The Master of Puppets

תיאטרון באר שבע לא חיכה למחאת האוהלים כדי לקחת קלאסיקות תיאטרוניות ולקשור אותן להווה. על ההצגה "בית הבובות".

מה משמעות העלאת קלאסיקה על הבמה המודרנית אחרי מהפכת האוהלים?
בעבר ניסיתי לנבא כיצד ייראה התיאטרון אחרי מהפכת האוהלים. סברתי שיש לשים דגש חזק יותר על אקטואליה כדי להחיות את התיאטרון ולחבר אותו להווה, במיוחד לאור העובדה שהמחזות הללו כה מוכרים, יש חשיבות בדקויות ובדגשים ששמים כאשר מבצעים אותם שוב ושוב. כך כתבתי אז: "הייתי ממליץ לבמאי, לקחת את המחזה, שהוא כלי שנועד "להדגים בצורה חיה את העקרונות הנצחיים שמנחים את האדם ורגשותיו" (כמאמר לורקה) ולשאול את עצמו אילו רעיונות במחזה הזה יכולים לשרת את המצב האקטואלי כיום, איך אפשר להוכיח שקלאסיקה היא בעלת שיניים ומדברת לא רק על שוויץ או על אמריקה אלא על חיינו כיום. התיאטרון לא חייב לצאת מהקופסה אך עליו להיות פחות הרפייתי ויותר נושך".

קית' הרינג

תיאטרון באר שבע לא חיכה למחאת האוהלים כדי לקחת קלאסיקות תיאטרוניות ולקשור אותן להווה. הדיאלוג שלו עם איבסן, המחזאי הנורבגי המשפיע ומראשוני הריאליסטים, שהתחיל עוד לפני המהפכה, מדגים את חשיבות המחזות הקלאסיים בימינו. השיא של אותו ניסיון היה בהעלאת ההצגה "בוגד", עיבוד של המחזה "אויב העם", שהעביר מסר חד ושיקף לתושבי האזור שצופים בהצגותיו, את המציאות הקיימת ותוך מעין התרסה למממנים שלו. אותו אומץ לב לא הופגן בהצגה "נורה".

המחזה "נורה" או "בית בובות" מספר את סיפורה של נורה, אישה כנועה לבעל דומיננטי, שאחרי חג המולד אמור להיכנס לתפקיד חדש כמנהל בנק. היא מתעמתת עם דמויות מעברה, שמאיימות לנפץ את השקר שבו היא חיה. תוך 48 שעות היא הופכת מאישה כנועה ובובתית, לאישה חזקה המוכנה להתמודד עם העולם ולקחת את גורלה בידיה.

קריאה במחזה בהווה מראה עד כמה הכסף סובב את העולם ואת החברה השמרנית שבמסגרתה כתב איבסן את מחזהו, המאבק על כסף וכבוד כשנורה היא פיון במרכזו, אישה שמקציבים לה דמי כיס, שמשפילים אותה, שמשחקים בה, מאבק זה הוא יותר מעיסוק פמיניסטי. זו שאלה של משמעות הקיום, המקום, הכבוד והמעמד. זהו הסימבול שצריך לעמוד במרכז ההצגה. הלוא גם דמותה של הגב' לינדה, חברתה של נורה טרם נישואיה, היא דמות טרגית, והעוול שנעשה לה הוא מעמדי וכספי כאחד. ד"ר ראנק, חברם הטוב של טורוולד הלמר ונורה, איבד את נורה כי לא היה לו כסף, שלא לדבר על דמותו של קרוגסטאד, המלווה בריבית שהסתבך עם החוק, שוב בגלל שלא היה לו כסף לשאת את הגב' לינדה. כל אלו הן טרגדיות שבהצגה זו מטופלות באופן מעודן ומשום כך עושות את המלאכה שאיבסן ייעד להן.

