חברות וחברים יקרים,
אני פונה אליכן בבקשה לתרום לחוברת קטנה שאני רוצה לערוך לתערוכת סוף השנה שלי ביוני 2013, ברויאל קולאג’ אוף ארט, לונדון. אני רוצה לבקש מכן, במידה ותרצו להשתתף, לכתוב משהו שנקודת המוצא שלו היא הצילום המצורף. הטקסט יכול להיות על כל נושא שמרגש אתכן מסיבות טובות או רעות. זה יכול להיות כל סוג של טקסט ובכל אורך. הטקסטים יוצגו באנגלית, אך במידה והינכן מעדיפות לכתוב בשפה אחרת בה הינכן מרגישות נוח יותר, אתרגם את הטקסט.
תאריך הגשת הטקסטים הינו ה-15 למאי, 2013.
במידה ועולות שאלות כל שהן, אתן מוזמנות לכתוב לי ולשאול.
מאוד אשמח להשתתפותכן!
כל טוב,
מיכל
Michal.bar@network.rca.ac.uk
* המודעה מנוסחת בגוף נשי אך מיועד לאנשים מכל מין שהוא
על הצילום:
מהרגע הראשון בו מצאתי את הצילום הזה שוכב בתוך קופסא בארכיון ה”קרן לחקר פלסטין” (PEF) במרכז לונדון, הוא לא עזב את ראשי.
הוא נלקח ב-1904 ע”י סטיוארט מקליסטאר (1870-1950) במהלך חפירה ארכיאולוגית שהוא הוביל בתל גזר. 



הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 

לא יודעת מה מטרת הפרויקט אבל העובדה שהוא מתבסס על צילום ארכיאולוגי שמוצג בהקשר ל”פלסטין” העניין נשמע חשוד.
מדובר כמובן על Palestine Exploration Fund – וזו לא היתה פלסטין מבחינת הבריטים כי הם לא הכירו אלא את ארץ הקודש שהם קראו לה פלסטיין, וכל השאר היסטוריה.
חוץ מזה הצילום של צעצוע/פסל של ברווז שהארכיאולוג/צלם הוסיף לו נוצות (כנראה) נראה “מעניין” רק כשמתבוננים עליו מלונדון וחושבים על פלסטין. חוץ מזה, לא משהו מיוחד. יש ממצאים יותר מעניינים וגם צילומים יותר טובים.
ישראלה
| |ישראלה, תודה על התגובה.
אוסיף אותה לאסופת הטקסטים על הצילום.
מיכל
מיכל
| |