ביקורת אמנות

  • גשר 235

    ״ואולם, מעבר ל״קול״ ו״זמן הווה״, בסיס השיחה הספציפית בין פסח לקריכלי הם דברים שאמר פסח לגבי קריכלי דווקא ולא לאדם אחר. לא כסוד שהוא מפקיד בידי קריכלי לבדו אלא מתוך הייחודיות הקיימת, וראוי שתתקיים, בין משוחחים. עם אדם אחר הייתה השיחה לבטח גם אחרת״. אלברט סוויסה על תערוכתו של גבי קריכלי, ״חדר 235: אין לי מושג אם אתה מבין אותי נכון״, בבית הנסן

  • ערב רב מדיומלי ורעיוני

    "הפרויקטים השנה שאפתניים במיוחד מבחינה טכנית וביניהם ניתן למצוא ערב רב מדיומלי ורעיוני המסמן תערוכה חזקה ומרשימה". גילי סיטון כותבת על תערוכתם של בוגרי התואר השני בבצלאל

  • הברחת עננים

    ״במיצבים מסוימים היא משחזרת זיכרון עמום מתקופת הילדות, אך לא כולם יוכלו לתפוס את הנוף המסתתר בין קפלי הבד. היא מאתגרת את הצופה ומזמינה אותו למצוא את "קבוצת השייכות" שלו, והדבר המאחד את הקבוצה הזו אינו שפה או לאום משותפים אלא אופן התפיסה״. אניה ליכטיקמן על תערוכתה של נדיה עדינה רוז במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד

  • הבדלה, או: איך מצלמים רוח?

    ״עבודותיה מבקשות ללכוד את הנשגב כפי שהוא מופיע דווקא בחדרי חדרים ולא, בניגוד להופעותיו המקובלות במרחב הטבעי, במובנו הבראשיתי. זוהי רומנטיקה שונה מזו של המאה ה-19. אם שם האלוהי מגולם בים ובפסגות ההרים, כאן, אצל גרינברג, השכינה שוכנת בבתים, על המיטות, בינות לסדינים״. יאיר ברק על תערוכתה של נגה גרינברג, ״עד שייאסף החול״

  • החיים עצמם בסבך האמנות

    ״בכל פינה מתגלות מילים ושאלות נוקבות, שעות אינספור של לולאות ולוליינות שפופת גו, קרעים ותפרים, זיכרונות מעיקים של מישהו שמתחברים לתת מודע קולקטיבי. כל אלו מפתים את הצופים לקטלג את הפרטים המרובבים ומושכים אותם למשש את הרכות המצולקת״. גילי סיטון על התערוכה ״דמעות אדומות ופצעים לבנים״ של אדווה דרורי בגלריה נולובז

  • אמריקה זה כאן

    ״המסננת האסתטית הייחודית שפיתחו חברות הברביזון החדש היא פרפרזה פוסט-סובייטית עם ניחוח של התחנה המרכזית בתל אביב, של פליטות הפרסטרויקה שנחבטו באבק ובלחות הלבנטינית. העבודות שלהן מצליחות באורח קסום להיות בה בעת נאמנות לקונסטרוקטיביזם הרוסי אבל גם לבטא מן ריאליזם סוציאליסטי חריף״, רביד רובנר על התערוכה ״אמריקה״ של חברות הברביזון החדש בגלריה המדרשה

  • מפלצות סתומות שנבנו לאורך ההיסטוריה

    "מפלצות סתומות אלו שנבנו לאורך ההיסטוריה, מן החומה הסינית, קו מאז'ינו, קו בר-לב ועוד, הן לא רק שרידים ומצבות לפחד האנושי, אלא גם שלדי מונומנטים אדריכליים מרתקים שהניעו את האמנים בתערוכה זו לידי נקיטת פעולות" גילי סיטון על התערוכה "קווי הגנה. מאז'ינו, בר-לב ומעבר" בגלריה האוניברסיטאית

  • הביאנלה בקלנדיה 2018: לצלוח את המחסום

    "החיפוש נע מגישות קודמות בלבוש עכשווי כמו קומוניזם, ועד גישה תיעודית-חברתית שעובדת עם חומרי המציאות באופן ישיר ובתווך אפשרויות נוספות כמו הומור ובדיה. אמנות פלסטינית עכשווית מנסה ליצור דימויים, הקשר ותקווה עבור מי שנולד לפניי הנכבה ואחרי הנכבה, מי שאין לו למה להתגעגע". איריס פשדצקי על הביאנלה הרביעית בקלנדיה

  • התחמקות מהפרדיגמה היוצרת

    ״התערוכה אינה מבקשת להעמיד לדין נאשמים בתהליך היצירה או בתיווכו, אלא דווקא מתמקדת בסובייקט הצופה, ובמצב התודעתי האופף אותו בעת תאונה, או בעת צפייה באמנות: כאשר הזמן עומד מלכת אך הכול קורה מהר מדי״. קרן גולדברג על התערוכה ״עסק ביש״ שאצרה דלית מתתיהו במוזיאון ת״א

  • חלומות רקובים

    שתי תערוכות בתל-אביב תחתית 2018. "ציורקב" של חנה אשורי היא נסיעה מקריפה ברכבת של איברים מזוהמים, פעורים ומבעבעים של גופות אדם ובעלי-חיים. תערוכתה של אלונה הרפז מלאה עיניים זרחניות שמבטן הרוטן, האדיש והמורעל משקף את מיטב הסמים העירוניים. אל תחמיצו

