העיר שלא חוברה לה

תל-אביב, "עיר ללא הפסקה", היא עיר מוקפת חומות, גדרות וגבולות הפרדה; אי של סגירות ובידול מהמרחב הגיאו-פוליטי הישראלי והים-תיכוני שבתוכו היא נטועה.

תל-אביב, "עיר ללא הפסקה", היא עיר מוקפת חומות, גדרות וגבולות הפרדה; אי של סגירות ובידול מהמרחב הגיאו-פוליטי הישראלי והים-תיכוני שבתוכו היא נטועה. מאמר מתוך גיליון "עיר עולם"

השנה הוכרז מצעד הגאווה לשנת 2012 במסגרת אירועי "כל הארץ דגלים דגלים" של עיריית תל-אביב. העירייה ממנפת את מצעד הגאווה בשנים האחרונות ומניפה "דגלים דגלים": דגל הקדמה והפרוגרסיביות, דגל הליברליות, דגל הסובלנות והפתיחות התרבותית, ולאחרונה גם דגל המחאה החברתית. כל זאת, כדי למצב את עצמה כעיר בילויים ליברלית תוססת, "עיר ללא הפסקה", אי של שפיות מערבית נאורה-כביכול בתוך מדינת ישראל ההולכת ומתחרדת, הולכת ונעשית שמרנית יותר, קסנופובית, הדוהרת במדרון ימני קיצוני חלקלק לעבר פלוטוקרטיה מיליטריסטית ופשיסטית חשוכה, שתוצאותיה עלולות להיות הרות אסון למדינת ישראל ולעולם כולו. דימויים שליליים אלו מגולמים לרוב על-ידי העיר המתחרה שלה, בירת ישראל, הלא היא ירושלים.

אלא שמבט מעמיק אל תוך דו"חות הנתונים שמוציאה קואליציית הארגונים "לבי במזרח" למען חלוקה שוויונית וצודקת של משאבי התרבות בישראל(1) בשלוש השנים האחרונות, ועוד מבט חטוף ומרפרף על הארכיטקטורה התל-אביבית, מגלים עיר שמעולם לא חוברה לה יחדיו. עיר שהיא כולה מבצר תרבותי סגור ומסוגר מפני המרחב המזרח-תיכוני. עיר מוקפת חומות, גדרות וגבולות הפרדה אתניים, גזעיים, לאומיים, דתיים ותרבותיים ברורים וחדים. למעשה תל-אביב היום היא אי של סגירות ובידול מהמרחב הגיאו-פוליטי הישראלי והים-תיכוני בעל המטען ההיסטורי הרב-תרבותי, הרב-לאומי והרב-דתי שבתוכו היא נטועה.

בניגוד גמור לעושר התרבותי

דו"ח הנתונים של קואליציית "לבי במזרח" משנת 2012(2) מראה כי ניתוח רב-שנתי של חלוקת משאבי התרבות בשנים 2008–2011 חושף מגמה של ירידה כללית בתקצוב של התרבות המזרחית, בעוד שהתקציב הכללי לתרבות מערבית עולה באופן עקבי. הטענה העיקרית העולה מהדו"ח היא שהמגמה המתמשכת של אפליית התרבות המזרחית במובנה הרחב, קרי תרבות מזרחית, ערבית ואתיופית, עומדת בניגוד גמור לעושר התרבותי שמציעה תרבות זו ובניגוד לגודלן היחסית של הקבוצות הללו באוכלוסייה הישראלית, ובניגוד מוחלט לעקרונות השוויון, הפלורליזם והצדק החלוקתי. המסקנות העולות מהניתוח הרב-שנתי בדו"ח הן שגם לאחר עשר שנים מאז המעבר לתמיכה על בסיס תבחינים שוויוניים ואובייקטיבים לכאורה(3), נשמרת תמונת המצב שבה ניתנת עדיפות כמעט מוחלטת לגופים העוסקים בתרבות מערבית ו/או אשכנזית.

