ביקורת אמנות

  • חלומות רקובים

    שתי תערוכות בתל-אביב תחתית 2018. "ציורקב" של חנה אשורי היא נסיעה מקריפה ברכבת של איברים מזוהמים, פעורים ומבעבעים של גופות אדם ובעלי-חיים. תערוכתה של אלונה הרפז מלאה עיניים זרחניות שמבטן הרוטן, האדיש והמורעל משקף את מיטב הסמים העירוניים. אל תחמיצו

  • הדרך (החסרה) לעין-חרוד

    "התערוכה מבקשת לספר סיפור גדול יותר מן האוסף עצמו, ואף גדול יותר מהמקום שבו היא מוצגת, אולם מגלה מידה של רפיון ועמימות ביחס למתחים ומאבקים מרכזיים בהיסטוריה העין-חרודית: המאבקים עם היישוב הערבי, מאבקים מגדריים, פוליטיים ובין-אישיים". גילי סיטון על חלקה הראשון של תערוכת האוסף "מאוצרות המשכן לאמנות" בעין-חרוד

  • רגעים פיוטיים שהמוות פושה בהם ברוך

    "עובד מציגה פרגמנטים מכמה פרויקטים ומצליחה לייצר ביניהם מעין 'קולאז' מרחף', הנובע מכמה נקודת מגוז שמתלכדות לאחת – החיים בקיבוץ. שבילי המגוז במקרה זה הם גם שבילי המילוט". גילי סיטון על "עבר קרוב", תערוכת הצילום של דורון עובד בקיבוץ חניתה

  • מצב אישי: פריפריה

    "כאשר בוחנים את המופעים של הרווקות כעבודות אמנות, ולא כתוצר של פעילות חברתית, רובם נותרים חובבניים. אמנם נסים משרטטת באמנותה סטריאוטיפים באופן ישיר ומכוון, אך הפעם הקלישאתיות אינה משמשת טקטיקה חתרנית, אלא נקודת סיום". קרן גולדברג על תערוכתה של ורד נסים בעפולה

  • בין שדה הקרב לכרך ההלום

    "אם מעמיקים להתבונן בפניהם של החייל והתעשיין העשיר ניתן להבחין בהבדל בין הצלקות העמוקות של המלחמה לבין הצלקות הדקות והחדות שנוצרו במהלך קרבות הסיף". רם אהרונוב על התערוכה "האמנות בעקבות מלחמת העולם הראשונה" בטייט בריטן בלונדון

  • היי-טק בתנאים של תת-טק

    "מדוע תערוכה שעיסוקה בטכנולוגיה עקרוני לעמדתה התיאורטית נופלת לביצוע טכני שאינו מכבד את מוצגיה?". תאורה חבלנית, רעש מחריש אוזניים ותימה לא מחייבת – רועי זנדר על "הוליווד ומיתוסים אחרים", שאצרה רותי דירקטור במוזיאון תל-אביב

  • "לא מספיק שהבריטים עזרו ליצור את הכאוס הזה, עכשיו הם חזרו לספר את סיפורו"

    "בין אם מגיעים מהמחסום של קבר רחל ובין אם ממרכז בית-לחם – ההליכה מסתיימת באופן בוטה בחומת ההפרדה, בצורה שסותרת את כיוון העיר ואת המבנה שלה. אם חושבים על המלון כעל עבודת מיצב במרחב הציבורי, אז הדרך למלון גורמת לצופה להתנגש בחומה". איריס פשדצקי על המלון של בנקסי

  • ההחלטה השבורה של אילן איטח

    "בציור הזה אין 'מקום', אלא מקומות שנודדים ומתכתבים אלה עם אלה דרך הנדודים; אין 'זמן' אחד רציף, אלא זמנים רבים ומסוכסכים; אין 'חלל' אחד, אלא חללים המהגרים אלה אל תוך אלה; אין 'טכניקות', אלא סגנונות שמחללים ומקדשים אלה את אלה חליפות". אלברט סוויסה על "אקסודוס", תערוכתו של אילן איטח המוצגת בספרד

  • עבודה לפנתיאון

    "מעבר לעובדה שברגעי האמת האלה האישי אכן נמזג לתוך הציבורי ומאהביה של האמנית משתלטים על הדמות הפוליטית, הם גם חושפים את תהליך העבודה: ה'סשן' הפרטי והכנראה מביך שבו ביקשה מהאקסים להירתם ליצירת עבודתה שלה. יצירת האמנות, כמעשה האהבה, מתגלה כמעשה פרטי בהווייתו, אך ציבורי בהתגלמותו". על "מכתבי אהבה לרות" של רות פתיר

  • שפע של מאהבים

    "כמו הבנות שכותבות תשוקה, האווטאר של משה דיין הובא לעבודה/תערוכה כדי להגשים עבור האמנית משאלת לב. במקרה זה, רצונה להיות מושא למכתבי אהבה. את המכתבים דיין כתב אמנם לרות אחרת, אבל הקולות הבוקעים מגרונו שייכים לגברים אחרים, אלה שאהבו את פתיר במהלך חייה". אלינה יקירביץ' על "מכתבי אהבה לרות", תערוכת היחיד הראשונה של רות פתיר

