ביקורת

  • הניסיון מסוכן והשיפוט קשה

    הניסיון מסוכן והשיפוט קשה

    “אכן, השיפוט קשה. ‘שמועה’ היא תערוכה נחשית, מתפתלת בין משמעויות מהוסות אך חומקת מהן, בדיוק כפי שהיא דורשת מן הצופה להתפתל לאורך הניירות ללא יכולות לחבר את שורות השיר אחת לשנייה. הכתיבה עליה מאתגרת במיוחד (בדומה לקריאת אפוריזמים), וזה סימן לאמנות טובה”. קרן גולדברג על התערוכה של אורי ניר, שהוצגה בבית מרס בתל אביב

  • על המרחב האפקטיבי של המציאות

    על המרחב האפקטיבי של המציאות

    “במובן זה הציור של פרל אינו מעמיד דימוי אלא מספר סיפור, מרחב שבו דברים קורים. אלה הדברים שפוערים מרחב, פורשים סביבה, מאפשרים את פעולת ההבחנה, ההתאמה וההרכבה, את פעולת הדמיון (שכידוע תלוי בניסיון). כך, כדי להיות לדבר הציור תלוי במקום, ועובדת היותו של הציור דבר מחוללת את המקום כספציפי”. דברים שנערכו מתוך שיח בתערוכה ״ימי בינתיים״ של פרל שניידר במוזיאון פתח תקווה

  • מחול הזהות של מיכאל בן אבו

    מחול הזהות של מיכאל בן אבו

    “הסחרור מערבל את השפות השונות המשמשות את בן אבו להבעה לכדי תנועות מחול מקודש הנשזר במדיום הכתיבה ובמדיום החזותי, שמחליפים תפקידים ומתמזגים לאנרגיה אקספרסיבית של יצירת דימויים וכתיבה, או להפך, ציור ותגובה מילולית. אך לעתים המילולי הוא גם ויזואלי, והוויזואלי שזור במילים משמעותיות, בקטעים מתוך טקסטים אחרים שכתב בן אבו. המילה הכתובה והדימוי שנוצר מתוכה בחומרים אמנותיים יוצרים שפה סמנטית והירוגליפית”. אתי אברג’ל על תערוכתו של מיכאל בן אבו בגלריית המעבדה

  • השקיעה כמבנה זיכרון

    השקיעה כמבנה זיכרון

    “השמש אינה ‘מוצגת’, היא נחווית. הכדורים האדומים נעשים נקודת משיכה ובה בעת מכשול שסביבו מתארגן המסלול. את השקיעה אי אפשר לעקוף. ללא קשר לעמדה, למסלול או לנקודת המבט, הצופה נשאב אל מצב הדעיכה. האובדן אוניברסלי אך אינו אחיד: כל אחד חווה אותו בדרכו, אך נוכחותו בלתי נמנעת”. אנה ימלין על תערוכתה של נדיה עדינה רוז בגלריה לאמנות עכשווית רמת השרון

  • זירות

    זירות

    ״תורג׳מן היא חלק מתנועה שבה ציור הנוף הישראלי, אותו ציור המקושר כל כך עם אמני היישוב ותפיסתם האוריינטליסטית שהשליכה את ‘השם’ על ‘הכאן’, ועם ציירי אופקים חדשים ושאיפתם לראות מעבר לנוף אל האוניברסלי ו’השם’, התעגל והתגלגל מטה, והפך, באמנות הישראלית העכשווית, לנוף שטוח, פרוש – לנוף ממבט על״. קרן גולדברג על תערוכתה של ליהי תורג׳מן

  • קולקטיב של אינדיבידואלים

    קולקטיב של אינדיבידואלים

    “העבודה של הכהן מצליחה לאסוף יפה את אירועי השנתיים האחרונות, שעיקר הקושי שבהם הוא התמשכותם הארוכה וחוסר היכולת לעבדם. כשהכהן מציג את עצמו בעשרות קינות הוא מהדהד את הטראומה המשנית והשלישונית, את הרגעים הרבים שבהם נוצר צורך לעכל ולעבד אך לא נותר זמן”. ידידיה גזבר על תערוכתו של אריאל הכהן במוזיאון תל אביב לאמנות

  • ״אני חובשת את פצעיך״

    ״אני חובשת את פצעיך״

    “מן הקערות נולדת שפה. שפה שבה משיכות המכחול הן תחבושות. שפה של חבישה, שפה הנולדת מול פצע.
    ליטמן חובשת. היא נוגעת בפצע, מכירה בו, וממשיכה לחבוש גם כשהריפוי אינו מובטח.” דוד שפרבר על תערוכתה של אריאן ליטמן בגלריה אגריפס 12

  • מינימליזם במקסימום

    מינימליזם במקסימום

    “ארגון היצירות בתערוכה משקף את בחירתה של מורגן לערער על התפיסה המקובלת, התוחמת את הסגנון המינימליסטי לאמנות אמריקאית של שנות ה־60 וה־70 של המאה הקודמת. למעשה, האוצרת מראה כיצד הפְּנייה אל הצמצום הצורני והחומריות התעשייתית, היו למגמה כלל עולמית במחצית השנייה של המאה ה־20, ובתערוכה ניתן לראות גם יצירות של אמני הארטה פוברה האיטלקים, אמנים יפנים ואמנים דרום אמריקאים”. נעה מורדוך-סימונסון על התערוכה MINIMAL בבורס דה קומרס

  • ציר ישראלי מבוזר: HIT, בצלאל ואמניות־עולות ב־The Wrong

    ציר ישראלי מבוזר: HIT, בצלאל ואמניות־עולות ב־The Wrong

    “לצד שפע הביאנלות הפיזיות – ובעיקר הביאנלה בוונציה – קיומה של The Wrong כביאנלה רשמית במרחב הדיגיטלי פותח שדה של פרשנויות ומחשבה: מה ההבדל בין חוויית השוטטות בגוף לבין ניווט מקוון דרך ביתנים, מפות וקישורים; מהי נגישות כשהיא אינה תלויה במקום, בזמן או בתקציב; וכיצד משתנים תפקידי הצופה, האמן/ית והאוצר/ת כאשר המדיום הוא רשת?”. ורה גייליס על הביאנלה הדיגיטלית “The Wrong”

  • על האקדח שבציור והשלד שמאחורי הצייר

    על האקדח שבציור והשלד שמאחורי הצייר

    “על ידי פירוק ציורו של גרוס לפסלים העוסקים במושגי האמת, הייצוג, הראיה והרְאָיָה, והקפתם בציורים מתורגמים שנעשו מראש במדיום אנטי-ציורי, הצליחה גפני ליצור גוף עבודות קוהרנטי בתקופה בה עצם פעולת היצירה עומדת בסימן שאלה אל מול החיים (או המוות) עצמם”. קרן גולדברג על התערוכה של טל גפני בלובי מקום לאמנות

  • דפיציט

    דפיציט

    “השפה במהותה היא דפיציט; מחווה מרובת התפתלות לאין. חגיגת הריק. משהו הנעוץ שם לאלפיו ומתגלם מכוח התנועה היוצרת זיקות לאינסוף, אבל באופק – רגע המוות; המקום שבו משמעות המילה אבדה, כלתה, ולא נותר אלא הרחש הצורם של הרמיסה. ודווקא אז, שכשהמילה קרובה למוות – היא קמה לחיים”. עינת יקיר על התערוכה “מקראה” של אורנה קסטל ו”לבן” של רפי לביא בגלריה גבעון

  • מכאובים

    מכאובים

    “הכהן מכניס את הצופים ב’על נהרות’ אל חדר מראות שבו הם מוזמנים לשבת על גדר לבנים, כפי שהוא יושב עליה עם דמויותיו המשוכפלות. הם שרים בליפסינג את ‘שירת העבדים’, שיר קינה שבו טמונה גם תקווה לגאולה, לשיבה למולדת. התיאטרליות מגיעה לשיא שאינו ראוותני, גם בשל היותו רגעי, המשמש מפתח להבנת הווידאו כולו”. רותי גינזבורג על מיצב הווידאו ״על נהרות״ של אריאל הכהן במוזיאון תל אביב

  • האסתטיקה של העיניים העצומות

    האסתטיקה של העיניים העצומות

    “אצל חסיד אין את האגרסיביות השכלתנית של האופ־ארט; הגוונים קרובים ומתמוססים זה לתוך זה, והיא אינה מנסה להשפיע על אופי הראייה של הצופה או לייצר הלם תודעתי. השימוש שלה בכתמי צבע לא תוקף את העין, אלא מחזיר אותה בעדינות למקומה הטבעי, ומדגיש את נוכחותה הפעילה בתהליך ההתבוננות”. דורון פייסיק על תערוכתה של הדס חסיד

  • גוף ראשון־יחידות

    גוף ראשון־יחידות

    “העבודה החדשה מציעה שינוי גם ביחס למרחב ולאופן שבו הרצף הסיפורי מפסיק להיות פעולה שמזיזה דבר ממקום למקום או בתוך עצמו, אלא מייצר טרנספורמציה. ב”משמר” יש סיפור שחותר לאינטגרציה, אם כי במקום התרת הקונפליקט הוא מציע להנכיח ולהביע אותו בקולן ובתנועותיהן של חמש נשים שונות”. יעל גילעת על תערוכתה של הילה בן ארי בגלריה אחד העם תשע

  • Still Around

    Still Around

    “מרכיב נוסף שמלווה את גוף היצירה הוא העץ, פעור עיניים, מרובה ורידים. מירי מספרת על המפגש שלה עם הדיקט במדרשה, ועל הפליאה מול החומר הזה שתמיד כבר נושא בחובו דימוי. אף מילה לא נאמרת על דלות החומר, אבל כל תולדות האמנות הישראלית נמצאות איתנו בחדר כשהיא מריעה לאיכויותיו של הדיקט”. דורי בן אלון על תערוכתה של מירי נשרי בבית החברה הפסיכואנליטית

  • שיחה בתוך שיחה בתוך שיחה

    שיחה בתוך שיחה בתוך שיחה

    “מחותן נותנת לאדמה לדבר, מנסה ללכוד את התחושה שלה, את הטקסטורה שלה, את הפיזיונומיה שלה, להביא מקטע אחד של אדמה שפותח שער אל השלם. והרי זה מה שעושות אבנים שאנחנו מאמצים ומניחים על המדף; אנחנו יודעים שכל אבן וכל ענף של עץ מספרים את הסיפור של השלם, הגדול”. מחשבות בעקבות התערוכה “אַחֲרֵי נוֹף: בעקבות חוה מחותן”

  • “הביאנלה האוטונומית לאמנות” ומהפכת התמ”א – אוקסימורון

    “הביאנלה האוטונומית לאמנות” ומהפכת התמ”א – אוקסימורון

    “בבניינים החדשים מעצבים “גינות מורמות ומוקטנות” בתוך מעקות בטון, ללא קשר ישיר עם האדמה, והרחוב מקבל דופן כחומה הקוטעת את רצף הרחוב לבניין. הסביבה החדשה אנטי־אקולוגית, אינה ירוקה כפי שהייתה בעבר. זו בניה זולה שנועדה לעשיית רווח רב. ניתן לשפץ, לתחזק את הבניינים הקיימים, ובמקרה הרע להוסיף קומה אחת או שתיים, אבל למה להרוס?”. בילו בליך על התעלמותה של הביאנלה האוטונומית לאמנות מהמרקם העירוני שמקיף אותה

  • חלום כמרחב, מרחב כחלום

    חלום כמרחב, מרחב כחלום

    “הגלריה העירונית כפר סבא מתגלה כחלל המושלם לעיבוד שכזה, מפני שהיא בעצמה מרחב ביניים הממוקם בין משרדים של בניין העירייה לבין חדרים שבהם מתקיימים חוגים ומקהלה. חלל התערוכה מואר כולו בצורה מלאכותית, יש בו רצפה צהבהבה מהניינטיז, תקרה אקוסטית עם פאנלים ישנים, שכולם תורמים בדרכם לאווירה של החדרים האחוריים”. דורון פייסיק על התערוכה “חדרים אחוריים” בגלריה כפר סבא

  • הגוף הזה הוא הפרדס

    הגוף הזה הוא הפרדס

    “עמדו לפנינו שאלות רבות נוספות, כגון מה תפקידם של התערוכה ושל המהלך של אבישר בתוך הפורענות החיצונית? האם אבישר עצמו העיר את שדי הארץ, או שלהפך, הוא כינס אותם לזמן קצוב בבית הקיץ הממוזג שלו בראש ההר, וכאשר המסיבה הסתיימה הם יכלו לחזור למקומם הטבעי ולזרוע הרס של ממש בחוץ?”. גיא הגלר כותב בעקבות התערוכה “פרדס” של גילי אבישר במוזיאון הכט

  • להראות איך נראה השקט

    להראות איך נראה השקט

    “הצופה עומד מול ציוריו של עוזי קצב ויודע שאף אחד מהמצולמים כבר לא שם, ואז הוא נמלא שמץ תקווה, שהרי המצויירים עדיין נמצאים שם. אמן ראוי מתמסר כולו לסכנות והמכשולים שניצבים בפניו דווקא”. יאיר גרבוז על התערוכה “הכל כל כך שקט עכשיו” של עוזי קצב בגלריה רו-ארט