בין בדיון למציאות ביאפא ערב הנכבה

"כתיבתו של גרנובסקי מכוונת לנמענים יהודים. מעידים על כך, ראשית, התייחסויות נשנות ומראי מקום לריטואלים והלכי רוח שקבלתם מובנת מאליה בקריאה פלסטינית. מאחר שאין ביכולתו של כותב לקבוע את זהותם של נמעניו, ארצה להתעכב על המורכבות של קריאה פלסטינית".

"הכן של עיישה נבלע בזיגרודים של אמינה ואום-דיב. הקאדי היטה אוזן. היא הסכימה, אמר. עיישה! את יכולה להיכנס. עיישה נכנסה ואחריה אמה ואחותה מזגרדות. הקאדי הרים כף יד והמתין עד שהן תחדלנה. ביקש מחסן ועטאללה ללחוץ ידיים וקשר את ידי שניהם במטפחת לבנה. ביקש מעיישה להתקרב, והיא קרבה בביישנות לחסן. הרים הקאדי את כפות ידיו והכריז: אני משיא אתכם לפי ההלכה החנפית, שהיא אחת מארבע ההלכות התקפות באסלאם. אתם נשואים, בעל ואשה! מברוכ!" ("אל-מינא", עמ' 168)

בראשית הקריאה ב"אל-מינא", וכבר מהכותרת שמתמזגת עם זהותו של המחבר, מתברר לנו שזהו סיפור מלפני 48'. יוסי גרנובסקי אינו רק עוסק בהיסטוריה של יאפא בפלסטין לפני הקמת מדינת ישראל – הוא בוחר ומדובב שוב ושוב דמויות פלסטיניות שחיו בה וחיות בה עד היום.

הדינמיקה בין היסטוריה לספרות – בין העבודה הארכיונית שמנסה לחלץ את יאפא של שנות ה-30 לבין הניסיון לארוג ולמלא פערים בסיפורים שמגוללת העיר – עולה כבר מהעמודים הראשונים של "אל-מינא". הרומן פותח במסמך היסטורי שנקרא "מונחון ימי-יפואי קצר", שחיברו סלמאן שבלי (אבו-ג'ורג') ואליאס ווקילה, מן הפרסונות ההולכות ונעלמות בעיר של הדור ההוא שידע דיג, הדור ההוא שידע מי אנחנו, מי אנחנו היאפאווייה. במסמך מופיעים כ-32 מונחים "כפי שהם נהגים בפי דייגי יפו, ובהתאם לכללי ההגייה של המקרא שלהן".

ווקילה ואבו-ג'ורג' אמנם אינם דמויות שנכנסות באופן פעיל לתוך העלילה, אבל עצם חותמם בפתחו של הרומן מעניק לו מהימנות מסוימת והופך את המספר למספר שיודע; כך לפחות הרושם שמתקבל עם תחילת הקריאה.

כתיבתו של גרנובסקי מכוונת לנמענים יהודים. מעידים על כך, ראשית, התייחסויות נשנות ומראי מקום לריטואלים והלכי רוח שקבלתם מובנת מאליה בקריאה פלסטינית; שנית, אוצר המלים שמביא המספר, שאמנם הוא בערבית נכונה של היום, אינו בהכרח מבטא את אוצר המלים שהשתמשו בו בשנות ה-30 של המאה הקודמת. ומאחר שאין ביכולתו של כותב לקבוע את זהותם של נמעניו ואת אופני קבלת הטקסט הספרותי אצל קהלים שונים, ארצה להתעכב על המורכבות של קריאה פלסטינית לרומן.

כריכת הספר

כריכת הספר

אולם בטרם אעשה זאת אבקש לסמן קו תחתון מתחת ללשון הכתיבה של גרנובסקי ב"אל-מינא". הרומן, כפי שהבאנו בציטטה מעלה, מעלה על נס ומאשרר מרקם דו-כיווני שמתקיים בין ובתוך שתי השפות המקומיות, הערבית והעברית – השפה היאפאווית העכשווית. השפה שלנו.

כמה שורות לפני שנסתייג ונעמיד בסימן שאלה את "השפה שלנו" – השפה שנושאת ברחמה יהלום יקר שנקרא לו "המרחב שלנו" – נרצה להרוויח עוד קצת זמן של חלום ונתהה יחד: האם התקיימה באיזושהי תקופה מן התקופות הארוכות של היותנו יחד כניסה חופשית נטולת כוח בין ולתוך השפות? האם השפות שלנו נדדו אחת לתוך חיק האחרת מעל לראשינו? האם הן התקיימו ומתקיימות בלעדינו, בגרסה מקורית לפנינו? האם העברית היא גם שלנו בלעדיכם, היהודים? ועל אף נטל המציאות נעלה את השאלה הבאה: האם ביכולתינו להניח את קיומו של מרחב שלישי, מרחב לגיטימי שבו שתי השפות חופפות ונפגשות ושהדבר אינו מערער בהכרח על טוהר מרחב הערבית או מרחב העברית?

