פריחת מוחות 54 – דנה מלאבר

בגלגולו החדש של הטור "פריחת מוחות", שאלון קבוע שמופנה לאמניות, אמנים, אנשי רוח, אקדמאיות ויוצרים מתחומי תרבות מגוונים, כולם ישראלים שחיים כבר תקופה ממושכת מחוץ לישראל, מתארחת דנה מלאבר. מלאבר חיה ועובדת בברלין, גרמניה

גיל: 31.

מצב משפחתי: בזוגיות.

איפה גדלת: בין רמת גן לסוואנה, ג׳ורג׳יה.

השכלה: תואר ראשון בצילום מפרסונס בניו יורק (ומגמת קולנוע בתלמה ילין).

כמה שנים כבר בחו"ל: 11 (בעוד שלושה שבועות).

תחומי עיסוק/מחקר: אמנית רב תחומית עם ליבת צילום ווידאו.

דנה מלאבר, צילום: טום קלודון

אמן/ית שאת מעריכה במיוחד: לור פרובוסט, מרגריט הומו, אניקה יי, טרבור פגלן… אמניות (ואמן) בלתי ניתנות להגדרה פשוטה, שחושפות יקומים אפשריים שמעבר לחוויית היומיום.

ספרי על האמנות שלך: כל פרויקט דורש מסלול ומדיום משלו. אני מתחילה משאלה תאורטית: מה אם היינו מגדירים את הזהות שלנו כמו בקטריה? אולי אנחנו לא גדלים כרונולוגית אלא ביקומים מקבילים? איך נראה צילום שנעשה על ידי חילזון? ומשם מתחילה ליצור. לרוב אני מתחילה לבד בסטודיו ולאט לאט מצרפת אנשים לתהליך משותף.

דנה מלאבר, Drops of Water, 2021/2024, סטילס מתוך וידאו, 25 minutes (looped),
Varying installation with supportive prints, monitors, and objects

שרימפס תינוק במרכז החקלאות הימית של אוניברסיטת קנטאקי (Kentucky State University)

על מה את עובדת עכשיו? אני מפתחת כמה פרויקטים במקביל אבל עיקר עיסוקי הוא פרויקט רב מיצגי שנוגע באסתטיקה של מכניקת הקוונטים מנקודת מבט קולנועית. נשמע כמו הרבה מילות מפתח עם הייפ, אבל למעשה אני רוצה ליצור תערוכה חווייתית, פתוחה ונגישה. אמשיך לפתח את הפרויקט בחודשים הקרובים, ובינתיים עומלת על הגשות לקרנות ומחפשת פרטנרים לשיתוף פעולה, בעיקר מתחומי המחקר, ההנדסה והטכנולוגיה היצירתית (creative technology).

איך את מתפרנסת או ממה את חיה? משנה שעברה סוף סוף אני עובדת (בגדול) רק בתחום האמנות. עיקר הפרנסה שלי בתור אמנית מגיע משכר אמנית בתערוכות, ומניהול פרויקטים אמנותיים משותפים. בנוסף אני עורכת וידאו מדי פעם. אני גם עובדת בפסטיבל הקולנוע דוק לייפציג בתור האוצרת של תערוכת XR (DOK Neuland). התערוכה תתקיים במהלך הפסטיבל בסוף אוקטובר. בתור מישהי שעובדת בין תחומים, אני מוכרחה ליצור בעצמי מסלול פרנסה ייחודי. למזלי מחקר, הפקה, וידאו ואוצרות הם חלק אינטגרלי מהיצירה שלי, ואלו כלים שימושיים גם מחוץ לעבודה אישית. מצד אחד האוצרות היא ה״day job״ שלי, ומצד שני אני רואה בה הרחבה של היצירה האישית שלי.

למה את גרה איפה שאת גרה? הגעתי לפה מניו יורק בתחילת הקורונה כדי לבקר את בן זוגי ונשארתי. החיים פה טובים לאמנים, אם כי יש קיצוצים גדולים בתקציבי תרבות. אני אוהבת את זה שיש פה אוויר לנשימה.

דנה מלאבר, מתוך הסדרה "Slow Release", toner and acrylic, 2025

איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם? בעקרון אני מרגישה שזהות ה״ילדת התרבות השלישית״ שלי חזקה יותר מהזהויות הישראליות והאמריקאיות. אני יהודייה בהומור, ישראלית במזג, אמריקאית בהתנסחות, וגמישה תרבותית באופן כללי.

מי החברים.ות שלך שם? החברה הכי קרובה שלי היא חברה מגיל 11 והיא בגדול המשפחה שלי פה. מעגל החברים שלי כולל בין היתר גרמנים, צרפתים, ישראלים, אוקראינים וברזילאים, מכל תחומי העיסוק והעניין.

האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל? לא… אני מתגעגעת למשפחה האהובה כל כך, לחברים, לאוכל, לים, אבל היחס המדיני כלפי כל תושבי האזור, הן פלסטינים והן אזרחי ישראל, בלתי מקובל על הדעת. לא יאומן שהחטופים עוד לא בבית. לא יאומנים ההרעבה ופשעי המלחמה בעזה, לא יאומנים המשטר הצבאי והתפרעות המתנחלים בגדה, לא יאומן יוקר המחייה תחת אש, לא יאומן שמקריבים ישראלים לשווא, לא יאומן שילדים ימותו סתם כי ערך החיים כל כך דל כיום. וככל הנראה אני לא חזקה מספיק כדי לעשות משהו. הייתי שמחה לחזור למדינת כלל אזרחיה או למדינה אחת משתי מדינות, למדינה עם עתיד של רעות הדדית (כמו שתמיד אמרנו שהכי חשוב), אבל אולי גם הזכות אינה שלי.

דנה מלאבר, Drops of Water, 2021-2024,פרפורמנס ״becoming bacterial bonds״, סטילס מתוך וידאו, 25 min (looped),
Varying installation with supportive prints, monitors, and object

באיזו מידה את מרגישה שהלימודים והחיים בחו"ל תרמו להתפתחותך המקצועית?

האוניברסיטה שבה למדתי (ועל כן בחרתי אותה) שמה את האינטרדיסציפלינריות כערך עליון. אמנם יש לי תואר בצילום, אבל במשך השנים למדתי גם תכנוּת, אסתטיקה, איור, כלכלה, תולדות העיצוב, לכידת תנועה, עיצוב בר קיימא (כולל גידול עור מקמבוצ׳ה!) וקולנוע ניסיוני. מעבר לבסיס החזק בצילום שהייתה לי הזכות לרכוש (חדר חושך, אהובי), זכיתי למערכת שעות ריזומטית רב תחומית. הקורסים התיאורטיים, כולל שבוע אינטנסיבי עם הפילוסוף טוביאס ריס ושני קורסים עם פרופסור ארנולד קליין, פתחו את עולמי מבחינת הגדרת האמנות (והגדרת האנושיות, שנבנות בד בבד). הקורסים המעשיים אפשרו לי לעבוד עם כלים שונים, במיוחד מעולם הטכנולוגיה היצירתית, שכיום מחלחלים ליצירותיי. מצד שני אני גם מאוד מודעת לפריווילגיה של הלימודים בניו יורק, ודי בטוחה שזה לא שווה את זה (את המחיר, במיוחד). בסופו של דברים המבנה שמסביב למרצים והטכנאים המדהימים הוא של עסק קפיטליסטי מן המניין.

ספרי בקצרה על אחד הפרויקטים שלך: פרויקט הגמר שלי מהאוניברסיטה, שגדל לתערוכה בגלריה עירונית בברלין, מבוסס על מחקרו של סבא שלי, פרופ׳ (אמריטוס) יורם אבנימלך, שפיתח את טכנולוגיית ״ביופלוק״ (biofloc) שמאפשרת גידול בר קיימא וחסכוני יותר של דגים במדגים באמצעות שימוש סימביוטי בבקטריות, ומבוסס גם על מחשבותיה של סבתי האהובה מירה. במרכז הפרויקט סרט שמשלב חומרים דוקומנטריים עם פרפורמנס, שיחדיו חוקרים כיצד מחקר הבקטריות יכול לשנות את הגדרת האינדיווידואל. כשעוזבים לרגע את העולם שמרוכז בבני אדם, ומסתכלים על בקטריות (או פטריות או עצים), פתאום הגדרת העצמי מתחילה להשתנות, וגבולות הגזרה נמסות. בסופו של דבר גם ה״אני״ שלנו נזיל מאוד: אנחנו נושאים עמנו את אהובינו, את עברנו, את מותנו העתידי, אנחנו מה שאכלנו ונשמנו, את המולקולות שבאות והולכות. יש המון ללמוד על עצמנו כשאנחנו מפסיקים להסתכל רק על עצמנו.

הפרויקט האחרון שסיימתי היה ״הסלון״ (Das Wohnzimmer/The Living Room), תערוכה ופרפורמנס שיצרתי יחד עם ארגון אמנות ותיאטרון קהילתי בפוטסדאם (offener kunstverein e.v.). לאחר סדנאות תיאטרון למשתתפים בגילאי 7–70, צילמנו סצנות שונות שבסופו של דבר עובדו עבור מיפוי הקרנה בגלריה. גם הפרויקט הזה חקר כיצד הזהות האישית נזילה ומשתנה לפי האנשים והדוממים שסביבנו. את הסדנאות יצרתי יחד עם סופי בראון (sophie braun) הנפלאה ואת המוזיקה הלחין לוקאס סוויטווד (lukas sweetwood) שהוא אחד האנשים המוכשרים שיצא לי לפגוש. שניהם וכן חברים מהארגון גם היו ב־2022 בתל אביב, כשהגענו לעשות פרויקט משותף עם בית הספר למשחק והתיאטרון הקהילתי של יורם לוינשטיין.

מה תכניותייך לעתיד הקרוב? החודש (יולי) אני באתונה, משתתפת בתכנית העשרה של קרן אונאסיס, שם בין היתר אמשיך לפתח את הפרויקט החדש. בסוף אוקטובר התערוכה שאני אוצרת בלייפציג.