מתוך ההצגה. צילום: יוסי צבקר

יתר על כן ככל הנראה לא התכוון איבסן לכתוב מחזה פמיניסטי. במכתב אל הליגה לזכויות האישה הוא כותב: "כל מה שכתבתי, לא כתבתי מעודי בכוונת תועמלנית. יש בי הרבה יותר מן המשורר והרבה פחות ממתקן-החברה כאשר מוטות הבריות לחשוב עליי משום מה… כופר אני בכבוד המיוחס לי, בזכות שעמלתי כביכול ביודעין למען קידום זכויות האישה. למעשה אינני יודע בבירור מהי בדיוק תנועה זו לקידום זכויות האישה. בעיני לא נראתה בעייתה של האישה כחלק מבעייתה של האנושות בכללה. אם תקראו את יצירותיי בעיון – תיווכחו בדבר… המשימה שנטלתי על עצמי הייתה – תיאורם הנאמן של החיים האנושיים…"
ציטוט זה נלקח מהמוטו לדבריו של הבמאי בתוכניה. הבמאי עשה את מלאכתו נאמנה, והבריק בשילוב שפות במה שונות שנעו מברכט ועד לקומדיה דל ארטה, אבל היה צריך להיות מעט יותר קשוב לאיבסן. מרגע שעלה תורוולד (אמיר קריאף) לבמה, חשתי כאילו אני שרוי בנוכחותו של הכלכלן שלמה מעוז, שלפני מספר ימים קרא לפני לבני הדור שלי מפונקים. נזכרתי בקרוב משפחה שלי שהיה כה שתלטן, שהיה קונה לאשתו את בגדיה וכשנפטר בטרם עת לא ידעה האישה אפילו כיצד לכתוב צ'ק, וגם תורוולד, הגם שאינו רשע מוחלט הוא מפעיל בובות מיומן, וכפי שהעירו לי מבקרים אחרים, יש עוד רבים כמוהו בעולמנו. תורוולד מדבר כמו שלמה מעוז, גבוהה, גבוהה, ונובע ממנו הרשע שבגאוותנות. אולם כפי שאינני מאמין שהעקרונות עליהם מדבר מעוז אכן הנחו אותו בדרכו לצמרת, כך גם כאן, העקרונות שמדבר עליהם הלמר אין בינם לבין מערכת היחסים עם נורה (אביטל פסטרנק), כל קשר. טורוולד שונא הלוואות ושקרים ונורה נאלצת ללוות לא ידיעתו כסף כדי לממן להם חופשת הבראה באיטליה, ואת ההלוואה היא משלמת טיפין טיפין מקצבה זעומה שהוא נותן לה, ומכל סכום כסף שהיא מצליחה להוציא ממנו. היא מחזירה את הכסף למלווה בריבית, עמית של בעלה. אותו עמית סוחט אותה, לאו דווקא בשביל הכסף, אלא בגלל הכבוד שכביכול נגזל ממנו. בעוד בעלה מדבר על כיצד הלוואה ושקרים משחיתים את האדם, הצופה נוכח לדעת רואה כיצד מצב זה פושה גם בביתו.

מתוך ההצגה. צילום: יוסי צבקר

הבמה מעוצבת בסגנון ברכטיאני, ולא לגמרי לפי הוראותיו של איבסן. במרכז הבמה ספה, בפינה עץ אשוח גדול. זו מין במה על זמנית. השחקנים נמצאים כמעט כל הזמן על הבמה, ואף אחראים לאפקטים קוליים מהממים, המשתלבים יפה עם המוזיקה העדינה של יוסף ברנדשווילי. הסלון בו מתקיים המחזה צבוע כולו לבן, וכך גם המתנות והקישוטים הנמצאים על עץ חג המולד. גם נורה עצמה לבושה, כמעט לאורך כל המחזה, בשמלה לבנה. עיצוב זה מנוגד לבגדים השחורים ולחליפות של הסובבים אותה, במיוחד לאלה של הגברים, הנראים כטייקונים, על קירות הבית תלויות קרניים שחורות של צבאים (האם הכוונה הייתה ל"שם את כספו על קרן הצבי?"). כשנורה עוברת מן המצב הבובתי, למצב של אישה עצמאית, גם היא לובשת שחורים וזוהי סימבוליקה מעודנת וחכמה.

מה שהיה לא מעודן ולא חכם הייתה המיניות הבוטה סביב דמותה של נורה. כמעט כל הגברים סביבה נוגעים בה מגפפים אותה וממששים אותה, המחזה נכתב בתקופה הסימבולית והדברים היו צריכים להיות הרבה יותר מעודנים. שיאה של הגזמה זו היא הפשטתה של נורה קבל עם ועדה ואל מול עיני הקהל. לדעתי בכלל לא היה צורך ללכת בדרך הזו כשיש כל כך הרבה תוכן, הקשור למציאות הסוציו-אקונומית שלנו גם כך. אם המטרה הייתה לעורר שערורייה, יש כאן החטאה של המסר. אם יש עדיין מקום לתקן את ההצגה, הייתי שמח לו המיניות הכמו שערורייתית הייתה מופחתת, והיה ניתן יותר דגש לשאלת הסטטוס הכלכלי.

המצטיינים: אביטל פסטרנק האמינה והמוכשרת, אמיר קריאף שגילם דמות שיכולה להיות פלקטית ויצק בה תוכן שיכולתי להזדהות עימו, וזוהר שטראוס שיצר הבל מעודן.
ציטוטים שראוי לשים אליהם לב:
"אין לי יותר בשביל מי לעבוד ובכל זאת אי אפשר להפסיק לעבוד" (גב' לינדה חברתה של נורה)
"כל החולים מתעקשים לחיות… זו התפיסה שהופכת את העולם לבית חולים אחד גדול" (ד"ר ראנק)
– "החוק לא מתעניין במניע" – "אז החוק לא צודק" (קרוגסטאד, המלווה בריבית, ונורה)
– "אני לא אדם רע, אני לא שופט, אדם יכול לפתוח דף חדש אם הוא מוכן לקבל את העונש" (הלמר)
– "יש אנשים שאתה אוהב ויש אנשים שאתה אוהב להיות איתם" (נורה)
– אני למדתי להיות מעשית, החיים לימדו אותי את זה. (גב' לינדה)

תיאטרון באר-שבע – "בית הבובות"
מאת: הנריק איבסן
עיבוד: אינגמר ברגמן
תרגום: רבקה משולח
בימוי: כפיר אזולאי
תפאורה: ערן עצמון
תלבושות: יהודית אהרון
תאורה: תמר אור
מוסיקה מקורית: יוסף בראנדשוילי
עיצוב תנועה: טליה בק

שחקנים/ות: מיכל ויינברג | אביטל פסטרנק | ולדימיר פרידמן | אמיר קריאף | זהר שטראוס | יעל לנגר | ניקול פודבלני

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.