רישום רפואי

מבחינות מסויימות, ספרה של אילנה ברנשטיין “בקשתה האחרונה” הוא ספר פשוט מאד. העלילה ברורה, הדמויות הבודדות הופכות מוכרות במהרה, הכתיבה קולחת, דיבורית באופייה, אין מטאפורות גדולות או סמליות מרומזת והכל פרוש על השולחן. גם הסוף, הידוע מראש ובכל זאת נקרא בציפייה, פשוט בסיכומו של דבר: אדם חולה במחלה סופנית ונפטר ביסורים, בעוד משפחתו מתענה ונשחקת בטיפולים.

“בקשתה האחרונה” נפתח בבשורה קשה. הבת מודיעה לאמה הקשישה שמקור הכאבים שחשה לאחרונה בגידול סרטני. לאחר מספר בירורים מסתבר שמדובר בסרטן חשוך מרפא ושלאם נותרו חודשים ספורים לחיות. הבת, האב הקשיש אף יותר וקומץ קרובי משפחה נוספים מלווים את האם בגסיסתה. הבת, סופרת במקצועה, היא הדוברת המספרת את קורות העלילה, והיא עושה זאת בסגנון מרוחק וענייני ובו בזמן דק הבחנה ומלא רגש. היחסים הטעונים – ובמידה מסויימת ריקים – בין האם להוריה ובינם לבין עצמם, מתעבים ככל שהספר מתקדם, וכל זאת מתרחש במקביל לפירוק הקשר הזוגי של המספרת עם בן זוגה המשורר הלא-נאמן. כך בשורות המחלה והחשדות והראיות לבגידה משתלבות אלו באלו כמעט בכל פרק, לפעמים מתנגשות זו בזו כמעט באותו המשפט, ונדרש רגע כדי להבין אם החדשות הרעות נוגעות לבריאות האם או לפרידת בני הזוג, אם הכנות שמוזכרת באותו רגע נוגעת למידע רפואי או רומנטי, ועל איזו קריסה מדובר – גופנית או זוגית. “בשעה שחיי נחרבים אמי מספרת לי על נרות גליצרין”, כותבת הבת. גם מרשמי התרופות, כך נדמה, משמשים לא פעם להקלה על נישואי ההורים ופרידת הבת ולא רק על כאביה הגופניים של האם.

הפשטות שבספר מאפשרת לנסח אבחנות דקות בכנות ראויה לציון. “האם הייתי מוותרת על חיי בקלות כזאת, כמו על חייה”? שואלת המספרת וחושבת על אמה, זמן לא רב לאחר שפסקה כי “אי אפשר לזרוק אותה לכלבים גם אם זה מה שמגיע לה”. “מה שלא עשתה המהפכה הפמיניסטית עושה המורפיום”, היא כותבת בהתפעלות מרירה מעמידתה העצמאית והפתאומית של האם מול האב המתעקש להמשיך לנהל יומיום את החנות שבבעלותו, כאילו לא היה בגיל שאסור להזכיר כי “אם החברים שלי לברידג’ היו יודעים בן כמה אני, האם היו מרמים אותי. ככה אני מרמה אותם”. ליווי אדם הדועך אל מותו אף פעם אינו פשוט, ובוודאי כשמדובר במשפחה לא ממש מתפקדת שהיחסים בין בניה ובנותיה מבוססים על תחושת חובה יותר מאשר על רגש. האמביוולנטיות הזו מוצגת בכתיבה ברזולוציה גבוהה מאד, המתעכבת ופורטת את החיים לפרטי פרטים קטנים ויומיומיים, בנאליים לגמרי ובו בזמן מלאי הבעה. גם הומור יש בשפע בספר, הומור מריר-מתוק ותוצר של חמלה המשולבת ברתיעה מן האינטימיות הנפשית והגופנית שנכפתה על בני המשפחה בשלב כה מאוחר, שנים לאחר שנעשו זרים זה לזה.

כתבתי שמדובר בספר פשוט. זה נכון. אולם יש לספר הזה גם “נוסעת סמויה”: הכתיבה. ברנשטיין היא סופרת המספרת את סיפורה של סופרת, והעניין שהמהלך מייצר חורג מן ההקשר האוטוביוגרפי. אף שהספר מבוסס על דיאלוגים, הן הכתיבה והן הקריאה מתוות מהלכים שלמים בתפיסת העולם של הדמויות, בתקשורת ביניהן ובאופן בו הן מבינות זו את זו. האם קוראת את ספרי בתה הסופרת ב”קריאה מכשילה”, בניסיון לאתר בספרים רמזים ביוגרפיים והאשמות משפחתיות. האב האטום רגשית אינו יכול לקרוא ומסתכל רק על התמונות בעיתון, שכן “הקטרקט חוצץ בינו לבין המילה הכתובה”, השתיקות בספר, המותירות חלל שמתמלא בתיאורי אווירה, נתפסות כצורת תקשורת או “דיבור בעל תדר נמוך”, ובן הזוג המשורר מנסה להונות את בת זוגו הנבגדת ולעטוף אותה בהררי מילים, ציטוטים ומטאפורות ריקות עד שבסופו של דבר קובעת חברתה של הסופרת כי “מילא שהוא בגד בך, הוא בגד בשיח”.

“הבגידה בשיח” מובילה את הספר להתרחקות עד כדי אי-אמונה במחוות ספרותיות ובסכנת הטשטוש הטמונה בהן. כל כולו תמונות קצרות, ריאליסטיות וחפות מקישוטים, ונקודות החולשה המעטות שלו מופיעות בדיוק ברגעים שבהם נכנע הסיפור לספרותיות-יתר.

אילנה ברנשטיין – בקשתה האחרונה
כתר, 307 עמ’
מחיר קטלוגי: 92 ש”ח