כשפניתי אליך, לא הייתי בטוחה האם אני רוצה לגלות מי אתה באמת. למען האמת, יכולנו לנהל את הראיון הזה באופן וירטואלי ללא כל קושי; אבל בסופו של דבר, הסקרנות הכריעה אותי. אין לי מושג מי אתה, מה שמך או בן כמה אתה, אבל אני עוקבת אחריך באינסטגרם ונהנית מאוד מדימויים שאתה מעלה. יש לי הרגשה שאני נמצאת אצלך בסטודיו וחולקת איתך את תהליך העבודה שלך.
“אני משתמש באינסטגרם כמקום להעלאת דימויים תוך כדי תהליך. בתהליך שאני עובד עליו לאחרונה, אני עושה הרבה רישומים ויוצר מהם מגזרות – אלה עבודות שהן שכבתיות ומורכבות. קורה שאני מעלה קולאז’ לפני שהדברים מודבקים יחד, ורק אחר כך מדביק הכל. ככה אני בוחן את הכיוון שלי. אני נהנה מהתהליך ולכן גם אם העבודה לא גמורה והיא כבר באינסטה, אני מרגיש משוחרר לעבור לשלב הבא”.

Dreams I don’t remember, watercolor on paper collage, 2012
כמות התגובות משפיעה על קבלת ההחלטות שלך בתהליך?
“אנשים עושים ‘לייק’ לכל דבר. אני לא מתייחס ישירות לתגובה”.
אז למה אתה מעלה דימויים מתוך התהליך?
“מעניין אותי להעלות אותם כי זאת אינדיקציה לעצמי; ברגע שאני מוציא את זה החוצה, אני רואה את זה אחרת”.
אתה לא מפחד שאנשים ישתמשו בדימויים האלה?
“אני לא מפחד שייקחו לי דימויים. אני מרגיש שמה ששלי, שלי. אנשים מכירים את הסגנון שלי ומזהים אותו. מי שמפחדים זה האנשים בגלריה”.
עם איזו גלריה אתה עובד?
“אין לי גלריה שאני מחויב אליה. באוגוסט 2012 הייתה לי תערוכה בברלין, בגלריה Urban Spree, וכרגע אני עובד על תערוכת יחיד שתעלה בפברואר, בסן חוזה שבקליפורניה, בגלריה Anno Domini”.
אולי כדאי שתציג את עצמך: מי אתה? מה המשמעות של השם שלך?
“אני קורא לעצמי “Klone”, שזה עיוות של המילה “Clone”, שמשמעותה “שכפול” באנגלית. עליתי לארץ מברית המועצות בסוף שנת 1994, כשהייתי בן 11. למדתי איור ועיצוב גרפי בשנקר ועזבתי בסוף השנה השנייה. הלימודים פתחו לי את הראש ולקחתי משם כמה דברים שהיו חשובים לי, כמו רישום אקדמי ותולדות האמנות, אבל כבר בזמן הלימודים היה לי סטודיו ועלתה בי שאלה לְמה אני מתחייב. זו לא הייתה החלטה פשוטה למי שבא ממשפחה של אקדמאים ממוצא רוסי – אצלנו לא משנה במה יש לך תואר, העיקר שיש לך תואר. בסופו של דבר עזבתי כי הרגשתי שהמחויבות שלי לסטודיו גדולה וחשובה יותר”.