למעשה, בין אם במתכוון ובין אם לאו, התבחינים משמרים את כוחם של גופי התרבות הגדולים (הבימה, הקאמרי, האופרה, הפילהרמונית ועוד), שרובם שוכנים בתל-אביב ומנציחים את תמונת המצב התרבותית שהיתה קיימת טרם החלת התבחינים, ואילו גופים העוסקים בתרבות שאינה מערבית ו/או גופי תרבות קטנים כמעט שאינם מתוקצבים, או שאינם מוכרים כלל על-ידי מינהל תרבות, וזאת משום שהתבחינים מונעים מהם להיכנס למעגל התמיכה של מינהל התרבות.

הינדה וייס, סטילס מתוך הוידיאו "פעמונים", 2011, 19 דקות בלופ

עיוות בביזור משאבי התרבות

מסקנה חמורה נוספת העולה מדו"ח זה של "לבי במזרח" ומדו"ח פילת לשנת 2006(4), שבדק את חלוקת משאבים בין ה"מרכז" ל"פריפריה", מצביעה על עיוות גדול בביזור משאבי התרבות ובחלוקתם בין אזור המרכז, ובעיקר העיר תל-אביב, ובין שאר אזורי הארץ.

ממצאי המחקר של פילת מראים בבירור כי הפעילות התרבותית במרכז, קרי תל-אביב וגוש דן, אינטנסיבית הרבה יותר מאשר בשאר אזורי הארץ. כן מצביעים הנתונים כי היתרון של תל-אביב והסביבה בא לידי ביטוי הן במקום פעילות הגופים שנסקרו, הן במישור התקציבי והן בהיקף הפעילות. כמחצית מכלל גופי התרבות בארץ פועלים בתל-אביב והסביבה. כמו כן, 60% מכלל ההכנסות של כל גופי התרבות הם של הגופים בתל-אביב והסביבה. מעיון ברשימת ההקצבות של משרד התרבות לשנת 2008 למשל עולה נתון מטריד: "כ-40% מההקצבות מופנות למוסדות בתל-אביב, שתושביה מהווים כ-5% בלבד מאוכלוסיית המדינה".(5) גופי התרבות בתל-אביב והסביבה מפיקים את רוב ההפקות, והם גם היצואנים של הפקות ליתר האזורים. המופעים בתחום התיאטרון והמחול מבוססים בעיקר על הפקות מיובאות מתל-אביב והמרכז. רק בתחום המוזיקה מתקיימת פעילות מקומית משמעותית באזורים אחרים הארץ. מבין כל האזורים, הדרום הוא המנוחשל ביותר מבחינה תרבותית, עם ההכנסות העצמיות הקטנות ביותר ומספר ההפקות הקטן ביותר.

גם הדו"ח של "לבי במזרח" מגלה כי חלק ניכר ממשאבי התרבות המיועדים לפריפריה מועבר למעשה לאותם גופי תרבות גדולים וותיקים שמקום מושבם בתל-אביב ולא לפריפריה, וכן לקיבוצים, בהיותם מיועדים "לייצא" את מפעלי התרבות המערבית ו/או האשכנזית אל תושבי הפריפריה, בבחינת ללמדם תרבות מהי. זאת, במקום שהתקציב יוזרם ישירות לפריפריה ויאפשר קיום וצמיחה של גופי תרבות מקומיים שישקפו, בין היתר, את תרבותם המגוונת והעשירה של יישובי הפריפריה, "תרבות הרוב" של אזרחי ישראל.

