ביקורת אמנות

  • נטליה מתכתבת עם זורבובה

    ״זורבובה בתוך ציוריה היא גרה, וציורים אלו תורמים לעולם הרחב של "המדיום המתייחס לעצמו״. יאיר ברק על תערוכתה של נטליה זורבובה "חיה בציור"

  • השלם הבלתי אפשרי

    "אם יש מילה אחת שיכולה לדמות את תחושת החיפוש־גילוי־היעלמות שנרקמת בחלל התערוכה, תהיה זו המילה נטולת התרגום העברי Unfolding. התערוכה נוהגת כמגילה, שמהותה טמונה בהתחפרותה בתוך עצמה, סגירותה לצופה. הנעת האור, כמו גלילת הקלף, מאפשרת את התגלותו של פלח מן היצירה השלמה, ומותירה את המבט הכולל, הרחב, בלתי אפשרי." דורי בן אלון על תערוכתה של נורית דוד "קבר" בגלריה גבעון

  • ביקורת עמיתים

    "כקוראים אנו מסכימים עם חלק מטענותיו של קריספל וחולקים עליו בחלק אחר, אולם כעורכים אנו מאמינים שכשם שאפשר וראוי לדון בעבודתם של אמנים, אוצרים, מנהלי מוסדות אמנות וכיוצא בזאת, אפשר וראוי לדון גם בעבודתו של מבקר אמנות בכיר". עורכי ״ערב רב״ רונן אידלמן ויונתן אמיר על סערת ביקורת הביקורת

  • מגיע לנו דיון ביקורתי מעורר מחשבה

    ״מכתיבתו של אבי פיטשון עולה תחושת זילות וחוסר רצינות, שטחיות וחברמניות המרוקנת את האמנות מכל ונוהגת בה כאילו הייתה שעשוע. נוצר פער בין הצהרת הכוונות והמשאבים שעיתון ׳הארץ׳ מקצה לטובת ביקורת אמנות, לבין איכות הדיון בפועל״. יוסף קריספל קורא לקחת אחריות על ביקורת האמנות

  • בחייהם ובמותם

    "הפרחים לא מציעים התבוננות ביופי נאיבי, אלא ביופי שמקורו בכאב, בדריסה אלימה ואכזרית שנעשתה בלחץ והפעלת כוח לא מידתי. בהיותם שריד של פעולה אכזרית הם מציעים לנו להתבונן בסבלם של אחרים". דורי בן אלון על "טינקטורה" של רונית מירסקי בגלריה P8

  • ברווח שבין המילים

    "רצף מסחרר של דימויים מכל מני סוגים ובכל מני מדיות, שמתחברים ולא מתחברים, שעוברים מאחד לשני לשלישי עד שאתה פוגש דימוי שמפעיל אותך. בדיוק כמו אייטם קורע לב בחדשות או סרטון מרגש של מפגש בין משפחות, לרגע אחד משהו בפנים נשבר". דידי כליפה על התערוכה "שמיני עצרת" במוזיאון תל אביב

  • תמיד פציעה בהשהיה

    "החיתוכים של פרומקין אינם אקספרסיביים בהכרח, אלא יוצרים צורות מוגדרות ומתוכננות, שמשורטטות מבעוד מועד, ולאחר ניסיונות על חצאי גיליונות הם מועתקים אל הנייר העצום העוטף את החדרון בסדנאות האמנים. בדומה לציור, גם כשהחיתוך מתוכנן הוא תמיד חד פעמי, ולכן גם גורלי". דורי בן אלון על "נופל הלילה" תערוכת יחיד של רחל פרומקין בסדנאות האמנים

  • הצייר הוא שחיין

    "מה קורה למתבונן כזה כאשר הוא נכנס אל הסטודיו, המרחב שבו מתרחשת הפעולה הפרשנית? אפשר היה לדמיין תהליך לימוד ארוך ומתיש, לימוד שהוא מטרה בפני עצמה, לימוד שפה חדשה, כשלבסוף הפעולה היוצרת מכילה את כל הידע שנצבר ומגישה אותו באמצעות הקנבס, פעולה שתאצור בתוכה את כל משקעי הלימוד. לא כך אצל הירשפלד. כאן הלימוד הוא פעולת השחייה עצמה". יעקב צ. מאיר על תערוכתו של יונתן הירשפלד "חיי יוסף"

  • הציור יצא לחופשי

    "אך מהותי יותר הוא שהידיים של גטר אינן מעבירות תוכן כזה או אחר, ואינן מביעות דבר. אלו ידיים שנמצאות בתואם מושלם עם הליך הייצור שלהן, עם הצבע הנגרר על הבד, עם החומריות של הציור שממנה הן עולות אל פני השטח. אלו ידיים שהאיבר המהותי להן הוא היד המציירת, ולא העין הרואה". אפרת ביברמן על תערוכתה של תמר גטר "פיעל"

  • מלכת השושלות

    "אולם, אין מדובר בהשתקפות במראה רגילה אלא במראה של שושלת. דה פריס משתמשת בתחבולות של שילוב והרכבה כדי לנוע בחופשיות יצירתית ולייצר סביבה מטריארכלית שהדמויות־האובייקטים המאכלסות אותה שונות אחת מהשנייה אך מכילות את אותו די־אן־איי". דניאל אוקסנברג על התערוכה ״חור תולעת״ של רותי דה פריס במוזיאון נחום גוטמן

