ביקורת אמנות

  • אבנר כץ – דיוקן עצמי ברבים

    "מלאכת הזיכרון וההיזכרות, כמו רגעי התשוקה, ארוגים בדיוקנו העצמי של כץ. עם זאת, בדיוקן עצמי אבנר כץ מציג לפנינו, זה לצד זה, 366 דיוקנאות שנרשמו יום אחרי יום. הבחירה בריבוי קוראת תיגר על הדיוקן היחיד כמקבע וכמנכיח ייצוג מיטבי של דמות המתוארת בציור דיוקן. באמצעות ההישנות כץ מציע לנו דרך נוספת לחשוב על הדיוקן". נעה מורדוך-סימונסון על התערוכה "אני כבר הייתי" של אבנר כץ

  • בשבילים לא מסומנים

    "ליטביץ הציעה דיבור עם המיתוס בשפתו שלו, ובאופן (אולי לא) מפתיע בחירה זו הצליחה לחלץ מתוכו הרבה יותר. במקום לנתח סיפור בחדר המתים היא הניחה אותו בלוקיישן חדש כדי לברר מה קורה, במקום לדבר על המיתוס היא חיה אותו". ידידיה גזבר על תערוכתה של אלה ליטביץ

  • הפואטיקה של המרתף האלכסנדרוני*

    "העבודות בתערוכה-מיצב של אלכסנדרוני מרפררות ומלחימות יחד קטעים מרומן המסתורין ההיסטורי-תיעודי למחצה של וסרמן וסצנות ומראות ספקטקולריים מ'החידה של קספר האוזר' בבימויו של הרצוג עם עולמו הפנימי של האמן", ליאת ארלט סידס על התערוכה "החלום של קספר האוזר" בבית האמנים תל אביב

  • כיצד נאמר משהו על משהו

    "כהמשך למהלך זה הוצבה התערוכה באופן בלתי קונבנציונלי, כשעבודות מסוימות מוצמדות זו לזו, תלויות לגובה ויוצרות התכתבות פואטית צורנית עם עבודת החלונות. זוהי מעין קתדרלה חילונית ארעית שכמו הציורים עצמם נבנתה באמצעות הטלאות, השתלות, צירופים מפתיעים ובניה מאולתרת, מרובדת ורב שכבתית". מזל קאופמן על תערוכתו של ציבי גבע, 21-20, בגלריה הראל

  • יחי הבורגנות!

    "הקול שעולה מתערוכתה של זרחיה אינו מבקש לחתור תחת סגנון שלם שהשתרש בארץ במשך מאה שלמה, אלא לבטא את יחסה האישי כלפי ההשתקה וההדרה שהביא עמו סגנון כזה בשם המודרניזציה והישראליות החדשה. הייחוד בעבודתה הוא הזיהוי של מושא המחיקה התרבותית והחיפוש האמנותי לביטוי עקבות הרפאים שלו". הדרה שפלן קצב על התערוכה "ידיים טובות" של דליה זרחיה

  • אחד צופה ואחד נצפה

    "עבודות הוידאו של שי איגנץ מאפשרות הרבה יותר מהצצה למתרחש בין אמן ומודל, בעיקר משום שהן מציעות להתבונן במודל כשותף אקטיבי, לא כאובייקט אלא כסובייקט". דליה מנור על התערוכה של שי איגנץ במשכן לאמנים בהרצליה

  • נפש חיה בכולנו

    "זו לא הייתה כוונתה המקורית כשנסעה לדרום, אבל המפגש עם זרחי, ובעקבותיו עם הכלבים, הוביל את האמנית לאזורים בעיר שגם תושבי ערד, שגדשו את שיח הגלריה בנוכחותם, לא הכירו". גלעד רייך על התערוכה "נפש חיה בי" של דנה דרויש

  • לגדל דומם במוזיאון

    "הרטוריקה שהתערוכה משתמשת בה, וגם מציעה כתצורת קריאה, קשורה לטיפול בבית ומתייחסת לחומרי העבודה של עקרת הבית שמשמשים כחומרי התערוכה. את האוצרות זה לוקח ל'אמנות התחזוקה' ולמתח בין ה'אמנות' לבין הצורך להכניס כלים למדיח, אם בפירוש ואם ברמז". ידידה גזבר על תערוכתה של ענבל הופמן בבית אנה טיכו

  • הוא היה ונשאר

    ״כץ דיבר דרך קו וצייר דרך מילה, הגבולות וההגדרות האלו התערבבות ונמחקו בעבודותיו כמעט לחלוטין. בחלל הנוכחי, כץ לוקח אותנו יד ביד ומעביר אותנו תהליך של התבוננות פנימית דרך פרויקט הדיוקנאות, תהליך של זיכרונות דרך הרישומים והטקסטים המוצגים במרכז החלל וחשיבה על זקנה בעקבות העבודות התלויות על הקירות הנוספים״. דידי כליפה על תערוכתו של אבנר כץ ״אני כבר הייתי״

  • ממני/חוץ/בתוך/ביחד

    ״כל יצירה, בדרכה, משרטטת את דיוקן העצמי בתקופה בה האפשרות להיות מחוץ לעצמינו משתקפת אלינו מן המסך, מחוץ לטווח התפיסה, ואילו היכולת להיות בתוך עצמנו עומדת למבחן״. קרן גולדברג על מופע המחול ״מתרגלים אמפתיה # 2על2״ ועל התערוכות ״קוראים לנו לבוא, עלמה יצחקי מארחת״ ו״חוץ ממני״

  • התחדשות בין קודש לחול

    ״הקדושה שיכולה להופיע בחומר מאפשרת לנו להביט על כל חומר כפוטנציאל למשהו שייצא ממנו, אבל בעיקר להבין שהקידוש של החומר עשוי גם לרוקן אותו ולהשאיר אותו מת מבפנים, רק עצים ואבנים. אולי מאחורי הפרגוד אין שום דבר, אולי הפרגוד מסתיר רק חלון״. ידידיה גזבר על תערוכתו של דוד (דוכי) כהן

  • אדם בתוך ארגז הוא גר

    ״נדיר שאמן חוזר לאחור שלא במסגרת פרספקטיבה יזומה ומאורגנת. נשאלת השאלה מדוע בחר נוישטיין לחזור דווקא לנקודה הזו בעבודתו, לצילומי הארגזים מ׳מיצג 76׳? ייתכן שמרחב התנועה המצומצם שנכפה על הגוף בתוך החלל הביתי, האינטימי אך בו זמנית מלחיץ, הוא שהוביל את נוישטיין לחזרתיות של היציאה-כניסה לאותו חלל שמשתכפל כל הזמן״. טלי תמיר על ״תערוכה מיוחדת״ של יהושע נוישטיין בגלריה המדרשה

  • על ענקים ומיניאטורות: מחשבות בעקבות מיצב יחודי-למקום

    "המיניאטורי והגיגנטי כאחד מאלצים את הצופה לשנות את עמדתו, להתכופף לאחור על מנת לתפוס את מלוא מידתו של הגיגנטי, או לרכון קדימה על מנת לבחון במבט אינטימי את המיניאטורי. לכן, הן המיניאטורי והן הגיגנטי מעוררים את הבלתי-מושג והזר, ועם זאת, את הדומה וכמעט בר-השליטה, אך המופלא". אסף פינקוס על תערוכתה של אילת זהר בגלריה הלובי

  • על צניעות ויופי, או: על התשוקה הבלתי נגמרת לבתוליות מאוחרת

    ״קירות ׳האם והבת׳ כמו משתקפים זה בזה, משוחחים ביניהם, מטעימים אפשרויות חדשות של קירבה והיכרות. דומה כי רבים משמות ספריה של נורית זרחי יכולים היו להתאים ככותרות לציוריה של רוני טהרלב: ׳בצל גבירתנו׳, ׳אמן המסכות׳, ׳נערות הפרובינציה השאפתניות והעצובות׳, ׳משחקי בדידות׳״

  • "הדחפים התת מודעים הסתנוורו מהשמש הקופחת"

    ״התערוכה מצליחה להפוך את המרכז לאמנות עכשווית למה שהוא – חלל ישראלי-תל אביבי-מקומי, זוהר בעליבותו, מונמך בתקרתו, מהבהב בתאורתו״. קרן גולדברג על ״זיכרון חרבות״, המרכז לאמנות עכשווית

  • הדגם המעטר והצורה החוזרת ביצירתה של אלכסנדרה צוקרמן

    ״ההתבוננות המרוכזת של הצופה, כמו הריכוז הנדרש מהיוצרת, מעֵטים רגעים בזמן החולף והופכים את הצפייה, כמו את היצירה של החזרה הצורנית, לחוויה של השהייה, של נשימה עמוקה ושל מרחב חופשי״. נעה מורדוך-סימונסון כותבת בעקבות ביקור בתערוכה "שדות פרחים" בגלריה נגא, תל אביב

  • אמנות במעגל סגור

    ״בסופו של עניין, סיפור המסגרת של התערוכה נשאר סיפור, ואינו מוסיף דבר לצפייה בה. מנגד, התערוכה אינה מוסיפה דבר להרהור בסיפור. מעבר לכך, המלאכותיות של אותה תשתית תיאורטית שורה על התערוכה כולה״. קרן גולדברג על תערוכתה של מיכל הלפמן, Dear A.S.A./P

  • ביאנלה בזמן קוביד: סקירת הביאנלה ה-11 בברלין

    ״הצופה מוצא את עצמו לעיתים קרובות מתבונן בעדות קלושה וחיוורת לדיונים או תהליכים שהתקיימו בזמן ובמקום אחר. חווית הצפייה, התשוקה שבמפגש הבלתי אמצעי בין הצופה לעבודת האמנות, מאבדת מכוחה״. נועה גור על הביאנלה ה-11 בברלין

  • מקוריות בעידן האמנות הדיגיטלית

    ״רעיון המקור באמנות דיגיטלית הוא עניין לא פשוט, הוא חמקמק, מתועב. היצירה הדיגיטלית משועתקת מטבעה, מתנגדת מראשיתה לרעיון המקוריות כפי שהוא מנוסח כעת. אין ספק שהדמיה נכללת גם היא בתוך הקטגוריה הדיגיטלית, והאמצעים שברשותה טכנולוגיים לחלוטין. אך עם זאת, בהדמיה של אטקינס משהו בכל זאת שונה״. שחר קרמר על תערוכת היחיד השנייה של אד אטקינס

  • חוויה אסתטית הרמטית

    ״התערוכה מזמינה את הצופה לחוויה אסתטית הרמטית, תוך כדי תנועה. גם אם תזמוני התאורה והווידאו מונעים מהצופה לחוות את כל העבודות במלואן, התערוכה חיה, נעה וזעה ביחס לחושיו, ועבורם״. קרן גולדברג על התערוכה ״חי״ במוזיאון פתח תקווה לאמנות

המלצות מרחבי הרשת