המפגע האקולוגי והחברתי הגדול ביותר

מתברר, אם כן, שלמרות הנהגת קריטריונים אובייקטיביים לכאורה בכל תחומי האמנות, למרות הדימוי הפרוגרסיבי הרב-תרבותי והנאור, התמונה העולה מדו"ח הנתונים ביחס ל"תרבות הישראלית", ובעיקר זו הנוצרת בעיר תל-אביב, היא תמונה של תרבות אתנוצנטרית חד-אתנית וחד-קולית (רובה ככולה מערבית, אירופית ואשכנזית). תרבות שמרנית, בדלנית ומסוגרת בתוך עצמה, חרדה מפני השפעות "זרות". תרבות שאינה מגלה שום התחשבות בצרכיה המגוונים של החברה הישראלית, רבת הזהויות והשייכויות, ואינה מעודדת סובלנות והכרה בקבוצות השונות ובייחודן התרבותי.

די במבט חטוף על מוסדות התרבות בתל-אביב כדי לאשש תמונה זו. אם מתבוננים למשל במבנה החדש של תיאטרון הבימה, "התיאטרון הלאומי", ששופץ לאחרונה, רואים שהוא אינו אלא מבנה מרובע גבוה, גדול ממדים ועתיר בטון, שחזיתו השקופה, אולם שלושת צדדיו אטומים, למעט פתחים צרים קטנים הנראים כחרכי ירי. צביעת המבנה ב"לבן", כיאה למבצרה הראשי של העיר ה"לבנה", ואפילו ב"לבן מנצנץ", אינה מצליחה להסוות את ייעודו המקורי: לשמש בונקר ראשי של "התרבות הלבנה".

למרות הדימוי הפרוגרסיבי הרב-תרבותי והנאור, התמונה העולה מדו"ח הנתונים ביחס ל"תרבות הישראלית", ובעיקר זו הנוצרת בעיר תל-אביב, היא תמונה של תרבות אתנוצנטרית חד-אתנית וחד קולית (רובה ככולה מערבית, אירופית ואשכנזית)

גם סינמטק תל-אביב החדש וצבעי האדום-שחור העזים שבהם נצבע, ואפילו הכדור המנצנץ שבפתחו, אינם יכולים לעמעם את תחושת הקלאסטרופוביה שעולה מהכניסה למבנה, מהתקרה הגבוהה, מהירידה במעלית שלוש קומות לאולמות ההקרנה ומפתחי המילוט לרחוב, שלא זו בלבד שאינם משרים תחושה תרבותית נעימה, הם ודאי שאינם משרים תחושה של פתיחות והיפתחות למרחב.

עיריית תל-אביב מסמנת גבולות ברורים בין העיר ה"לבנה" לפריפריה החברתית, התרבותית והגיאוגרפית של ישראל, שמתחילה בשכונות דרום תל-אביב – שפירא, נווה-שאנן, התקווה ויפו. הסימון החברתי והתרבותי נעשה על-ידי מיקום גופי התרבות במרכז העיר ובצפונה. אזורים אלו משופעים בגופי תרבות גדולים וקטנים: מוזיאונים וגלריות, התיאטראות הגדולים של המדינה, היכלי תרבות, תזמורות, בית-האופרה, סינמטק ומרכזי מחול. זאת, בעוד שהמוסד הגדול ביותר בדרום תל-אביב שבו השקיעה המדינה והפך להיות סמל להפרטה הוא התחנה המרכזית החדשה בשכונת נווה-שאנן. בניין זה הפך לאחד המפגעים האקולוגיים והחברתיים הגדולים ביותר במזרח התיכון, למרכז סחר בינלאומי בנשים ולמוקד פשיעה ומשיכה של תופעות שליליות כמו סחר בסמים, שכרות, אלימות נגד נשים, ניצול ושעבוד כלכלי של פליטים ועוד.