Fools, watercolor and ink on paper collage, 2012
אתה מוּכר כאמן גרפיטי, כצייר רחוב.
“התחלתי לצייר ברחוב כשהייתי בן 16, וזה עיצב אותי כאדם בוגר וכאמן. עד אז הייתי ילד חסר ביטחון שלא ממש מרגיש שייך, ואז, כשהתחלתי לצייר ברחוב, הרגשתי שאני מנכס לעצמי את המרחב, כובש את המקום. היום אני יודע שאף פעם לא ארגיש שייך ושאני כמו כל האמנים העולים, שתמיד נשארים בגדר מוטציה. אני היבריד”.
אני חושבת שקיים דמיון בין הפעולה של ציור ברחוב לבין שיתוף של דימויים ברשתות החברתיות: בשני המקרים מדובר בחשיפת עבודה בחלל אלטרנטיבי, בעל אופי של שוליים, פתוח לקהל הרחב, לאו דווקא מוגבל לשוחרי אמנות, נגיש, לא מתווך ובעיקר – זה מרחב שיכול לאפשר לך להופיע בזהות בדויה בלי להיחשף. אתה עדיין מצייר ברחוב?
“כן. לצייר ברחוב זה כמו לעבוד על הבד הכי גדול. אני עדיין מצייר גרפיטי ומוציא כסף על משהו שלא מחזיר. זה סוג של התמכרות. לא דרך להתפרסם או להתפרנס. אני עושה את זה בשביל עצמי. אני מבין מה שאת אומרת, וכנראה יש קשר; אני מחפש את המקומות שאני מרגיש חופשי לעשות מה שנכון לי, אבל יש שוני מאוד גדול בצורת העבודה ובמה שאני מפיק ממנה”.
איזה שוני?
“היום, בשבילי, לצייר ברחוב זאת דרך לבטא את מה שאני חושב. זה סוג של טיפול נפשי, כמו כל העיסוק באמנות. בהתחלה זה היה ילד שרוצה לכבוש את הסביבה שלו ועכשיו זה משהו שאני מרגיש שאני צריך להצדיק. בשנים האחרונות, אולי כי אנשים כבר מכירים את העבודה שלי, אני מרגיש שכשאני מצייר בחוץ – חשוב לי לעורר את המעורבות של הצופה. הייתי רוצה שלא יחלפו על פני זה, אלא יעצרו”.
אולי זה השוני הגדול בין ציור ברחוב לרשת חברתית: ברחוב אתה לא יכול לדעת מי ראה, אתה לא מקבל את התגובה המיידית. אולי הנוכחות ברשתות ממלאת את החסר שקיים באמנות הרחוב.
“הקהל שלי והאנשים שעוקבים אחריי הם לאו דווקא אנשים מעולם האמנות”.
כי אתה אמן גרפיטי?
“בגלל הרקע שלי. יש אנשים שגדלו עם העבודה שלי ברחוב”.

Strawberrybanana mix from last year, supervising the highway
אז בעצם הרשת מאפשרת ליצור חיבור בין הרחוב ובינך.
“כן. אבל זה לאו דווקא קשור לכמות הלייקים, אלא חיבור לתהליך עבודה שהוא אקלקטי ומגוון, ולרצון שלי להכניס אנשים לתוך הראש שלי. אני יוצר עבודות שונות מחומרים וסוגים שונים, ואת מה שאת רואה ברשת הוצאתי בספר של דימויים שהוא כמו אינסטגרם – מעין תיק עבודות. הספר הוא הצצה אל מאחורי הקלעים של מה שקורה בראש שלי. יש שם תצלומים ועבודות, פאונד אובג’קט שלא נגעתי בהם, קולאז’ים, רישומים וגם עבודות מעובדות. היה לי חשוב להוציא את זה בעצמי כי אני לא עובד עם אוצר שבוחר את העבודות. גלריה בשבילי היא עוד דרך, אבל לא הדרך היחידה. יש את הרחוב, את האינטרנט וגם את הגלריה”.
בעיניי הספר הוא עוד חלל אלטרנטיבי שאתה חוקר, ויש בו אולי סוג אחר של כוח שימור, ששונה מהמרחבים של הרשתות והרחוב. עוד סוג של “שמירה” ו”שיתוף”.
“כן, יש דברים שצולמו ולאחר מכן השתנו. זה קורה בסטודיו וזה קורה ברחוב. יש דברים שאני מעלה באינסטגרם כי אני יודע שלא אציג אותם. אני מרגיש שאני מאפשר הצצה לתוך הסטודיו שלי כי בעיניי זה המקום הכי מעניין שיש והייתי שמח שעוד אמנים ישתפו בתהליך שלהם”.