  • הדרך (החסרה) לעין-חרוד

    "התערוכה מבקשת לספר סיפור גדול יותר מן האוסף עצמו, ואף גדול יותר מהמקום שבו היא מוצגת, אולם מגלה מידה של רפיון ועמימות ביחס למתחים ומאבקים מרכזיים בהיסטוריה העין-חרודית: המאבקים עם היישוב הערבי, מאבקים מגדריים, פוליטיים ובין-אישיים". גילי סיטון על חלקה הראשון של תערוכת האוסף "מאוצרות המשכן לאמנות" בעין-חרוד

  • רגעים פיוטיים שהמוות פושה בהם ברוך

    "עובד מציגה פרגמנטים מכמה פרויקטים ומצליחה לייצר ביניהם מעין 'קולאז' מרחף', הנובע מכמה נקודת מגוז שמתלכדות לאחת – החיים בקיבוץ. שבילי המגוז במקרה זה הם גם שבילי המילוט". גילי סיטון על "עבר קרוב", תערוכת הצילום של דורון עובד בקיבוץ חניתה

  • מצב אישי: פריפריה

    "כאשר בוחנים את המופעים של הרווקות כעבודות אמנות, ולא כתוצר של פעילות חברתית, רובם נותרים חובבניים. אמנם נסים משרטטת באמנותה סטריאוטיפים באופן ישיר ומכוון, אך הפעם הקלישאתיות אינה משמשת טקטיקה חתרנית, אלא נקודת סיום". קרן גולדברג על תערוכתה של ורד נסים בעפולה

  • בין שדה הקרב לכרך ההלום

    "אם מעמיקים להתבונן בפניהם של החייל והתעשיין העשיר ניתן להבחין בהבדל בין הצלקות העמוקות של המלחמה לבין הצלקות הדקות והחדות שנוצרו במהלך קרבות הסיף". רם אהרונוב על התערוכה "האמנות בעקבות מלחמת העולם הראשונה" בטייט בריטן בלונדון

  • היי-טק בתנאים של תת-טק

    "מדוע תערוכה שעיסוקה בטכנולוגיה עקרוני לעמדתה התיאורטית נופלת לביצוע טכני שאינו מכבד את מוצגיה?". תאורה חבלנית, רעש מחריש אוזניים ותימה לא מחייבת – רועי זנדר על "הוליווד ומיתוסים אחרים", שאצרה רותי דירקטור במוזיאון תל-אביב

  • "לא מספיק שהבריטים עזרו ליצור את הכאוס הזה, עכשיו הם חזרו לספר את סיפורו"

    "בין אם מגיעים מהמחסום של קבר רחל ובין אם ממרכז בית-לחם – ההליכה מסתיימת באופן בוטה בחומת ההפרדה, בצורה שסותרת את כיוון העיר ואת המבנה שלה. אם חושבים על המלון כעל עבודת מיצב במרחב הציבורי, אז הדרך למלון גורמת לצופה להתנגש בחומה". איריס פשדצקי על המלון של בנקסי

  • ההחלטה השבורה של אילן איטח

    "בציור הזה אין 'מקום', אלא מקומות שנודדים ומתכתבים אלה עם אלה דרך הנדודים; אין 'זמן' אחד רציף, אלא זמנים רבים ומסוכסכים; אין 'חלל' אחד, אלא חללים המהגרים אלה אל תוך אלה; אין 'טכניקות', אלא סגנונות שמחללים ומקדשים אלה את אלה חליפות". אלברט סוויסה על "אקסודוס", תערוכתו של אילן איטח המוצגת בספרד

  • עבודה לפנתיאון

    "מעבר לעובדה שברגעי האמת האלה האישי אכן נמזג לתוך הציבורי ומאהביה של האמנית משתלטים על הדמות הפוליטית, הם גם חושפים את תהליך העבודה: ה'סשן' הפרטי והכנראה מביך שבו ביקשה מהאקסים להירתם ליצירת עבודתה שלה. יצירת האמנות, כמעשה האהבה, מתגלה כמעשה פרטי בהווייתו, אך ציבורי בהתגלמותו". על "מכתבי אהבה לרות" של רות פתיר

  • שפע של מאהבים

    "כמו הבנות שכותבות תשוקה, האווטאר של משה דיין הובא לעבודה/תערוכה כדי להגשים עבור האמנית משאלת לב. במקרה זה, רצונה להיות מושא למכתבי אהבה. את המכתבים דיין כתב אמנם לרות אחרת, אבל הקולות הבוקעים מגרונו שייכים לגברים אחרים, אלה שאהבו את פתיר במהלך חייה". אלינה יקירביץ' על "מכתבי אהבה לרות", תערוכת היחיד הראשונה של רות פתיר

  • וייטנאם. צילום מלחמה

    אילת זהר סוקרת את ייצוגיה השונים של מלחמת וייטנאם במוזיאון ההיסטורי, במוזיאוני השלטון, במוזיאונים הפרטיים, בתערוכות יחיד עכשוויות, בתערוכות קבוצתיות החוגגות את הדמוקרטיה ובתערוכות שלטוניות ממוקדות מסר ותעמולה