איתן בן משה, עבודה בסטודיו

להפריח את השממה

"תושבי העיר ה'לבנה' מאושרים ומעושרים יותר. הכנסתם גבוהה בעשרות אחוזים מההכנסה הממוצעת בישראל. סיכוייהם להיות מובטלים נמוכים יותר. הם כוללים יותר אקדמאים ומחוברים לאינטרנט יותר מהאזרח הישראלי הממוצע. המדינה המבקשת בהבל פיה להפוך את הגליל והנגב למוקדי משיכה אלטרנטיביים לתל-אביב מחלישה אותם במעשיה כשהיא נותנת יותר לאלו שיש להם. יתרונה היחסי של תל-אביב הוא חסרונן היחסי של המתחרות שלה. פסל, רקדן, זמר או שחקן, האורז בעל כורחו את מיטלטליו ועוזב את קריית-שמונה, כרמיאל, שדה-בוקר, ירוחם, גדרה או חדרה, הוא מסמר נוסף בארונה של הפריפריה".

כך כותב רותם סלע,(6) אולם לא זו בלבד שאמנים מקומיים נאלצים לנדוד אל העיר הגדולה בחיפוש אחר מקורות פרנסה בגופי התרבות במרכז, המדינה מצדה מזרימה לפריפריה בשכונות ובעיירות אמנים/יות וסטודנטים/יות, רובם מאזורים מועשרים וממוצא אשכנזי, כדי "לטפל" בתושבי ה"פריפריה", "לחנך" ו"לתרבת" את "הילידים" ולהביא להם את ה"אור" בדמות תרבות מערבית חילונית, משל היו אנשים חסרי תרבות ונטולי שורשים תרבותיים והיסטוריים עתיקים משלהם.

כך, למשל, הוקם התיאטרון החדש של דימונה בניהולם של אוהד ונועה קנולר, המשמש עלה תאנה של הממסד, שמנופף בו כדי להראות את השקעתו בפריפריה במקום לדאוג לפרנסה לאמנים מקומיים שיצמיחו תיאטרון מקומי אמיתי שישקף את הגיוון התרבותי של תושבי דימונה המזרחים, ההודים, האתיופים והאפרו-אמריקאים. לכן נשלחים לדימונה סטודנטים מטעם עמותת איילים וזוכים להטבות כלכליות ניכרות ולהנחות במסים, בדומה לפרויקטים של עיריית תל-אביב בשיתוף עם אוניברסיטת תל-אביב, שבמסגרתם מוצנחים לשכונות הדרום סטודנטים בתמורה למלגות.

תהליך זה של ג'נטריפיקציה בשכונות ובעיירות מלווה לעתים בחורבן מוסדות הקהילה ומוסדות החינוך והתרבות הוותיקים של הקהילות המזרחיות הותיקות שחיו ועדיין חיות בשכונות אלו. כך למשל, הוקם מרכז בינה, מדרשה חילונית הפועלת בשכונות הדרום במבנה ששימש במשך עשרות שנים קופת-החולים השכונתית של נווה-שאנן, משל היו היהודים בשכונה חסרי כל שורשים ביהדות, כפי שסבר בן-גוריון: "הגלויות המתחסלות והמתכנסות בישראל אינם מהוות עדיין עם, אלא ערב רב ואבק אדם, ללא לשון, ללא חינוך, ללא שורשים. הפיכת אבק אדם לאומה תרבותית היא מלאכה לא קלה".

בתי-הכנסת הפכו למחראות

ואולם, לקהילות המזרחיות של דרום תל-אביב יש שורשים ביהדות שהם בני למעלה מ-2,000 שנה, ובתי-כנסת ייחודיים לכל קהילה וקהילה. בתי-כנסת שכונתיים רבים בדרום תל-אביב, בניגוד מוחלט להבטחת מדינת ישראל בהכרזת העצמאות כי "תשמור על המקומות הקדושים לכל הדתות", חרבו והפכו למחראות או לבתי-תמחוי, או שהם מיועדים להריסה.