וברגע של התפכחות מהחלום נשאל, באם ננסה להניח שהדבר אפשרי, האם לא עלינו לשמור על טוהר השפה, במיוחד שפת המיעוט שמידלדלת מיום ליום ונאבקת אילמת בתוך מרחב שאונס עליה את מרותו כפי שאונס את זהותם וחוויותיהם של דובריה?

היהודים מושיטים לנו יד לבנה

"עם הנשק שהתגלה, קצת מהחרא צף ועלה החוצה. אף אחד לא אמר שההסתדרות קשורה לזה, אבל כולם ידעו שאלו היהודים שניסו להבריח את הנשק. מי אם לא הם? טען אבראהים. די בצדק. לחסן לא היו תשובות" (עמ' 116)

העלילה מגוללת את סיפורו של חסן, המגיע ליאפא ערב הנכבה על ספינה מכפר קטן ליד העיר לאדקייה שבסוריה, כאשר הוא מנסה לברוח מגורלו ולפתוח בחיים חדשים. חסן מצטייר כדמות בעלת מידות טובות, אמיצה, ישרה, נוהה אחר צדק וחוכמה. דרכו מתוודע הקורא למאפיינים השונים של שכונותיה של העיר, נכנס עימו לסמטאותיה ומביט במעשיה. באמצעות חסן מתבצעת ההיכרות עם דמויות נוספות שייתנו את עומק הנשימה והמניע של הסיפור – כמו אבראהים הדייג ודמויות נשיות – בעיקר עיישה, הבחורה שבה יתאהב ודרכה ימצא ביאפא מולדת חדשה.

המתח בסיפור מתחיל עם הכניסה של חסן לעבודה בנמל וההיכרות שלו עם הנפשות הפועלות בו. במהלך מפתיע מתחבר חסן עם ההסתדרות, הגוף שניסה, לפי הרומן, לארגן את העובדים בנמל ושם לנגד עיניו "הגנת זכויות פועלי הנמל ושיפור מצבם הכלכלי, החברתי והתרבותי". כאן בדיוק, בדיוק בנקודה שבה חסן חותם על החברות בהסתדרות, חותמת קריאה פלסטינית נסיגה מסוימת מהרומן. המתח המעמדי שנוצר בין חסן, הפועל בנמל, לבין מישל מטר, אינטלקטואל מקומי לאומי, פוגע בשיתוף הפעולה ביניהם. פירוד זה קוטע את האמפתיה שהחלה להיווצר עם הגיבור עם הפיכתו מגיבור לאנטי-גיבור.

מטר, ולא רק הוא, מופיעים דרך עיניו של חסן מנותקים מהמציאות ומנסים לחתור תחתיה כשהם נושאים על כתפיהם רעיונות שזרים לפועלי הנמל, רעיונות של עצמאות, לאומיות והתנגדות. המספר מוסר לנו שעל אף שחסן מבחין בהברחת הנשק ובאוניות שמורידות מספרים גדולים של עולים לרציפים, הוא מחליט להתעלם ואומר לידידו, "אבראהים, היהודים מושיטים לנו יד לבנה בעניין הזה, ואנחנו חייבים להושיט להם יד בחזרה".

האליטיזם והריחוק של התנועה הלאומית הפלסטינית מהעם הפלסטיני, כפי שהם מוצגים דרך עיניו של חסן, צורמים. כיצד יכולה דמות בעלת מידות טובות ושכל ישר להתנגד לחבור לאיגוד העובדים הפלסטינים ולחבור דווקא להסתדרות?

פערים רחבים של אי-ידיעה

"חסן הניף את היד בביטול. מה קרה, המופתי התחיל להתעניין בנמל? עד עכשיו מה שעיניין אותו היה רק לקחת כסף. פתאום הפועלים מעניינים אותו" (עמ' 138)

ושוב, על אף שאבראהים, היאפאווי המקומי שקיבל את חסן והכיר לו את העיר, מתנגד לידידו ומנסה להראות לו את תמימותו, נקודת המבט של המספר והמיקוד של הסיפור נשארים צמודים לאלה של חסן.

כאן אני מעלה את השאלה המתבקשת: למה גרנובסקי, בנסיונו להגיע לקהל יהודי, לחדור לתודעתו ולנסות להניעו לפוזיציה שדרכה יכיר את האחר, בוחר במאפיינים ובאופני פעולה כאלה של גיבור? האם הבחירה בדמות זרה ותמימה למתרחש בנמל (חסן הרי הוא סורי ולא פלסטיני) מעניקה למחבר מפלט מייצוג דמות פלסטינית שחייתה והבינה את המתרחש בפלסטין ערב הנכבה?