  • וייטנאם. צילום מלחמה

    אילת זהר סוקרת את ייצוגיה השונים של מלחמת וייטנאם במוזיאון ההיסטורי, במוזיאוני השלטון, במוזיאונים הפרטיים, בתערוכות יחיד עכשוויות, בתערוכות קבוצתיות החוגגות את הדמוקרטיה ובתערוכות שלטוניות ממוקדות מסר ותעמולה

  • הזמן האבוד של מתן אורן

    "חשיבות הפעולה הציורית במקרה הזה היא בדיוק בעובדה שמדובר בלא-אירוע. אורן מצליח למצוא לציור מקום ראוי בעולם של זרימת מידע עצומה וסוחפת ותיעוד בלתי פוסק. הוא מכריח את המציאות להתכופף לקצב אחר". עומר אבן-פז על "Momlove", יצירתו של מתן אורן, המוצגת בימים אלו בתערוכה הקבוצתית "מקרב לב" בגלריה 19, רחובות

  • איש שהוא גדוד של 5,000 שדים

    "בעוד שכץ-מינרבו מתמקדת באובייקט החי-אילם, גברים קקטוסיים חסרי הבעה או קול וקולאז'ים בלתי מתכלים – כהן מעניק את הדהודה העמום של שאגת ההסתערות באמצעות אובייקטים מצולקי מלחמה". גילי סיטון על "שמי לגיון, כי רבים אנחנו", תערוכתם של ניב כהן ומיטל כץ-מינרבו בגלריה אידריס, תל-אביב

  • היה היה פליט

    "בימים אלו כל דיון ביצירה אמנותית עלול להיראות תפל, חלש ומנותק. אך דווקא משום כך תערוכתה של אלהם רוקני, המציעה זווית רעננה והומוריסטית על יחסי האמן-פליט, חשובה במיוחד". קרן גולדברג על תערוכתה של אלהם רוקני, "שבעה עבד אל-כרימים", במרכז לאמנות עכשווית, תל-אביב

  • מת רוברט פינקוס-ויטן, מבקר אמנות, אוצר וחוקר

    פינקוס-ויטן כתב בהרחבה על אמנות שנות ה-60 וה-70 בארה״ב ובאירופה, וטבע את המונח ״פוסט-מינימליזם״. בישראל החל לבקר באמצע שנות ה-70, ובהמשך חיבר מאמרים על אמנות יהודית ועל עבודתם של יהושע נוישטיין, משה קופפרמן, פנחס כהן גן, בני אפרת, בוקי שוורץ ואחרים

  • סודו האפל של הציור האחרון

    "צריך ללכת דרך כל התערוכה המפוארת הזאת כדי להגיע, ממש לפני הסוף, לציור יוצא דופן, 'דיוקנה של ז'אן היבוטרן' מ-1919. אוצרי התערוכה לא תרמו כל הסבר לעבודה הזו, אבל אפשר לחוש את חדוות החיים והעצב של הצעירה בהריון". רם אהרונוב ביקר ברטרוספקטיבה של מודיליאני בטייט-מודרן

  • הפיתוי ההופכי בציוריה של פמלה לוי

    "הדמויות של לוי מתפשטות, מתנשקות, מפשקות רגליים, אך הן אינן פתייניות. הן מפריעות. הן אוטמות. הן תחבושת על דימום המלים. במובן זה לוי אינה זרה בנוף. הציור הישראלי הוא רצף אחד גדול של אוטמים, חובשים, מטייחים ומסתירים". יונתן הירשפלד על התערוכה הרטרוספקטיבית לפמלה לוי במוזיאון תל-אביב

  • הקלות הבלתי נסבלת של הרכבת הקלה

    "ניתן להגדיר את האסתטיקה של עוזיאל כ'דלות החומר גרסת המאה ה-21', אך עוזיאל אינו משתמש בחומרים דלים מתוך רצון עז לביקורת חברתית, אלא מוצא בהם פתח למשחק על הווי היומיום". קרן גולדברג על "רכבת תחתית", תערוכתו של שי-לי עוזיאל בבית האמנים בתל-אביב

  • מושא המבט הכובש

    קרן גולדברג על שתי תערוכות במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית: פרויקט הסאונד השאפתני והבעייתי של גיא גולדשטיין, "Freigedank" ("החופשי במחשבותיו"), ותערוכת הווידיאו המורכבת והאמיצה של נועה גור, "דרכי נראות", המפרקת את המשולש הקדוש צופה-יצירה-אמן

  • אמא-ג'ניישן

    "ניתן לחשוב על החלום שמציגה גפני כחלום פרוידיאני קלאסי, המתפרש כידוע כהמחזה של הגשמת משאלה: שלט עם הכיתוב gination מקבל את חלקו המשלים עם הצטרפותה של מאיה הלבושה בחולצה עם הכיתוב Ima. ה-imagination מיוסד והופך לדבר כשלעצמו". אורי אליס על "עתידים", המיצב של טל גפני במובי, מוזיאוני בת-ים