כך למשל קרה לבית-כנסת בן 70 שנה ברחוב צ'לנוב פינת מטלון בשכונת נווה-שאנן, שלאחרונה הפך לבית-תמחוי להומלסים ופליטים של עמותת לשובע, חרף התנגדותם העזה של ותיקי השכונה. כך גם קרה לבית-הכנסת בשדרות הר-ציון, שנהרס והועבר אל תוך התחנה המרכזית, ולבית-כנסת נוסף בדרום, של העדה הגיאורגית, שמיועד להריסה. נציגי הקהילה יצאו למאבק בסיוע גורמי ימין קיצוני. גורמים אלה מנצלים את חורבן הקהילות המזרחיות בדרום תל-אביב ואת מצוקת התושבים לנוכח הירידה הדרסטית ברמת חייהם והפגיעה במרקם החיים הקהילתי. אלה התרחשו בעטיין של הפליטים ומהגרי העבודה שהגיעו לשכונותיהם, כמו גם בגלל תהליכי הקפיטליזציה הדורסנית וכרישי הנדל"ן שחומדים את בתיהם צמודי הקרקע לעשיית הון פוליטי על גבם.

כך גם נגזר גורלו של בית-הספר ביאליק בגן הקווקזים וקומפלקס גני ילדים שלצדו. בית-הספר הזה, שבמשך עשרות שנים שירת את ילדי השכונה, הפך תחילה לבית-הספר לילדי מהגרי עבודה ופליטים, וזמן מה אף שימש מודל רב-תרבותי של חינוך. לבסוף נהרס ונמחק כליל מעל פני האדמה לטובת הקמת גינת לוינסקי, שהפכה למוקד משיכה עירוני של פליטים ומהגרי עבודה. גני הילדים הפכו לתחנת משטרה ולמרכז הסיירת הירוקה. לאחר הריסתו הבטיחו לתושבי השכונה גן שישרת אותם. לטענת העירייה, המבנה של ביאליק היה מיועד להריסה, על אף שמדובר במבנה באוהאוס המיועד לשימור.

בתי-כנסת בשכונות הדרום, מעבר לתפקודם הדתי והרוחני ככוח מלכד בקהילה, שימשו מאז ומתמיד גם מוקדים של שימור התרבות היהודית המזרחית העשירה ומסורות הפיוט והתפילה הייחודיים של הקהילות המזרחיות. הכחדת בתי-הכנסת הקהילתיים פירושה הכחדה תרבותית של מסורות תרבותיות יהודיות ומזרחיות בנות מאות ואלפי שנים. גם שכונת שבזי, שכונה שהיתה בעלת אופי מזרחי מובהק, הפכה לשכונת נווה-צדק, שכונת יוקרה יאפית ו"לבנה". כרם התימנים, השכונה העברית הראשונה שהוקמה מחוץ לגבולות יפו ואחד המרכזים התרבותיים החשובים ביותר במוזיקה המזרחית והים-תיכונית, שממנה יצאו אמנים ומוזיקאים שהפכו למיינסטרים בתרבות הישראלית, נמצאת כיום בסכנת מחיקה והכחדה פיזית ורוחנית לטובת מגדלי יוקרה רבי-קומות.

הריסת המבנה המיוחד של השכונה, על סמטאותיה הצרות ומסעדותיה הידועות, שהפכו אותה למוקד תיירותי, אין פירושה רק גירוש תושבי השכונה ומחיקה תרבותית של השכונה, אלא גם מחיקת נראטיב היסטורי מזרחי ביחס לעליית התימנים, שאינו מופיע בשום תוכנית לימודים פורמלית. גורלה של שכונה זו נידון להיות כמו זה של שכונת כפר-שלם, שתושביה גורשו באכזריות על אף שהחלו להתיישב בשכונה בשנת 1947 וכעת הם מוגדרים "פולשים". כך, למעשה, מתבצע טרנספר של תושבי השכונות המקוריים בשכונות דרום תל-אביב וביפו לטובת כרישי נדל"ן ויזמים שמקימים מגורי פאר לתושבים מבוססים שמגיעים מחוץ לשכונות אלו.