דנה מלאבר, The Living Room (Das ,Wohnzimmer), 2024, Video Installations with filmed and live performancesIn collaboration with Offener Kunstverein e.V

מה תכתבי בגלויה הביתה? קודם כל היא נשלחת לסבא וסבתא יקירי ליבי. סביר שהגלויה תהיה מצחיקה. אשלח חיבוק ואכתוב שנתראה בקרוב. מה עוד יש לומר?

האם משהו השתנה בך ובחוויית החיים שלך פה בעקבות השבעה באוקטובר? ללא ספק. השבעה באוקטובר זו טלטלה חסרת תקדים. במשך חודשים רבים לא יצרתי כי מה שהיה באותו יום (וממשיך עד היום) הוא סכין בלב האנושיות. יש אמנים שיוצרים מתוך כאב, אבל אני הרגשתי משותקת. השבעה באוקטובר היה גם משבר אמונה מבחינת משמעות האמנות, כי בעת צרה, מה האמנות טובה בכלל? לתפיסתי, אמנות עם תועלת היא תעמולה (לא בקטע של לריב, בקטע הגדרתי), ולכן למי אכפת מאמנות כשכל כך הרבה אנשים נהרגים? מצד שני, אמנות היא אנושיות כשמלחמה היא אנטי־אנושיות, האחת יוצרת כשהשני הורס.

אבל אני ממשיכה להרגיש – עם החטופים שעדיין בעזה, עם הילדים שגוססים מרעב, עם האנשים שנהרגים סתם ליד תחנות חלוקת מזון – שבשביל מה אני טובה בכלל? אני מרגישה שהכלים שיש לי הם כמו לסרוג סוודר למישהו שצריך חוסם עורקים, אמנם קר לו אבל זה לא מה שהוא הכי צריך עכשיו.

דנה מלאבר, Self Storage, 2023, סטילס מתוך וידאו, Video performance (on CRT TV), 25:35m (looped)

משהו נוסף שאת רוצה להגיד לנו? קודם כל אני רוצה להודות מאוד על הפנייה אליי. היא נוגעת לליבי ובתור קוראת ערב רב, אני מרגישה כבוד גדול. גם בארץ וגם פה לא נוטים לשאול אותי לדעתי. בארץ לא מכירים אותי וניו יורק וגרמניה… אולי תופסים אותי יותר כאמריקאית או שאולי לא נעים לשאול. ועל כן, מלחיץ אותי להביע את דעתי בפומבי. אני מאמינה בכל נימי נפשי בכוחו של דיאלוג, בלהקשיב לאחר (אם לבקטריות ואם למישהו עם דעות שונות), אבל הנה אני רק מול מחשבי. אני מקווה שאצליח להתבטא כמו שאני מרגישה (לפחות חלקית) בשפה שאני לא מרבה לכתוב בה, אל מול קהל שאני זרה לו אבל אהוב עלי כל כך.

 

לאתר של דנה מלאבר לחצו כאן.

אינסטגרם: danamelaver@

2 תגובות על פריחת מוחות 54 – דנה מלאבר

    נראה שבאמצעות המדור הולך ומתגבש פרופיל מעניין של האמנים שבחרו לבנות קריירה בחו"ל.

    "אני מתחילה משאלה תאורטית: מה אם היינו מגדירים את הזהות שלנו כמו בקטריה? אולי אנחנו לא גדלים כרונולוגית אלא ביקומים מקבילים? איך נראה צילום שנעשה על ידי חילזון? ומשם מתחילה ליצור".

    למה אמנים חזותיים מתנסחים/נשמעים – ברוב המקרים, כמו תסריטאים לסדרה סאטירית חריפה על אמנות פוסט-מודרנית/עכשווית? הרי דבריה של דנה נקראים כג'יבריש מוחלט.

    צילום תקריב על משיכת מכחול של " משמר הלילה" של רמברנדט וקלוז אפ על משיכת מכחול של תלמיד כיתה א' בבית הספר לאומנויות, שניהם נראים אותו הדבר ואיכותיים באותה מידה. ועכשיו בואו נשווה 1000 משיכות מכחול שלהם ואת מערכת היחסים בין משיכה למשיכה…

    הדימויים המצורפים לא חושפים מאומה על איכות העבודות, אך נראים מסתוריים – רוצה לומר אניגמטיים, כמו שאמנות צריכה להיראות. נגיד פריים (סטילס נשמע טוב יותר) מעבודת באורך של 25 ד'.. מה אומר סטילס אחד מתוך "האזרח קיין", או מתוך "אלכס חולה אהבה"?

    האינטרדיסציפלינריות, או בעברית פשוטה: "מערכת שעות ריזומטית רב תחומית" ניכרת בכל מילימטר רבוע בראיון והיא בעיקר גורמת לי לאי נוחות ולמבוכה גדולה..

    הכל מסתיים בהתפכחות בעלת ארומה "סוציו-פוליטית" […] "בסופו של דברים המבנה שמסביב למרצים והטכנאים המדהימים הוא של עסק קפיטליסטי מן המניין"

    היא לא נשמעת כזאת מוח. אתם בטוחים שהיא כזו אבידה גדולה לעם היושב בציון?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *