ביקורת אמנות

  • מכושפת. מכושפת. מכושפת.

    "במובן זה עבודת המיצב של נטו יכולה להתפרש גם כשרידים אותנטיים ועקבות ממשיות של טקס פולחני אמיתי וחי, ובכך לערער על ההפרדה, לכאורה, בין החיים לאמנות. ובמלים אחרות, לערער על ההבדלים המבחינים בין המציאות, החיים והממשות לבין הסימנים, המסמנים והדימויים האמורים לייצג אותם". ליאת ארלט סידס על התערוכה "אמנות מכושפת"

  • ״אקט של היפוך רבייתי״

    "לא פעם דובר על האופן הפרדוקסלי שבו התקדמות הטכנולוגיה בתחום התקשורת למעשה מסבכת את היכולת האנושית לתקשר. היום, נראה שהאפשרויות שמציע העולם הדיגיטלי מסרבלות גם את הרצון לדבר עם, או לזכור את, המתים". קרן גולדברג על "אבא שלי בענן" של רות פתיר במרכז לאמנות עכשווית

  • לצלול לתהום ולהתעורר

    "מול ציורה של אילן הצופה מתקשה שלא לקשור בין ידיעתו את כוח המשיכה ובין האובייקטים הפזורים בין גלי הטורקיז, ומתעוררת בו ההכרה כי ייתכן שאינם משייטים בין גלי הים אלא שוקעים בו. וכך, לתוך אותה תחושה סטטית נינוחה של הציור המופשט, נכנסת באופן לא רצוני תנועה איטית, מלמעלה למטה, תנועה של שקיעה". שוע בן ארי על התערוכה "בגללי הים סוער"

  • האדם הקדמון ממעוֹנה: רשמים מביקור בהצבה של תכלת רם

    "דומה שהשאלות המדיומליות של הפיסול והמיצב – כמה מקום "צריך" פסל? מה הם המרחקים ויחסי הגובה והקומפוזיציה בין פסל לפסל? – הועתקו כאן לשפה האדריכלית, ונותרת התהייה: מה הייתה החברה מרוויחה אילו אמנים היו עסוקים גם בבניית המרחב הממשי". תומר דקל על "מעונות" של תכלת רם

  • התנגשות הגברויות

    "למודוס ההומו־אירוטי באמנות הישראלית ולמודלים אמנותיים של גבריות הומואית יש נציגים רבים מאוד, אולם דומה כי ייחודה של התערוכה הוא בעימות החזותי הישיר שהיא מחוללת, במיקום האינטימי שבו היא מצויה, ובדיאלוג הישיר שהיא מנסחת מול היצירות המקוריות של שמי". קציעה עלון על תערוכתו של יואב וינפלד "הנחות עורף" 

  • ברכות וקללות; ברכות

    "על פני השטח, ופני השטח הם קריטיים בציורים האלו, שתי דרכי האמונה, המשורטטות בתערוכה כנגדיות, כוזבות. קודם כל, הציורים עצמם, למרות שממבט רחוק נראים ״אמיתיים״, הם למעשה ציורים שקרניים". קרן גולדברג על "ברכות וקללות" של אלי פטל בגלריה דביר

  • עולמות אחרים? מחשבות על התערוכות "מעבר לאי־שם" ו"אמנות מכשפת"

    "התבוננות בעבודות המוצגות מגלה כיצד המיצבים והאובייקטים בשתי התערוכות מצמצמים פער של אלפי שנים, מקרבים בין מחוזות גיאוגרפיים מרוחקים ומטשטשים הבדל בין התייחסות לתיאוריה כנקודת מוצא לבין התייחסות לפרקטיקה כבסיס ליצירה". נעה מורדוך־סימונסון על התערוכות "מעבר לאי־שם" ו"אמנות מכשפת"

  • השיטה פרחה, והשוחט שחט

    "ואם כך, רבינא לא מציע דרך אחרת להתבונן באמנות, תמיד וכל הזמן. הוא לא מבכר את עץ החיים על פני עץ הדעת. לא, הפרשנות שלו לחטא עץ הדעת קשורה לענייני כרונולוגיה: הבעיה אינה באכילה מן הדעת האפורה אלא בהקדמתה לחיים". ידידיה גזבר על התערוכה "אפורה כל שיטה"

  • הקאנון הישראלי בין ערעור לציטוט

    "ערעור על הקאנון משמעו להחיות, לא להנציח. נראה שבמקום לפתוח, לגוון, לערער ולהרהר על תולדות האמנות הישראלית, נשבה מזרחי בפיתוי המר של ההנצחה והאבל, המקבעים וחונטים… למעשה, מזרחי נפל במלכודת הקאנון הלאומי הישראלי ביותר: קידוש המוות על חשבון החיים והיצירה". קרן גולדברג על התערוכה "קינת הקאנון" במשכן לאמנות עין חרוד

  • אמנות הייצור

    "הפרעה היא התחושה המהדהדת בחלל, אם בעודף ובהגזמה ואם בהעדר ואיון. בכל אחת מהעבודות המוצגות בחלל יש סוג אחר של הפרעה, חוסר ציות לנורמות מסוימות, סירוב לעבודה, ניתוץ הסטנדרטים המקובלים, העדר נקודת פוקוס וכדומה". דידי כליפה על התערוכה "על הקצה"

  • יריקה בפרצוף: מפגש רוק בעידן הקורונה*

    "הצופה בפעולה של פינצ'ובר מתוך המרחב הבטוח של ביתו בימי הסגר נמצא לרגע באירוע אמנות מול התקפה אמנותית-סימבולית שמגיבה לתולדות האמנות, אבל גם לתרבות השיעמום שהרשת מייצרת", דיאגו רוטמן על Spit שהציג אבנר פינצ'ובר במסגרת "הערה 13"

  • סרט למקק ולמקהלה: על סרטו של רועי רוזן "קפקא לקטנים"

    "רועי רוזן לקח על עצמו תפקיד קשה במיוחד. הוא ניצב מול עשרות שנות הרגל וקבלה, מול אינספור מפרשים ומלומדים, הוא מתעמת באומץ עם ההצלחה המסרסת של קפקא, עם אבסורד הפופולריות שלו. באמצעים פופולריים הוא משמיד את הדיסקט, ומאפשר לקפקאיות חיים חדשים רוויי אבסורדים טריים". יאיר גרבוז על סרטו של רועי רוזן "קפקא לקטנים"

  • שמעון פינטו – בעל החזיונות

    "אם מתקיים חיבור כלשהו בין פינטו לגוטמן הרי זה באהבתם לסיפורים ולמספרי סיפורים. פינטו לא מאייר סיפורים והוא אינו צייר דידקטי, אך הוא ספוג במשלים, חזיונות ועלילות מופלאות, שמשלבות יחד את דמיונו החזותי המפותח עם מדרשים וטקסטים פרשניים", טלי תמיר על "ציפור דעה" של שמעון פינטו במוזיאון נחום גוטמן

  • מפלצות מצויות

    "המפלצות מפחידות אותנו ומקסימות אותנו, מפתות אותנו ודוחות אותנו. אם לפי פרויד האגו אינו השליט היחיד בביתו, האם ייתכן שהמפלצות שמושכות אותנו הן יצורים שהאגו שלהם נכנע מתוך פחד או עונג בפני התשוקה הסוערת שמשתלטת עליהם?". דניאל מילמן על "אוסף רטוב" של קרן גלר בגלריה RAW ART

  • כתב ציור ובדיחת החורבן

    "איך עומדים בלחץ הזה, הכפול, של בעיית הריבון הנוכחית שלצדה גם בעיית העתיקות הרודנית, אותו דטרמיניזם של העבר היהודי־מקראי, המתגלגל לפתחו של האמן בעיקר בתווך השפה". אורין מוריס על "דברו עיוורית", תערוכתו של יאיר גרבוז בגלריה גורדון

  • מעולם לא היינו מודרניסטים

    "לשיח שמציעה האוצרת יש פוטנציאל גדול לייצר סיפור חדש לאמנות המקומית, גם אם הוא ישמיע מעין מקהלה אקראית ויספר סיפור מקוטע ולא לינארי. אלא שהאתגר שהיא מציבה עדיין לא מומש במלא עוצמתו ומבחינה זו מדובר כאן בהצעה רדיקלית שעוד צריכה להתבהר בעתיד". דוד שפרבר על "דמיון חומרי" במוזיאון תל אביב לאמנות

  • על "האב הנסתר" (והמפתיע) ביצירתה של רות קסטנבאום בן־דב 

    "הפמיניזם הדתי של רות קסטנבאום בן־דב, שניכר כבר מראשית דרכה, עובר כחוט השני ביצירתה לאורך השנים. לכן כה הופתעתי למשמע הדברים שאמרה בשיחה שניהלנו לאחרונה. התברר לי כי קסטנבאום בן־דב סיימה עבודת מ"א בתולדות האמנות על מחברות רישומי הסקיצות והמתווים של משה קופפרמן". קציעה עלון על תערוכתה של רות קסטנבאום בן־דב "הלוליינית"

  • הסך והחלק

    "התערוכה מציבה סימני שאלה סביב המשפט הזה, כמבקשת לדעת, במפגיע – מה לגבי חלקו של כל אדם בעולם הזה? חלקי התערוכה מצטרפים יחד לכדי חוויה מורכבת שהיא בה בעת אסתטית ומטרידה, הרמונית וצורמת, נדיבה ותובענית. בי היא הותירה תחושה של כאב הנפרס  למיליוני חלקיקים, המתעלה לפרקים לדרגת שלמות". ענת שולץ על תערוכתה של רעיה ברוקנטל "פרק חלק"

  • אמנות במרחב: על התערוכה "שתי נקודות דמיוניות, והנוף" בחיפה

    "הדימוי האנושי הממסגר את הנוף מציע שנקודת המבט הכללית והציבורית על הים והנמל היא גם נקודת מבט פרטית, אישית. זהו לא רק נוף איקוני המוכר מגלויה או מערך אנציקלופדי, אלא גם נוף שהוא חלק מחיי היומיום של הגרים מולו". נעה מורדוך־סימונסון כותבת על התערוכה "שתי נקודות דמיוניות, והנוף"

  • שלושה צעדים ועוד קצת

    "התעלומה שבן צבי תר אחרי פתרונה היא מיקומו של טבור הארץ: הוא מחפש את המנהרה שמעידה שהדבר שנמצא לפנינו נולד פעם, שיש לו התחלה וגם סוף. הטבור אינו רק מה שמעיד על ההתחלה, אלא גם המקום שמעיד שיש קשר בין פנים לחוץ, בין פני השטח לבין הגוף, בין העיר המשתנה תמידית ובין קווי העומק שלה: בין המבט מלמעלה ובין להיות בפנים". ידידיה גזבר ודוד כהן על "טבור הארץ" של עמר בן צבי בגלריה 97