הפתרון: ביזור, ביזור, ביזור

אחת הדרכים להאיץ את תהליך נטישת השכונות על-ידי התושבים היא מרמור חייהם באמצעות הימנעות מהשקעה בתשתיות ובכלל, ובעשור האחרון באמצעות ניתוב והזרמה של עשרות אלפי פליטים ומהגרי עבודה לדרום העיר, שמצבם הקשה גורם למגוון תופעות שליליות הפוגעות בחיים במקום. התושבים המיואשים מגיבים בזעם ולעתים בגזענות שמנותבת על-ידי גורמי ימין קיצוניים, המנצלים פוליטית את מצוקת התושבים.

נוסף להכחדה של תרבויות העבר, עיריית תל-אביב גם אינה מאפשרת לאמנים ולאמניות עכשוויים בשכונות לצמוח. כך למשל נפתחה בתחנה המרכזית גלריה שבה יוצרים אמנים שמיובאים מחוץ לשכונה. המבנה הישן של הרציפים בתחנה המרכזית הישנה, שתושבי השכונה ביקשו להפוך אותו למרכז חינוכי ותרבותי של נווה-שאנן, גם הוא ניתן ללא תשלום לקבוצת אמנים ממוצא אשכנזי שבאו מצפון העיר והקימו סטודיו במקום. באופן אירוני, הם קראו למקום "שביל החלב" וסימנו שוב את גבולות העיר ה"לבנה". משום כך מיקמה תנועת "אחותי" למען נשים בישראל את הגלריה שלה בשכונת נווה-שאנן, ומשם היא פועלת לכינון האמנות המזרחית הפלסטית והתרבות המזרחית בכלל.

המדינה מזרימה לפריפריה אמנים/ות וסטודנטים/ות, רובם מאזורים מועשרים וממוצא אשכנזי, כדי "לחנך" את תושבי ה"פריפריה", משל היו אנשים חסרי תרבות ונטולי שורשים תרבותיים והיסטוריים עתיקים משלהם

הפתרון לבעיות שמועלות ברשימה זו הוא קודם כל "ביזור, ביזור, ביזור", כפי שכותב רותם סלע. ביזור של מוסדות התרבות בעיר בין הצפון והמרכז לדרום, בין "המרכז" ל"פריפריה". העיר תל-אביב תאבד אמנם נתח גדול מתקציביה, אך מסורת ארוכת שנים, הקצבות נדיבות של עירייה עשירה, שורה של מוסדות לאומיים וטעמיו של ציבור שהורגל ב"קולטורה לבנה" ישמרו עוד זמן רב על מעמדה כבירה התרבותית (והכלכלית) של ישראל. "במקביל ייאלצו עשרות ומאות מוסדות ובעקבותיהם מאות ואלפי אמנים לנדוד מהמרכז לכל קצוות הארץ כדי למצוא פרנסה. יוצרים אלו ימלאו את כל פינות החמד הרחוקות של ישראל בשירים וניגונים; יתרפקו על יופיין במכחול ועט; ויהפכו את ישראל למקום צבעוני, יפה וצודק יותר. למדינה רב-תרבותית", מתפייט רותם סלע.

אלא שמרבית אמני תל-אביב הם צעירים וצעירות שהיגרו מהפריפריה למרכז. מיעוטם תל-אביבים "מקוריים", ילידי העיר. לו היו הללו מצליחים למצוא פרנסה בטוחה במוסדות תרבות משגשגים קרוב למגורי הוריהם, בטוחני שהיו שמחים ליצור ולתרום לעיר הולדתם. נוסף לכך, רב-תרבותיות לשיטתה של קואליציית "לבי במזרח" היא התדיינות שוויונית בין נציגי הקבוצות השונות בעיר ובמדינה כולה על השאלה מהי תרבות ומהי התרבות הרצויה לאזרחי ישראל, תוך שמירה על הליבה המשותפת: כללי הדמוקרטיה. יכולה גם להיות ליבה משותפת נוספת: יהודית, תרבותית או לאומית, בתנאי שאינה פוגעת בזכויות הקבוצות התרבותיות והלאומיות האחרות שאינן יהודיות.

