ביקורת

  • לדרוש מקום, לתת מקום, למוסס את הגבולות

    לדרוש מקום, לתת מקום, למוסס את הגבולות

    “עמדתי מולה משתומם. ידעתי שאני צופה במיצג, ובכל זאת הרגשתי שאני משתתף בקריאת תורה. הגוף שלי הגיב לפני שהמחשבה הספיקה לפרש. רק אחר-כך הבנתי שהפער הזה – בין הידיעה שמדובר ביצירת אמנות לבין התחושה שאני נוכח בטקס דתי – הוא לב עבודתה של גורן”. דוד שפרבר על המיצג “תן לי מקום” של אפרת גורן

  • קשרים אנושיים במקום פוליטיקת זהויות

    קשרים אנושיים במקום פוליטיקת זהויות

    “מתחת לחזות של תערוכת אוסף מודרני, ‘שנת אפס’ היא ניסיון לערער על הנרטיב הקנוני של האמנות הישראלית. למעשה, כפי שניתן לראות ב’דבק טוב’ העכשווית, שתי המחלקות המוזיאליות האלו, המודרנית והישראלית, קשורות זו בזו לבלי הפרד. הפסלים ב’דבק טוב’ הם הכפירה של האמנות המקומית במקורות האירופיים של שוורץ וחבריו, ובו בזמן המשך רציף שלהם”. קרן גולדברג על תערוכת האוסף במוזיאון תל-אביב ועל תערוכת הגרילה בגלריות זומר וחנינא

  • צורות של מפגש

    צורות של מפגש

    “לעתים נדמה כי צורה, צבע או מחווה ציורית היגרו ממילונו של קאדרי אל זה של אברמסון, ובפעמים אחרות מחווה ציורית, מבנה קומפוזיציוני או מרקם זלגו ממילונו של אברמסון אל זה של קאדרי”. נעה מורדוך סימונסון על “נפגשים בצורות”, התערוכה הזוגית של זוהדי קאדרי ולארי אברמסון בגלריה איבדאע, כפר יאסיף

  • הדרמה של המימד החסר

    הדרמה של המימד החסר

    “רישומי הציפורים של רומאנו הם חוליה בשרשרת מפוארת של ציפורים בתולדות האמנות. מהציפורים בכלוב שליאונרדו היה קונה בשוק – ומשחרר, דרך החוחית האלמותית של קארל פבריציוס, ועד היונה של פיקאסו. הם מזכירים לנו שההתבוננות בעולם היא אמונה במבט, אמונה בעולם, אמונה באדם, כי האלטרנטיבה היא פנייה לסמכות”. יונתן הירשפלד על “גלויות מארצ לא לי”, תערוכתו של אסף רומאנו בגלריה בזל, תל-אביב

  • מחר כבר לא אהיה כאן

    מחר כבר לא אהיה כאן

    “עם שורת ביוגרפיה כמו ‘נולדה באיראן, היגרה בילדותה לברלין’, הפסלים שלה מעמידים מראה מול התניות הפרשנות שלנו. בגרמיאן היא מקרה בוחן מרתק להתבוננות באמנות בעידן שבו זהות, ביוגרפיה ומוצא הולכים לפני האמן. היא, שהחלה לפעול בשיא התגבשותה של פוליטיקת הזהויות, חורגת באלגנטיות מהתכתיב”. רותי דירקטור על “Nameless”, תערוכתה של ניירי בגרמיאן במוזיאון וילס שבבריסל

  • הגיבורה השקטה של הסיפור

    הגיבורה השקטה של הסיפור

    “צימבליסטה מעניק ל-GIF אפיון סיזיפי עכשווי: לא עוד סלע שמתגלגל מטה ואז מועלה שוב, אלא פריים שחוזר על עצמו שוב ושוב, בלי שהמאמץ מוביל לשום מקום ובלי שאפשר לעצור. מחשבה מורכבת המסתתרת תחת בדיחה.” אליק מישורי על “לך תראה אולי אני שם”, אליק מישורי על התערוכה של ינעם צימבליסטה שהוצגה בגלריה חדר-בתדר בתל-אביב

  • להטוטן הגילוי והכיסוי

    להטוטן הגילוי והכיסוי

    “קריספל מלהטט בין טכניקות שונות ומבצע ניסויים בחומרים ובאופני ביצוע, בוחן שוב ושוב כיוונים חדשים ובתוך כך חוזר אל מוטיבים שכבר טיפל בהם. ציורו מהדהד מגמות עולמיות בציור של המאה ה-21 ונבדל במובהק ממסורות מקומיות של ציור ישראלי”. דליה מנור על גוף העבודה של יוסף קריספל