חיימי פניכל, אמן רב-תחומי היוצר בעיקר בפיסול ובמיצב, הוא הזוכה בפרס לזר מטעם מוזיאון פתח-תקווה לאמנות. הפרס, בסכום כולל של 100 אלף שקל, מוענק אחת לשנתיים לאמנית/אמן ישראלים שהציגו הישגים בולטים בשדה האמנות העכשווית. פניכל יציג במוזיאון תערוכת-פרס רחבת היקף ב-2028. "יצירתו של פניכל נוגעת בנימים העמוקים של הישראליוּת, בהיסטוריה שלה ובנרטיבים שניסחה לעצמה, בתווך שבין זיכרון אישי לבין זכרונות קולקטיביים טעונים המייחדים את המקום הזה", כתבה ועדת הפרס. "בד בבד הוא בוחן את אזורי המגע בין הטבע והאדם במושגים של עירוניות, מלאכה וחקלאות. הנוף המקומי והאדריכלות הישראלית, לצד מלאכות הבניין הנהוגות בה, הם עבורו מקור לדימויים, רעיונות, טכניקות עבודה וחומרים זמינים (בטון, בלוקים, חול, שפריץ, טראצו, גרנוליט, חימר, פורצלן, אדמה ועוד). החומר בעבודתו הוא בעת ובעונה אחת רעיון, מושג, מרחב ורגש, שבאים לידי ביטוי במערכים היפר-ריאליסטיים המטשטשים את הגבולות בין מציאות לדמיון". חברים בוועדת הפרס: רעות פרסטר, מנהלת מוזיאון פתח-תקווה לאמנות ומנהלת קריית המוזיאונים; ד"ר אירנה גורדון, אוצרת ראשית; דניאל צדקה-כהן, משנה לאוצרת הראשית; דודי לזר, פרס לזר לאמנות ישראלית עכשווית; ענת גטניו, אוצרת אמנות ועיצוב; כרמית גלילי, מנהלת ואוצרת מגזין-III, יפו; רן קסמי-אילן, מנהל ואוצר משכן האמנים הרצליה.

יריד
קרן בראון לצילום והעמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל הכריזו על הזוכות בפרס ענת בראון לצילום, המוענק השנה לראשונה. הפרס נועד לבוגרות מצטיינות של בתי-ספר גבוהים ואקדמיות לאמנות ולעיצוב. בוועדת השיפוט השתתפו הצלמת דפנה שלום, האוצרת נטע הבר ועו"ד צפנת שובל. אלה רנייץ-דונייסקי היא בוגרת המדרשה לאמנות במכללה האקדמית בית-ברל. "רנייץ-דונייסקי נוטלת לעצמה את החירות הגלומה במעשה הצילומי, ומלהטטת בין אופני צילום שונים: תיעודיים, פרפורמטיביים, ארכיוניים ומבוימים", כתבו השופטים. "היא עוסקת בשאלות של שייכות, זהות ופגיעוּת הגוף, ויצירתה נמנעת מנוסחאות". שיר בלוך, בוגרת שנקר, זכתה בציון לשבח. "עבודתה מצטיינת בהתמרה של הזיכרון הפרטי לכדי שפה חזותית אישית, ובהפגנת יכולת למוסס את הגבולות שבין עבר להווה ובין הדו-ממדי לתלת-ממדי", כתבו השופטים. שני אבני, בוגרת בצלאל, זכתה בציון לשבח על עבודתה "Mother Park". ועדת השיפוט: "כוחה של העבודה במתח שהיא יוצרת. המצולמות נראות לעיתים בטוחות בעצמן ושולטות במצב, אך התצלומים מעוררים גם אי-נוחות, ולעתים אפילו דאגה. אבני מציגה את הרצון להיות נחשקת כמקור לתחושת כוח ושליטה, ובה בעת מותירה פתוחה את שאלת הפגיעוּת". עבודותיהן של הזוכות יוצגו בתערוכה משותפת במסגרת פסטיבל הצילום הבינלאומי ה-13 של Photo Is:Rael, שייפתח ב-11 בנובמבר 2026 במתחם סינמטק תל-אביב. הפסטיבל יימשך עד ה-21 בנובמבר 2026, ונושאו יהיה "אזרחים". 

מאמר שלי באנטייטלד על ‘הסטודיו הפתוח של האינסטגרם’
http://untitled.org.il/?p=12758
מרב שין בן-אלון
| |