ביקורת

  • מכושפת. מכושפת. מכושפת.

    "במובן זה עבודת המיצב של נטו יכולה להתפרש גם כשרידים אותנטיים ועקבות ממשיות של טקס פולחני אמיתי וחי, ובכך לערער על ההפרדה, לכאורה, בין החיים לאמנות. ובמלים אחרות, לערער על ההבדלים המבחינים בין המציאות, החיים והממשות לבין הסימנים, המסמנים והדימויים האמורים לייצג אותם". ליאת ארלט סידס על התערוכה "אמנות מכושפת"

  • הלחישה של ביאנלת איסטנבול ה־17

    "הסוגיות החברתיות והפוליטיות הרלוונטיות לחברה הטורקית מובאות כחלק אינטגרלי מהתצוגה הבינלאומית, מוצנעות, ללא הפניית זרקור אליהן, ובכך משקפות את תהליך צמצום המרחב החברתי־אזרחי בטורקיה של היום". שלי ליבוביץ קלאורה על הביאנלה ה־17 של איסטנבול

  • הקשר הסמוי בין הביתנים הלאומיים של גרמניה וישראל בביאנלה ה־59 של ונציה

    "כפי שפעולתה של אייכהורן מבצעת תיקון, או לפחות התערבות, במהלך ההיסטורי של הביתן הגרמני, כך פעולתה של אזולאי מבצעת התערבות במהלך ההיסטורי של המוצגים המתועדים בעבודתה, והיא עורכת בהם ומציעה דרכם טרנספורמציה". אורן קפלן על הביתנים הישראלי והגרמני בביאנלה ה־59 של ונציה

  • ״אקט של היפוך רבייתי״

    "לא פעם דובר על האופן הפרדוקסלי שבו התקדמות הטכנולוגיה בתחום התקשורת למעשה מסבכת את היכולת האנושית לתקשר. היום, נראה שהאפשרויות שמציע העולם הדיגיטלי מסרבלות גם את הרצון לדבר עם, או לזכור את, המתים". קרן גולדברג על "אבא שלי בענן" של רות פתיר במרכז לאמנות עכשווית

  • לזמן את מבשריי

    "מעת שבן ארי הכריזה על מבשריה, ובכך למעשה יצרה אותם, אי-אפשר שלא לזהות אותה באמצעותם". אורלי שבי על תערוכתה של הילה בן ארי "קול הקורא אל עצמו" בבית טיכו

  • האדם הקדמון ממעוֹנה: רשמים מביקור בהצבה של תכלת רם

    "דומה שהשאלות המדיומליות של הפיסול והמיצב – כמה מקום "צריך" פסל? מה הם המרחקים ויחסי הגובה והקומפוזיציה בין פסל לפסל? – הועתקו כאן לשפה האדריכלית, ונותרת התהייה: מה הייתה החברה מרוויחה אילו אמנים היו עסוקים גם בבניית המרחב הממשי". תומר דקל על "מעונות" של תכלת רם

  • שמעון פינטו – בעל החזיונות

    "אם מתקיים חיבור כלשהו בין פינטו לגוטמן הרי זה באהבתם לסיפורים ולמספרי סיפורים. פינטו לא מאייר סיפורים והוא אינו צייר דידקטי, אך הוא ספוג במשלים, חזיונות ועלילות מופלאות, שמשלבות יחד את דמיונו החזותי המפותח עם מדרשים וטקסטים פרשניים", טלי תמיר על "ציפור דעה" של שמעון פינטו במוזיאון נחום גוטמן

  • מפלצות מצויות

    "המפלצות מפחידות אותנו ומקסימות אותנו, מפתות אותנו ודוחות אותנו. אם לפי פרויד האגו אינו השליט היחיד בביתו, האם ייתכן שהמפלצות שמושכות אותנו הן יצורים שהאגו שלהם נכנע מתוך פחד או עונג בפני התשוקה הסוערת שמשתלטת עליהם?". דניאל מילמן על "אוסף רטוב" של קרן גלר בגלריה RAW ART

  • אמנות ההשתנות והתנועה

    "הבחירה בחומר הפשוט, עץ הסנדוויץ׳, וצביעתו בגימור באיכות גבוהה מתריסים גם כנגד כובד הראש האידיאולוגי של אבות הפיסול הישראלי. יש ממד מרענן בשילוב חומרים קלים והקפדה חמורה על הפרטים, שאמנם מעניקים למיצב חזות רצינית, אך כזאת שלא לוקחת את עצמה ברצינות רבה מדי". יהונתן משעל על תערוכתו של ראובן ישראל במרכז לאמנות עכשוווית

  • ביתן סרפנטיין מגיע ל-2021

    "הביתן, שבנייתו הושלמה השנה בגני קנסינגטון, הוא מבנה עגול בעל הופעה מאד טקסית, בסיסו שקוע 60 ס"מ בגבעת הדשא המתנשאת מעל מפלס השבילים בגן. הוא בעל גג שטוח הנשען על שורת עמודי קונסטרוקציה דקורטיביים. העמודים נבנו מקורות פלדה יצוקה משומשת, והם עטופים בתבנית של עץ לבוד ומצופים בטיח דק". רם אהרונוב על הביתן של גלריית סרפנטיין לשנת 2021