  • יבשה באופק

    יבשה באופק

    “פיסול בישראל במאה העשרים’ הוא פרויקט כפול. המארז הגרפי שלו והצהרותיו הרשמיות בנויים כניסיון ליצור קאנון: להציע תזה אחת, להיות בעל בית על הידע. הספר עצמו הוא ניסיון להפליג אל הים תוך תיעוד המסע. אמנם בסופו של המסע יש מיפוי, אבל לא ברור של איזו טריטוריה ואיפה אורבים נחשי הים”. ידידיה גזבר סוקר את ספרו החדש של גדעון עפרת

  • המרדף אחר הבית האבוד

    המרדף אחר הבית האבוד

    “המוכר כבר אינו מוכר אלא רחוק, אבסטרקטי וזר. ההגירה למקום אחר אינה פתרון אידילי אלא כניעה לאותה זרות, לחיים במצב של אי השתייכות, של אושר לא־לנו. נדמה שהסיפור שנטווה בתערוכה הוא של מבט רפלקטיבי על בית, מבט מרוחק שמנסה לנטרל את האיום והאלימות שמצויים בו תמיד כאופציה”. הדס דניאל על תערוכתה של אריאל גיל גרינוולד שהוצגה בגלריה תער

  • הניסיון מסוכן והשיפוט קשה

    הניסיון מסוכן והשיפוט קשה

    “אכן, השיפוט קשה. ‘שמועה’ היא תערוכה נחשית, מתפתלת בין משמעויות מהוסות אך חומקת מהן, בדיוק כפי שהיא דורשת מן הצופה להתפתל לאורך הניירות ללא יכולות לחבר את שורות השיר אחת לשנייה. הכתיבה עליה מאתגרת במיוחד (בדומה לקריאת אפוריזמים), וזה סימן לאמנות טובה”. קרן גולדברג על התערוכה של אורי ניר, שהוצגה בבית מרס בתל אביב

  • על המרחב האפקטיבי של המציאות

    על המרחב האפקטיבי של המציאות

    “במובן זה הציור של פרל אינו מעמיד דימוי אלא מספר סיפור, מרחב שבו דברים קורים. אלה הדברים שפוערים מרחב, פורשים סביבה, מאפשרים את פעולת ההבחנה, ההתאמה וההרכבה, את פעולת הדמיון (שכידוע תלוי בניסיון). כך, כדי להיות לדבר הציור תלוי במקום, ועובדת היותו של הציור דבר מחוללת את המקום כספציפי”. דברים שנערכו מתוך שיח בתערוכה ״ימי בינתיים״ של פרל שניידר במוזיאון פתח תקווה

  • מחול הזהות של מיכאל בן אבו

    מחול הזהות של מיכאל בן אבו

    “הסחרור מערבל את השפות השונות המשמשות את בן אבו להבעה לכדי תנועות מחול מקודש הנשזר במדיום הכתיבה ובמדיום החזותי, שמחליפים תפקידים ומתמזגים לאנרגיה אקספרסיבית של יצירת דימויים וכתיבה, או להפך, ציור ותגובה מילולית. אך לעתים המילולי הוא גם ויזואלי, והוויזואלי שזור במילים משמעותיות, בקטעים מתוך טקסטים אחרים שכתב בן אבו. המילה הכתובה והדימוי שנוצר מתוכה בחומרים אמנותיים יוצרים שפה סמנטית והירוגליפית”. אתי אברג’ל על תערוכתו של מיכאל בן אבו בגלריית המעבדה

  • השקיעה כמבנה זיכרון

    השקיעה כמבנה זיכרון

    “השמש אינה ‘מוצגת’, היא נחווית. הכדורים האדומים נעשים נקודת משיכה ובה בעת מכשול שסביבו מתארגן המסלול. את השקיעה אי אפשר לעקוף. ללא קשר לעמדה, למסלול או לנקודת המבט, הצופה נשאב אל מצב הדעיכה. האובדן אוניברסלי אך אינו אחיד: כל אחד חווה אותו בדרכו, אך נוכחותו בלתי נמנעת”. אנה ימלין על תערוכתה של נדיה עדינה רוז בגלריה לאמנות עכשווית רמת השרון

