“הַתַּרְנְגוֹל יָשֵׁן עַל מַדַּף הַכּוֹבָעִים
שֶׁבַּכְּנִיסָה”. מָה עוֹשָׂה שׁוּרָה כָּזֹאת
בְּשִּׁיר שֶׁל טוּרְקָה? מָה שֶּׁאֲנַחְנוּ
עוֹשִׂים בָּעוֹלָם, מֻקָּפִים רְפָאִים.
מָה הוֹלֵךְ בְּתוֹךְ אִישׁ עוֹמֵד וּמְחַכֶּה
לְאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ זָזָה בְּתוֹךְ מֵתָה
הַהוֹלֶכֶת לִקְרָאתוֹ. כָּל הָעֶרֶב
יָשְׁבוּ אֲנָשִׁים וְהֶאֱזִינוּ לְשּׁוּרָה
צֶ’רְקַסְקִי שֶׁהוּא, כָּךְ אָמְרוּ,
הַ סִּ פּ וּ ר הָ אֲ מִ תִּ י.
בַּחַלּוֹן הַדְּרוֹמִי רָקַד (כִּי קָרַב
סְתָו) עֵץ הַתַּפּוּחַ. אֶלְזֶה לָחֲשָׁה
“הַגַּן שׁוּב מִתְפָּרֵעַ הַשָּׁנָה” וְיָצְאָה
לַחֲבֹשׁ אֶת גִּזְעוֹ
(ישראל אלירז, מתוך “אלזה”, ספר שירה היוצא בימים אלה, ובו גם רישומי פחם של אלכס קרמר. הוצאת אפיק)

- אלכס קרמר, רישום, מתוך “אלזה”, ספר שיריו החדש של ישראל אלירז, 2014
“בינתיים הורד הארון. כומר אומר תפילות אחרונות שעה שהקברנים, במקטרונים כחולים, ממתינים במרחק כמה צעדים משם. שלושת הבנים מתייפחים, עיניהם נעוצות בביתן הקבורה הפעור שהסירו מעליו את לוח האבן; כאן, בצל הרענן הזה, יבואו הם לנוח בתורם. ידידים מוליכים אותם משם כאשר הקברנים קרבים”.
(מתוך “איך מתים”, אמיל זולה, הוצאת נהר-ספרים, 2014. מצרפתית: אביבה ברק-הומי. פורסם לראשונה בשנים 1875 ו-1888)

- אורן פישר, רישום, מתוך “פופא”, תערוכה קבוצתית חדשה בגלריה משונע. pupa הוא גולם של חרק, בובה בלטינית, עצם מונפש ללא רוח חיים, והוא מזכיר כי הגדרות של זהות, שייכות ואחרות הן נזילות ועלולות ליצור חוויה מאיימת באמצעות הדרכים שבהן סיפורים נוצרים, מתפרקים או קמים על יוצריהם. השימוש בנייר כחומר גלם עיקרי משמש את האמנים ליצירת עבודות כמעט גולמיות החושפות עירוב של סיפורים לא גמורים, הנעים ממצבים יומיומיים של ניכור, קונפליקטים, לעתים על גבול האלימות בסביבה הביתית והמשפחתית אל החוץ ואל המלחמות.
משתתפים: ליאור שטיינר, מיכל אורגיל, גליה עופרי, אורן פישר ושחר סריג.
פתיחה: 2.10.14, ב-20:00. נעילה: 1.11.14.
אוצרת: ד”ר טלי גרגיר.
משונע, רח’ הרצל 112, תל-אביב
אחים שיחקו באחו
ישמעאל פרץ בצחוק
שרה התערבה: זה פרא
רק שלא יפער את בני
שלחה אותו לעזאזל
כמו כלב ערבי
ככה ישמעאל נתלש מהתורה
כמו שערה
(מתוך “ספר שעיר”, מרחב ישורון, הוצאה עצמית, 2014, עשר שקל)

- ליאור שטיינר, מתוך “פופא”, תערוכה קבוצתית במשונע
אברם שלח ילד לשחיטה
מלאך ירד עליו:
“צחוקים איתך”
הבן הוחלף בבהמה
(כך מתגלגל הכסף:
מה תמורת מה תמורת מה)
(מתוך “ספר שעיר”, מרחב ישורון, הוצאה עצמית, עשר שקל)

- רישום של מיכל אורגיל, מתוך “פופא”, תערוכה קבוצתית במשונע
כְּשֶׁאֲנִי בּוֹחֵן בְּעִיּוּן אֶת הֶרְגֵּלֵיהֶם הַמְּשֻׁנִּים שֶׁל הַכְּלָבִים
אֲנִי נֶאֱלָץ לְהַסִּיק
שֶׁהָאָדָם הוּא הַיְּצוּר הָעֶלְיוֹן.
כְּשֶׁאֲנִי בּוֹחֵן אֶת הֶרְגֵּלָיו הַמְּשֻׁנִּים שֶׁל הָאָדָם
אֲנִי מוֹדֶה, יְדִידִי, אֲנִי נָבוֹךְ.
(עזרא פאונד, “הרהור”, תרגום: עודד פלד. מתוך “מבחר כתבים”, עורך יהודה ויזן, הוצאת דחק, 2014)

- אלינור סאם, “לוסידה”, תערוכה במתחם התחנה הראשונה, כיכר דוד רמז 4, ירושלים. פתיחה: שני, 29.9.14, ב-19.30. אוצרת: איילת אמוראי-בירן. נעילה: 17.10.14. צילום: אביב בן.
סאם עוסקת בגבול שבין צלילות הדמיון לתעתועי המציאות במיצב המורכב מרישומים, קיפולי נייר דבק, תאורה וסאונד. קאמרה לוסידה הוא מכשיר אופטי מהמאה ה-19, גרסה מתקפלת ומפותחת של הקאמרה אובסקורה, שבה נוסף אלמנט של שרטוט הדימוי על נייר שקוף. קאמרה לוסידה היתה מועילה ביותר לצורך רישום פרספקטיבי לפי קנה-מידה בציורי נוף, בארכיטקטורה ועוד. סאם היא, בין השאר, צאצאית של הבדאי הגרמני הברון מינכהאוזן



השבוע עמד בסימן מלחמות עצמאות: בישראל איים שר התרבות לשלול את אזרחותם של יוצרי סרט ביקורתי; ראש מכון סמיתסוניאן בארה"ב הודיע על פרישה בעקבות לחץ פוליטי מתמשך; בריטניה שוקלת לגבות דמי כניסה מתיירים במוזיאונים הלאומיים; ובהודו שללו זכויות יוצרים מעבודה שנוצרה באמצעות בינה מלאכותית. 

הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.