  • הנתיב שבו אנו משתוקקים

    "על פי שם התערוכה, נתיבי התשוקה של יקותיאלי סוללים דרך בשדה מוקשים: שדה המוקשים שהוא הארץ הזו. יש כמה סדרות בתערוכה הזו וכמה עבודות בודדות, והמוטיב המרכזי קושר בין קווי גבול לסימני צלקת: יקותיאלי מציג במרכז החלל סדרת צילומי צלקות שנראות כמו קוים, ומהם מפתח את הרעיון". ידידיה גזבר על תערוכתו של אדם יקותיאלי, "Desire Path Pushing Through a Minefield"

  • קול מיכאל על המים

    "כי מה פירושו שאדם בא בטענות כלפי האלוהים? שסופי טוען כלפי האינסופי? לשם מה? למי זה בכלל מועיל או את מי זה מחכים?". אלברט סוויסה על תערוכתו של מיכאל בן אבו בגלריה אשכילה

  • להקשיב לציור

    "כל ציור בתערוכה זו מייצר סוג שונה לחלוטין של חלל, מרחב אם תרצו, וזאת מתוקף היחסים בין הדימויים, בין הכתמים, בין הדפוסים. ואולי זהו המפתח לכתיבה על הציורים. לא המוטיבים המובהקים, לא הסגנון המזוהה, לא משיכות המכחול האינטנסיביות, אלא החלל הציורי, הדיבור שבו וההאזנה לו". קרן גולדברג על התערוכה ״צל בצלע הר״ של שי יחזקאלי

  • מה יוצרים רוצים?

    "כל אחת מיצירותיו של בן־נר היא בגדר רעיון הדוק ומנוסח היטב המבוצע באמצעים של אילתור. הן כל מה שלא עושים בתעשיית הקולנוע. הן בגדר גרסה ממשית ורעיונית של "עשה זאת בעצמך", לא במובן הצרכני־גלובלי־איקאי, אלא מתוך קרבה לכל תהליכי הכנת הסרט, חשיפה ביקורתית ומלאת הומור של האמצעים המבנים תהליכים אלה, ובעיקר מתוך עקרון השמירה על גמישות ועל עצמאות יצירתית וכלכלית". איה מירון על הרטרוספקטיבה "גיא בן־נר: לחזור בחיים"

  • הסנונית האחרונה

    "חלל התערוכה שרוי במצב דיסוציאטיבי מטיל מורא: פיצול פיזי, קולי ואישיותי שלא ברור מי בו המספר ומי הדמויות. מתח מורגש בין המספרים, שמתחרים ביניהם על השליטה – ויילד הסופר, טופז איש הבידור, וויינשטיין האמן – הרי השליטה בסיפור היא השליטה בחיים ובמוות". דניאל אוקסנברג על "הנסיך המאושר" של אורי וויינשטיין

  • הלשון החרוצה של מריאן

    "דמויות לאינספור בתערוכה "שמי הוא מריאן" במוזיאון ת״א חורצות כלפינו לשון. יש העושות זאת מתוך זעקה או מתוך חנק, כדי ללקק גלידה או כרמז מיני; יש כאן כלבים המוציאים לשון, כלבי־אדם או אנשי־כלב הרוכבים זה על גבי זה עם לשון משורבבת, וישנו אף כהן עטוף בטלית הנושא ברכה בפה פתוח". ענת שולץ על "שמי הוא מריאן"

  • לרשום – לחוות – להבין

    "חוזקה של התערוכה הוא העמדה המחקרית שהיא מציעה, הבאה לידי ביטוי גם באופן ארגונה ועיצובה; ישנו קשר הדוק בין ה'איך' של עיצוב התערוכה לבין ה'מה' שמוצג בה, כשם שיש קשר הדוק בין ה'איך' של הטכניקה האמנותית ל'מה' שנוצר באמצעותה", נעה מורדוך-סימונסון על "לרשום את תולדות האמנות" בגלריה האוניברסיטאית

  • אל ערבות המלח הצחיחות

    "אל מול הלובן המהפנט והמשתק של גבישי המלח בסדרות הקודמות, גוויות האבטיחים המצומקות והמשומרות שפרושות על ״שולחן האבטיחים״ חותכות בבשר החי. הן מזכירות את האסתטיקה הקודמת של לנדאו, זו הפרועה, הזועמת, המלוכלכת; סדום ועמורה של דמויות אדם מקולפות עור, של השפרצות בטון, של מזרקות דם ודמעות, של דלתות פעורות חורים. איפה היא היום". קרן גולדברג על תערוכתה של סיגלית לנדאו "הים הבוער"

  • תיפקוד תקין

    "הערנות למצב הגוף מתאפשרת, במובן מסוים, בשל שינוי במצב השגור: משהו אינו כשורה, וכעת יש לשים לב, להבין ולהצליח לתפעל את הגוף. כמו פייפר קאט הממחיש פעולות של אצבע, רק שפייפר קאט עובר". גילי זיידמן על תערוכתה של רונית מירסקי "טונוס"

  • מדריך הטרמפיסט לגלריה

    "ההתעקשות של בן־נר על רישול, אם כך, אינה מחיר שהוא מוכן לשלם אלא עיקרון. העשייה הפשוטה והישירה היא ניסיון לשמור על מרחק קצר בין המחשבה ובין הביצוע, לקצר את המרחק בין האמנות ובין החיים ואולי אפילו לבטל אותו לחלוטין". ידידיה גזבר על תערוכת היחיד של גיא בן־נר במוזיאון תל אביב