האופן שבו גרנובסקי מצייר את גיבורו והתהליך שהוא מעביר אותו להיותו, בעיניים פלסטיניות, אנטי-גיבור, מעלים תהיות. תהליך זה, למרות האנושיות וההצלחה של המספר לנגוע בדברים העדינים שמניעים אותנו לפעולה, נוגע בטאבו חברתי שמתגלה בקושי לגלות אמפתיה כלפי מקרים של שיתוף פעולה עם האויב; ביתר שאת כאשר הבקשה להבנה מגיעה ממספר ישראלי.

"אל-מינא" מחויב לקחת אחריות ולהיות פתוח לריבוי הפרשנויות הפלסטיניות כלפיו. בקצהו של ציר הפרשנות תעמוד האופציה של שלילת ההיסטורי והשארת הסיפור במרחב הבדיון של מספר ישראלי שאינו יודע דיו. בקצהו השני תעמוד האופציה של המשך הקריאה והיענות לביקורת. רוב הספרות הישראלית שכותבת את האחר הפלסטיני תהיה חייבת לעבור תהליך קריאה מורכב, ונדירות הכתיבות שיצליחו לקבל הזדמנות להגיע לקצה השני, לאופציה של המשך הקריאה וההקשבה.

הכתיבה של גרנובסקי ב"אל-מינא" ובכתבים קודמים (למשל "אל-אובטאן" משנת 2010 ו"פנייך ולא הירח, יפו" מ-2005, שחיבר יחד עם יוסף עספור) מגיעה לאוזן פלסטינית ממקום שונה, וככזו היא מיוחדת. מצד אחד, הכתיבה שלו אינה קרובה יתר על המידה, שומרת על כבוד של מרחק, מותירה פערים רחבים של אי-ידיעה, ומעל לכל פקוחה ואינה פנטסטית; מן הצד השני, כתיבתו של גרנובסקי אינה מפעילה אותות אזהרה של מנגנוני הגזעה. "אל-מינא" מצליח לדבר בגובה העיניים. כתיבה שנכתבת ממישור זה, ההזדמנויות שלה להתקבל לעין פלסטינית גדולות יותר.

גרנובסקי מכיר במוגבלות שלו לייצג את האחר הפלסטיני והוא מצביע על כך שוב ושוב בתוך הטקסט. הבחירה במספר כדמות עם זרם תודעה חופשי, שעוברת בין נקודות זמן היסטוריות, היא, בין השאר, זו שמחלצת את הרומן מהמבוך של היצמדות ל"אמת" היסטורית.

לאורך הטקסט זרועים סימני דרך כגון "אנחנו לפני" (עמ' 140) והזמנה של הקוראים להציץ למסמכים היסטוריים (עמ' 77). סימנים והצצות אלה מזכירים לנו את היותנו שותפים לחוויה היסטורית בדיונית. אלה, יחד עם המעברים בזמן, חושפים את נקודות התורפה של הארכיון ובו בזמן מראים את הקושי של ההווה לתאר היסטוריה בלעדיו ואת הבעייתיות בניסיון לסקור את העבר בהתעלמות ממה שבא בעקבותיו. כוחה של הספרות לנוע בין האמת לבדיון מערער את מוחלטותן של הקטיגוריות הללו ואת כוחנו לתפוס את העבר כפי שהיה ואת ההווה כפי שהוא. הרומן הזה הוא אמנם ספרות היסטורית, אולם הוא מצהיר שוב ושוב שהוא כותב בהווה ולמענו.

"אל-מינא", מאת יוסי גרנובסקי, הוצאת מטען, 196 עמודים.

1 תגובות על “בין בדיון למציאות ביאפא ערב הנכבה”

    השימוש שנעשה בביקורת במונח נכבה במקום נניח מלחמת 48 (אם כי אני מודה שגם המונח מל' 48 צורם לי) נשמע כדרישה לזכויות יתר. על רקע ניתוק באמת מוחלט מהציבור היהודי שעליו המונח נכבה מעיד, לא ברור איך אפשרי מרחב משותף של שתי השפות אותו מבקש כותב הביקורת. לגבי ארגון פועלים ערבי בהשוואה להסתדרות, סליחה אבל אין מקום להשוואה, אם יש רצון להיות מעט מציאותיים ולא להפליג בדמיון. לעומת אותו ארגון פועלים עד כמה שהיה, ההסתדרות היא השג מדהים, מופלא. ההסתדרות היא בכלל השג מופלא. דבר נוסף, בעידן הגלובלי נהיה ברור שלא נכון להתייחס לגבולות מדינה כמשפיעים בלעדיים על המתרחש בה. מדובר למען האמת ברוב ערבי אדיר לעומת מיעוט יהודי זעיר, ואין הצדקה להפוך את היוצרות. מכאן גם התחושה שהערבית עומדת להיעלם, להישכח כשפה, שלא יהיו לה דוברים, הכיצד? נכון כנראה שהערבית קופאת במידה משמעותית ולא נוצרות מילים חדשות וחיוניות. אין ספק שמצב השפה מעיד על בעיה פנימית שהיא עמוקה וגדולה ממה שיכולה בכלל ישראל 'לגרום' או לתקן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.