  • כיצד נאמר משהו על משהו

    "כהמשך למהלך זה הוצבה התערוכה באופן בלתי קונבנציונלי, כשעבודות מסוימות מוצמדות זו לזו, תלויות לגובה ויוצרות התכתבות פואטית צורנית עם עבודת החלונות. זוהי מעין קתדרלה חילונית ארעית שכמו הציורים עצמם נבנתה באמצעות הטלאות, השתלות, צירופים מפתיעים ובניה מאולתרת, מרובדת ורב שכבתית". מזל קאופמן על תערוכתו של ציבי גבע, 21-20, בגלריה הראל

  • רישומים ממכונת אמת – חמש הערות על ׳חמש רגליים׳

    "׳חמש רגליים׳ היא נובלה פוליגרפית, מקרה פרטי של נובלה גרפית העושה שימוש במבחר דרכי סיפר, חזותיות ומילוליות, ושבמהותה יש מזו של הפוליגרף הקולט ורושם את תגובותיו הבלתי רצוניות של אדם כדי לבדוק אם הוא משקר". שהם סמיט על ספרה של מרב שין בן-אלון "חמש רגליים"

  • בין פנים לחוץ, בין חומר לחלל

    ״רובם הגדול של האמנים המשתתפים בתערוכה הם אמני מיצב ובתערוכה מוצגות חתיכות קטנות מתוך מרחבים גדולים וכוללים יותר. דבר זה מאפשר לנו לבחון את מקומו של מוזיאון ישראל כמוזיאון קנוני ואת הצלחתן של חתיכות מיצבים לתפקד כיצירות עצמאיות״. דוכי כהן על התערוכה ״אמות וספים – אלמנטים של אדריכלות מודרנית באמנות עכשווית״ במוזיאון ישראל

  • שיבושי לשון: הדיון האמנותי והתמודדות עם צנזורה בישראל

    ״כך, בהינף קולמוס, הופכים אוצרים זרים לחשודים וצנזורים למתמודדים. צוקרמן רכטר מציינת שבתערוכות קודמות של שיבלי היו אוצרי התערוכה וכותבי הטקסט ישראלים. אולם, בהווייה הפוליטית בישראל, הוצאה מחוץ לגדר של אוצר זר יכולה להתפשט בקלות אל אוצרות ואוצרים, אמניות ואמנים מקומיים״. עמי שטייניץ מגיב לספר ״אוצרות עכשווית בישראל, 1965-2010״

  • מאמץ הרחבת גבולות הדמיון

    ״ההבנה כי הוא מקשיב לי ממש (וגם לאחרים, אם הם צופים בו או רק עוברים לידו בדרכם לחלל אחר) הופכת אותו למעין מראה. במובנים רבים טפרברג מציע מחווה אמפתית לקהלו, הוא פשוט מקשיב לו הקשבה נעימה ורכה. מי שייקח את המחווה עוד צעד קטן הלאה יוכל אפילו להשתמש בה כדי להקשיב לעצמו״. דנה שלו על מופע היחיד של ארי טפרברג, ״לבי כמעט עמד מלכת״

  • התחת, הנוצה והראש

    ״ההלחמה של כל עולמות התוכן מקריסה אותם זה אל תוך זה, בערבול צורני השומר באופן מעורר התפעלות על אלגנטיות רבה ויופי בלתי מעורער״. קציעה עלון על תערוכתה של איילת עמרני נבון, ברבור אילם, בגלריה מנשר

  • סוגימוטו בתל אביב: אור, מים וחלודה

    אילת זהר על היבטים של חלל, זמניות, היסטוריות והתפוררות בצילומיו של הירושי סוגימוטו, בעקבות תערוכתו של האמן במוזיאון תל אביב

  • מולדת – לקסיקון

    "הצילום של ירדן אמנם עוסק בשינויים ויזואליים במראה המציאות, אך אינו מתמקד בתיעוד ומיון, אלא בדיבוב ובהחייאה, ובדומה לפעולת השוטטות, שהיא הבסיס לעבודתה של ירדן, זמנו הוא זמן עכשיו". גליה בר אור על התערוכה "מולדת" במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

  • תאונה מוקפדת מדי

    "במובן זה דומה הפסל הדומם לכל יצירות האמנות וגם לאדם, כולם שותפים לניסיון ולכישלון להביע את עצמם באופן מושלם, מבקשים לתחום את גבולותיהם האוטונומיים, את זהותם, כנגד הקבוצה ולמבוכתם גם בעזרתה". מאיה קציר על "סטיבן" של דניאל סילבר

  • שלושה סיפורים של שלושה ימים, כולם ישראליים

    "קנר, בהשראת יזהר, רוכשת כבוד מיוחד ל״רגע״ ולהיותנו בו או לאי ההצלחה שלנו להיות בו. ובמובן הזה, עבודתה עם הסיפורים והתרגום שלהם לרגעים פרפורמטיביים היא כמעט מלאכה מדיטטיבית" דנה שלו על "אצל הים" של קבוצת תאטרון רות קנר