נדיה עדינה רוז
השקיעה כמבנה זיכרון
- אנה ימלין
- 08/02/2026
“השמש אינה ‘מוצגת’, היא נחווית. הכדורים האדומים נעשים נקודת משיכה ובה בעת מכשול שסביבו מתארגן המסלול. את השקיעה אי אפשר לעקוף. ללא קשר לעמדה, למסלול או לנקודת המבט, הצופה נשאב אל מצב הדעיכה. האובדן אוניברסלי אך אינו אחיד: כל אחד חווה אותו בדרכו, אך נוכחותו בלתי נמנעת”. אנה ימלין על תערוכתה של נדיה עדינה רוז בגלריה לאמנות עכשווית רמת השרון
בצדו השני של השיר
- אנה ימלין
- 09/06/2025
“השפה מקבלת תפקיד חשוב בקומפוזיציה ובמבנה התערוכה. שפה, כתיבה ומילים לא רק מלוות דימויים חזותיים, אלא הופכות לחלק בלתי נפרד מהם. אינטראקציה זו בין טקסט לאובייקט יוצרת ממד אמנותי חדש, שבו המילה חיה בתוך הצורה. בצורות הצומחות מהקירות ניתן לראות גם תווים, ווים וחכות”. אנה ימלין על תערוכתה של נדיה עדינה רוז
שְׁתִיקַת הַלָּבָן, הַזְּמַן שֶׁלִּפְנֵי הַזְּמַן וְהַכְּתָב שֶׁלִּפְנֵי הַכְּתָב
- בת-שבע דורי
- 15/02/2024
“דממת המוות של גדמי הגזעים והענפים המקובעים על קיר מנוגדת לכאורה לשמה של התערוכה, אבל רק לכאורה, שהרי התערוכה הזו נעה ומניעה את המבקר בה במנעד הקיומי הנצחי בין מעלה ומטה, בין עמידה בגובה לבין סכנת נפילה (ומוות) מתמדת; בין השבריריות הקיומית של בני אנוש לבין כוחות הטבע הקדומים”. בת־שבע דורי על תערוכת היחיד של נדיה עדינה רוז “ברעש נפילת הענפים”
הברחת עננים
- אניה ליכטיקמן
- 23/05/2019
״במיצבים מסוימים היא משחזרת זיכרון עמום מתקופת הילדות, אך לא כולם יוכלו לתפוס את הנוף המסתתר בין קפלי הבד. היא מאתגרת את הצופה ומזמינה אותו למצוא את “קבוצת השייכות” שלו, והדבר המאחד את הקבוצה הזו אינו שפה או לאום משותפים אלא אופן התפיסה״. אניה ליכטיקמן על תערוכתה של נדיה עדינה רוז במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד
הבו לנו עוד אמנים משוררים
- דוד (דוכי) כהן
- 17/05/2017
“הגעגוע נוכח מאוד, אך אינו משרה תחושת חוסר, אלא תחושת התכרבלות נעימה בזכרונות. עבודות הבד, שרובן משדרות רכות גדולה (התאפקתי ולא נגעתי), מתעתעות בצופה ומעמידות אותו מול השאלה, האם העבודות האלה הן אכן כסות מפני החורף הקר או שמא הן החורף עצמו?”. דוד (דוכי) כהן על תערוכתה של נדיה עדינה רוז בבית האמנים, ירושלים