  • זירות

    זירות

    ״תורג׳מן היא חלק מתנועה שבה ציור הנוף הישראלי, אותו ציור המקושר כל כך עם אמני היישוב ותפיסתם האוריינטליסטית שהשליכה את ‘השם’ על ‘הכאן’, ועם ציירי אופקים חדשים ושאיפתם לראות מעבר לנוף אל האוניברסלי ו’השם’, התעגל והתגלגל מטה, והפך, באמנות הישראלית העכשווית, לנוף שטוח, פרוש – לנוף ממבט על״. קרן גולדברג על תערוכתה של ליהי תורג׳מן

  • קולקטיב של אינדיבידואלים

    קולקטיב של אינדיבידואלים

    “העבודה של הכהן מצליחה לאסוף יפה את אירועי השנתיים האחרונות, שעיקר הקושי שבהם הוא התמשכותם הארוכה וחוסר היכולת לעבדם. כשהכהן מציג את עצמו בעשרות קינות הוא מהדהד את הטראומה המשנית והשלישונית, את הרגעים הרבים שבהם נוצר צורך לעכל ולעבד אך לא נותר זמן”. ידידיה גזבר על תערוכתו של אריאל הכהן במוזיאון תל אביב לאמנות

  • ״אני חובשת את פצעיך״

    ״אני חובשת את פצעיך״

    “מן הקערות נולדת שפה. שפה שבה משיכות המכחול הן תחבושות. שפה של חבישה, שפה הנולדת מול פצע.
    ליטמן חובשת. היא נוגעת בפצע, מכירה בו, וממשיכה לחבוש גם כשהריפוי אינו מובטח.” דוד שפרבר על תערוכתה של אריאן ליטמן בגלריה אגריפס 12

  • מינימליזם במקסימום

    מינימליזם במקסימום

    “ארגון היצירות בתערוכה משקף את בחירתה של מורגן לערער על התפיסה המקובלת, התוחמת את הסגנון המינימליסטי לאמנות אמריקאית של שנות ה־60 וה־70 של המאה הקודמת. למעשה, האוצרת מראה כיצד הפְּנייה אל הצמצום הצורני והחומריות התעשייתית, היו למגמה כלל עולמית במחצית השנייה של המאה ה־20, ובתערוכה ניתן לראות גם יצירות של אמני הארטה פוברה האיטלקים, אמנים יפנים ואמנים דרום אמריקאים”. נעה מורדוך-סימונסון על התערוכה MINIMAL בבורס דה קומרס

  • ציר ישראלי מבוזר: HIT, בצלאל ואמניות־עולות ב־The Wrong

    ציר ישראלי מבוזר: HIT, בצלאל ואמניות־עולות ב־The Wrong

    “לצד שפע הביאנלות הפיזיות – ובעיקר הביאנלה בוונציה – קיומה של The Wrong כביאנלה רשמית במרחב הדיגיטלי פותח שדה של פרשנויות ומחשבה: מה ההבדל בין חוויית השוטטות בגוף לבין ניווט מקוון דרך ביתנים, מפות וקישורים; מהי נגישות כשהיא אינה תלויה במקום, בזמן או בתקציב; וכיצד משתנים תפקידי הצופה, האמן/ית והאוצר/ת כאשר המדיום הוא רשת?”. ורה גייליס על הביאנלה הדיגיטלית “The Wrong”

  • על האקדח שבציור והשלד שמאחורי הצייר

    על האקדח שבציור והשלד שמאחורי הצייר

    “על ידי פירוק ציורו של גרוס לפסלים העוסקים במושגי האמת, הייצוג, הראיה והרְאָיָה, והקפתם בציורים מתורגמים שנעשו מראש במדיום אנטי-ציורי, הצליחה גפני ליצור גוף עבודות קוהרנטי בתקופה בה עצם פעולת היצירה עומדת בסימן שאלה אל מול החיים (או המוות) עצמם”. קרן גולדברג על התערוכה של טל גפני בלובי מקום לאמנות

  • דפיציט

    דפיציט

    “השפה במהותה היא דפיציט; מחווה מרובת התפתלות לאין. חגיגת הריק. משהו הנעוץ שם לאלפיו ומתגלם מכוח התנועה היוצרת זיקות לאינסוף, אבל באופק – רגע המוות; המקום שבו משמעות המילה אבדה, כלתה, ולא נותר אלא הרחש הצורם של הרמיסה. ודווקא אז, שכשהמילה קרובה למוות – היא קמה לחיים”. עינת יקיר על התערוכה “מקראה” של אורנה קסטל ו”לבן” של רפי לביא בגלריה גבעון