לכן השימוש במושג "קיפוח" או "מקופחים" אינו רלבנטי כלל לשיח שלנו – שיח דמוקרטי ואזרחי – והוא מתאים יותר למשטרים חשוכים שבהן יש פריבילגיות לקבוצות מסוימות וכל השאר הם בגדר "מקופחים" על-ידי השלטון הפטרוני. במשטר דמוקרטי יש רק שלושה מושגים רלבנטיים שבאמצעותם ניתן לנתח את חלוקת התקציבים והמשאבים של המדינה ואת דרישותינו לתיקון המצב: "אפליה אסורה", "הבחנה" (מוצדקת) ו"העדפה מתקנת". גם אין כאן שום "פערים" בין תרבות לתרבות, או איזה פסגה תרבותית שאנו שואפים אליה, אלא רק הכרה שוויונית בתרבויות השונות ללא שום הייררכיה ביניהן, וללא סימון של תרבויות מסוימות כ"נחותות" ואחרות כ"גבוהות" או "נשגבות". יש ליצור העדפה שתתקן את העוול של ההדרה והמחיקה השיטתית של התרבות המזרחית והערבית בעיר תל-אביב ובמדינה כולה.

לבסוף, חשוב לציין שמאחורי התרבות המזרחית הקלאסית הקנונית עומדת פילוסופיית חיים שלמה, השונה מהותית מזו שמצויה בבסיסה של התרבות המערבית האירופית, והקודים להערכתה שונים אף הם לחלוטין. נוסף לכך, האמנות המזרחית העכשווית שנוצרת כיום בישראל היא זרם ואסכולה בפני עצמה בתרבות הישראלית, שיש לה תימות משלה ומאפיינים משותפים הבאים לידי ביטוי בכל תחומי האמנות והתרבות. למשל עיסוק משמעותי בעבר ובזהות, עיסוק בקונפליקטים של מזרח ומערב, מסורת מול חדשנות, יהודים וערבים, עיסוק בחוויות ההגירה, חיבור לקהילה, ואולי המאפיין הבולט ביותר: ההיברידיות, היותה תרבות כלאיים המשלבת בין תרבויות. גם המחאה והיותה חלק מאקטיביזם חברתי הן ממאפייניה המובהקים. כל אלו מוצאים את ביטויים בקולנוע, בשירה, באמנות הפלסטית, במוזיקה ובתיאטרון. כניסתם של צעירים וצעירות רבים למעגל האמנות המזרחית העכשווית מעידה על כך שאין מדובר בתופעה חולפת, אלא בצורך אנושי בסיסי של בני הדור השני והשלישי לבטא את חוויות ההגירה והעקירה שלהם ושל הוריהם. להביע את תחושותיהם באשר להגזעה, ההאחרה וההדרה מהתרבות הישראלית ומהחברה הישראלית, ולמחות על הניסיון לקבע את תרבותם כתרבות שוליים למרות היותה תרבות הרוב במדינת ישראל.

פסטיבל "לבי במזרח" שהועלה השנה במתכונת של ארבעה ימים, ניסה להציע לעיר תל-אביב ולחברה הישראלית כולה אלטרנטיבה תרבותית שונה, אלטרנטיבה פמיניסטית מזרחית שבה יש מקום לשלל התרבויות והזהויות ולצדק חברתי.

שירה אוחיון היא ילידת דימונה. ממייסדות בית-הספר קדמה בשכונת התקווה ותנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית. פעילה וחברה בתנועת "אחותי". ממייסדות קואליציית "לבי במזרח" ואחת המפיקות של פסטיבל "לבי במזרח". כיום מורה ומנהלת המחלקה החינוכית של התזמורת האנדלוסית הים-תיכונית.

הערות:

1. קואליציית "לבי במזרח", מייסודה של תנועת "אחותי", הוקמה בשנת 2009 למען הקצאה שוויונית של משאבי התרבות בישראל. הקואליציה מאגדת 22 ארגונים חברתיים, גופי תרבות ואמנים ואמניות עצמאיים הפועלים למען צדק חלוקתי בתרבות. רשימת הארגונים החברים: "אחותי" – למען נשים בישראל, אפיקים, אפריון, "ברית", כתב-העת של יהודי מרוקו, האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, "הכיוון מזרח", המרכז למוזיקה מן המזרח, העמותה לדמוקרטיה מתקדמת, התזמורת האנדלוסית הים-תיכונית, חזון פתיה, מאהל נודד, ממזרח שמש, מרכז אדווה, מרכז אלישר לחקר יהדות ספרד והמזרח, פורום יוצרות ויוצרים, קואליציית נשים לשלום, קהילות שרות, קפה גיברלטר, רשימו, שמאל יהודי מסורתי, תראבוט, תיאטרון קדם אשקלון, תיאטרון הפסיפס.

2. דו"ח קואליציית "לבי במזרח" 2008–2011 נכתב על-ידי אורטל בן-דיין ונערך על-ידי אורטל בן-דיין, יוספה טביב, שולה קשת ושירה אוחיון.

לדו"ח המלא:

http://www.achoti.org.il/?p=1188

3. כתוצאה מעתירה לבג"ץ שהגיש סמי לוי, מנהל התיאטרון הארצי לנוער.

4. דו"ח פילת לשנת 2006.

5. מתוך "תקציב התרבות חונק את הפריפריה", רותם סלע, 2009, "גלובס".

6. שם.

7. בכתבה "ללכת עד הסוף: החיים החדשים של משפחת קנולר בדימונה", כותרת המשנה היא "לארוז מזוודה, להעמיס את המשפחה, לנטוש את הבועה ולהפריח את השממה, אוהד ונועה קנולר מציגים: חודשיים בדימונה עשו לנו רק טוב, נסו ותיהנו". עוד מוסיפה הכתבה: "לדברי אוהד, כשעלה הרעיון של לעבור לגור בדימונה לראשונה, הוא לא ממש ידע עליה שום דבר, 'חוץ מקיומו של מפעל טקסטיל מסתורי ומבודד אי-שם בשיפולי העיר', הוא צוחק". דימונה נתפסת בתקשורת ובציבוריות הישראלית כ"סוף העולם", "שממה", שומקום מסתורי ומבודד שיש להפריח.

4 תגובות על העיר שלא חוברה לה

    שירה אוחיון הנאבקת הבלתי נלאית , האם לא נמאס לך מהמאבקים האלה ? העבר המזרחי היהודי הלך לעולמו , חלק מיהודי המזרח התיכון היגר לעולם המערבי וחלק הובא לישראל – מדינה מערבית מתועשת.

    לא שיח של מקופחים מול פריבלגיה אשכנזית, אלא פוליטיקה אזרחית ודמוקרטית. הדרך להכרה ברנסנס התרבותי המתרחש בישראל שאינה חלק ממהגמוניה השלטת. תודה לשירה אוחיון.

    צחי, תקרא ביאליק. חסר לך הרבה ידע. היתרון שלנו כעם הוא הרב גוניות, ולא השלטת ו"כיבוש" תרבות אחת על ידי אחרת.ותתפלא – אין תרבות אחת העדיפה על האחרת, קח לדוגמה את הנהייה לכוון רפואת המזרח בכל כך הרבה דברים שאין לרפואת המערב תשובה עליהם.. וזו רק דוגמה. ארשה לעצמי להשתפך ולומר, שהכתבה הזו קדושה ממש בעיני, היא ושכמותה יאפשרו את המשך קיום המדינה.

    כל כך הרבה שטויות ובלבולי שכל. לא נמאס לבכות – אכלו לי שתו לו בכו לי ??

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.