משחקים ברחוב: רשימה על האפשרויות שבין פרפורמנס למרחב ציבורי

"הרצף הזה, בין הסתכלות מחודשת על מקום ליצירת מקום חדש, מצליח לייצר שינויים מחשבתיים אצל כל מי שנוגע במופע, מהאמן ועד עוברי אורח. ההזמנה לבחון מחדש מקומות שנראים לנו שגרתיים מצליחה לייצר מחשבה מחודשת לא רק על המקומות עצמם, אלא גם על תפיסות גדולות ורחבות יותר שהשתגרו בנו". עדי שיפרין כותבת על פרפורמנס בירושלים

מה הופך מקומות למיוחדים? היומיום שלנו מלא ברגעים שמתקיימים בשגרה ומתוך יעילות במקומות כמו הרחוב, הסופרמרקט או החנייה שלצד הבית שלנו. לעומתם, יש מקומות שנצרבו בתודעה שלנו כמיוחדים ושונים. פרפורמנס שמתקיים במרחב הציבורי לעיתים מצליח להפוך מקומות שגרתיים למיוחדים ולהעניק להם משמעות מפתיעה. בעזרת פרפורמנס יכול שוק מחנה יהודה, למשל, להפוך ממרחב של קניות לפסטיבל ענקי, בית ישן בשכונת עין כרם יכול להפוך למוזיאון ולעורר דיון על בנייה ונרטיבים שקשורים במקום, וספרייה אחת בשכונת קטמון יכולה להפוך למקום מפגש בין עבר להווה.

כסטודנטית לסוציולוגיה ותיאטרון וכחלק מצוות הכתיבה של הקליניקה האורבנית, הרגשתי שהקשר המיוחד בין המקום למופע הוא קשר דו־כיווני: המופע נטען במשמעויות הייחודיות של המרחב, והמרחב זוכה לחיים חדשים בעקבות המופע. מתוך מגוון רב של אמנים ואמניות שפגשנו, בחרתי להציג במאמר זה שלושה מפגשים ופרויקטים שהתרחשו בירושלים.

"להפיח חיים בדברים שהם כבר מלאי חיים"

אדם יכין הוא במאי, שחקן, ליצן, בונה מסכות ותפאורה. הוא כתב וביים עשרות מופעים שונים ומשתתף בפסטיבלים בארץ ובעולם, מנהל אמנותי ובמאי של קבוצת התאטרון "האיל המרקד", ובנוסף הוא יוזם ומנהל אמנותי של פסטיבל 360. כששוחחתי עם ד"ר דיאגו רוטמן הוא הזכיר לי שיכין לא רק גדל בירושלים, אלא נולד ממש ליד השוק. לכן, מחנה יהודה הוא "חלק מהחצר שלו", סוג של חצר משחקים, מקום שהוא מרגיש בו בבית. הקרבה והחיבור לשוק מאפשרים ליכין להתבונן על השוק מנקודת מבט חדשה.

במפגש עם יכין הוא סיפר על פעולות ומופעים הכוללים בובות ענק. כשנשאל על תפקידן של הבובות הענקיות ומה מקומן בחייו ובירושלים, הוא הסביר שלמרות הסרבול והגודל, ולמרות שהן תופסות כל פינה בביתו, עצוב לו על המרחב הציבורי כשהבובות לא נמצאות בו; הבובות מוסיפות למרחב הציבורי משהו שלא היה בו קודם והופכות לחלק מהנוף.

עזיזה מנגנת בנבל

אחת היצירות שהוצגו במפגש הייתה "בובות ענק משקשקות ת'שוק" (2017), מופע בהשתתפות אמנים ויוצרים שונים. המופע הורכב מאחת עשרה בובות שייצגו את "רוחות השוק": הן נבנו אך ורק מחומרים שניתן למצוא בשוק והופעלו על ידי מפעילי בובות בליווי נגנים ואמנים. המופע היה אירוע פסטיבלי, קרנבל, אשר, בדומה לקרנבלים שמוכרים לנו מתרבויות אחרות, שינה למשך יום אחד את החוקים ופרע את הסדר החברתי. המופע של יכין מאפשר לנו להתבונן על היומיום והמרחבים סביבנו בצורה אחרת: הוא משנה את ההתנהלות השגרתית בשוק, הופך אותו לזירה שהנמצאים בה צריכים להתנהל באופן שונה מהרגיל ומייצר מעין קומיוניטס, קהילה זמנית, הכוללת בתוגה הן את האמנים שיצרו את המופע והן את הצופים בו.

