישן, חיכיתי עד שהבטן החשופה שלו תעלה ותרד, זה לקח זמן, אבל אז הוא התמתח פתאום וגירבץ בניחותא במכנסיים המוכתמים בשתן שלו וגירד בשיער הראסטות הארוך שלו, לא יכולתי לזוז, היו לו ציפורניים ארוכות ושחורות, כמו שמספרים על מתים שהציפורניים שלהם מממשיכות לגדול אחרי המוות, ככה הן היו, שחורות וארוכות מאוד עד שהתעקלו פנימה, לא פקח עיניים אפילו פעם אחת, פשוט ישן ככה, כמו על המיטה שלו, על המדרכה המכוסה סמחטות וזרזיפים של ביוב, פתאום זה נראה מיותר ומזיק להזמין נגיד אמבולנס, עוד מעט הוא יתעורר ויקום, ועד אז המשכתי ונשטפתי וחציתי הצומת ונתקעתי מול דוכן ירקות משונים וקניתי זר במיות נוקשות וחצילים ארוכים כחולים וענבים ענקיים, בעיקר כנראה בגלל המוכרת, עוד נפילה, לא הצלחתי לנחש מאיזו מדינה, עמדה מאחורי הדוכן על ארגז, אלה אדירת משמנים עם שמונה ידיים. עוד לא חזרתי, כמו שאתה רואה.