שוק מחנה יהודה הוא מקום חי ושוקק, אפשר לראות אנשים מסתובבים בו כמעט בכל יום ובכל שעה, אבל המופע של יכין מצליח להפיח חיים במקום שהוא כבר מלא חיים. בניית הבובות מחומרים שנמצאים בשוק מכניסה אנושיות לחומר שלרוב משמש אותנו לצרכי היומיום, כמו קופסאות וקרטונים לירקות ופירות. אך הבובות האלה לא רק משנות את תפיסת החומר אלא גם את תפיסת השוק: רוחות השוק מאפשרות לנו לראות גם צד אחר של שוק מחנה יהודה עצמו, שאינו בא לידי ביטוי בתפקודיו הרגילים כמרכז קניות ביום ושדרת ברים בערב. רוחות השוק מייצגות אנשים שונים ומהויות שונות שאינן נובעות ממטרותיו המסחריות של השוק. ולא רק במחנה יהודה, האנשת השוק והכנסה של רוחות המייצגות דמויות שונות מעלות שאלות על הרוחות הנמצאות בשווקים ומקומות מסחר אחרים, ובעיקר את השאלה "מה מרוויחים או מפספסים כששוכחים את הרוחות האלה?".

סדקים במציאות במופע ללא אולם

לאה מאואס היא אמנית פרפורמנס ואוצרת, שהקימה, יחד עם דיאגו רוטמן, את קבוצת "סלה־מנקה" בראשית שנות ה־2000 ולאחר מכן גם את המרכז לאמנות ומחקר ״מעמותה״. "סלה־מנקה" (בתרגום מספרדית: ללא אולם או "אולם גידם") היא קבוצת אמנים עצמאיים הפועלת בירושלים ויוצרת בתחומים שונים. לאורך שנים כללה הפעולה של סלה־מנקה אוצרות והפקה של סדרת אירועים תלויי־מקום בשם ״הערה", שהתקיימו כל פעם בחלל אחר בעיר תוך הפיכתם של החללים מפרטיים לציבוריים. בניגוד לתיאטראות או קבוצות תיאטרון השייכות למוסד מסוים, קבוצת סלה־מנקה חקרה ועודנה חוקרת אפשרויות לפעולות שונות במרחבים מגוונים, שהוזכרו גם במפגש, ומתוכם אציג שלושה פרויקטים של הקבוצה: "המוזיאון של העכשווי", סיור רב־קולי בעין כרם ו"המבדיל".

שוקי

"המוזיאון של העכשווי" – המוזיאון הוקם בבית שנבנה על ידי החוקר הפלסטיני עיסא מנון בעין כרם. בניית הבית מעולם לא הושלמה כיוון שבשנת 1948 נאלצו התושבים הפלסטינים לעזוב את עין כרם, והבית הוכרז כ"נכסי נפקדים".1 בשנת 1972 נרכש הבית על ידי האמנית והפסלת דניאלה פסל, ולאחר מכן הועבר מעיזבונה לקרן ירושלים, ששיפצה את המקום במטרה לאפשר לאמנים לפעול בו. כאשר קבוצת "סלה־מנקה" נכנסה אל המבנה, הפרפורמנס שהתקיים במקום עסק במגוון שאלות ומתחים שעולים מהמרחב: בין הבנייה וההיסטוריה הפלסטינית לישראלית, בין הרצון לשמר את האופי של הכפר/שכונה לבין בעלי נדל"ן שרוצים למקסם את רווחיהם וליצור מקום חדש. בתגובה למתחים אלו נולדה פעולה שנקראה "העור בו אני חי" (על שם סרטו של אלמודובר). במסגרתה קירותיו החיצוניים של המבנה נצבעו וסומנו במספרים, בדומה לאופן שבו צובעים בית שעומד להריסה. פעולה זו נועדה לסמן שינויים רצויים ולא רצויים שהמבנה עבר. המספרים על הלבנים, שסימלו את המאבק של תושבי האזור למען שימור אופיו, הביאו עוברים ושבים שחששו שהמבנה עומד בפני הריסה להיכנס פנימה, וכך נוצר דיון עם התושבים.

פעולה אמנותית נוספת התייחסה להפרטת הנוף והמרחב הציבורי. כחלק מהתערוכה, היוצרים סגרו מרפסת גדולה המשקיפה על שכונת עין כרם והגיפו אותה בתריסים מפלסטיק, שזרים לאופי הבית ולאופי השכונה הנוכחית והכפר הפלסטיני. המבקרים במוזיאון הוזמנו לשים שלושה שקלים במכונה ובתמורה נפתחו התריסים באופן אוטומטי לשבע שניות. מטרתה של פתיחת התריס הייתה להציף את תהליכי ההפרטה של המרחב הציבורי והנוף ולחדד את המתח בין המראה העכשווי של הכפר ושכונת עין כרם לאופן שבו הוא נבנה.

הפרוייקט השלישי הוא "המבדיל" שהתקיים בבית הנסן ובימק״א.סיור רב קולי בעין כרם – כחלק מ"המוזיאון של העכשווי", נוצר בשיתוף נועה גז סיור רב־שכבתי שאותו הנחו שלושה דוברים: עומר אגבריה מעמותת "זוכרות", שסיפר על החיים בכפר בשנים שלפני 1948; פנינה עין מור, מורת דרך מוערכת בעין כרם, שהנחתה סיור באותם המקומות אך מנקודת מבטה כישראלית ויהודייה שמתגוררת בעין כרם של היום; ורחל כהן טרגן, שהדריכה בשנים 1949–1951 בכפר הנוער בשכונה ילדים יתומים, שהגיעו לרוב מאירופה, ושוכנו בבתים הפלסטיניים. המבקרים ב"מוזיאון של העכשווי" היו יכולים לבחור (ועדיין יכולים, הסיור נמצא באתר) לאיזה נרטיב להאזין, ויכולים גם להקשיב לשלושת הקולות. ביצירת שלושת הסיורים המקבילים אך השונים בתוכנם אפשר לראות מצד אחד ניסיון לעמת בין הנרטיבים השונים, ומצד שני גם הקשבה ודיאלוג בין סיפורים. כך, המרחב המוכר והשומם, כביכול, מהדהד שלושה סיפורים שונים ומעלה שאלות על סיפורים נוספים שאינם נשמעים בשכונה, ואולי גם במקומות נוספים בעיר ובארץ.

בית הנסן נבנה כבית חולים למצורעים בשנת 1887 על ידי כנסייה פרוטסטנטית גרמנית ופעל כבית חולים רגיל עד שנת 2000. המקום נחנך מחדש בשנת 2013 על ידי הרשות לפיתוח ירושלים כמרכז של אמנות וטכנולוגיה, ופועלים בו כיום מספר גופים, בהם גם קבוצת סלה־מנקה. פרויקט "המבדיל" נעשה בשותפות עם אמן הסאונד אמיר בולצמן על גבי שלד של מגדל עץ שנמצא בבית הנסן. מאואס מספרת כי בלילה, בזמן שהמגדל מואר, הוא מעורר רושם של מסגד מאוד "משוכלל ומודרני". בעקבות זאת, במוצאי שבת אחד במהלך התקופה שבה התקיימו דיונים על "חוק המואזין" (בשנים 2018–2019) ונידונה האפשרות להגדיר את הקריאות היוצאות ממסגדים כהפרעת רעש, הציבו היוצרים צופרים על המגדל והשמיעו את הפיוט הפותח של תפילת ההבדלה. גלי הקול התפשטו ברחבי רחביה, טלביה, המושבה הגרמנית ובהמשך גם בימק"א. מאואס מספרת כי תפילת ההבדלה נדמתה בתחילה כתפילה בשפה הערבית, גם בגלל סגנון המוזיקה (מקאם) וגם בגלל טכנולוגיית הסאונד .2 רק לאחר מספר רגעים הבינו המאזינים שהם שומעים עברית. הקצר הרגעי שנוצר בטווח שבין השמיעה לזיהוי השפה עורר שאלות, לדוגמה, "מהו תפקידו של המואזין?", "האם קריאות המואזין קבילות כאשר הן מתקיימות בעברית?".

מעבר לרצון להביע עמדה פוליטית בוויכוח, מטרת הפעולה האמנותית ב"המבדיל" הייתה לייצר סדקים בתבניות התפיסתיות שמקובעות אצלנו ביחס למרחב שלנו ולמרחב של האחר.

"בין שינוי תפיסתי של רחוב, לשינוי תפיסתי של תרבות"

מורן אביב דביר היא אמנית רב־תחומית, היוצרת בתחומי פרפורמנס, תיאטרון חזותי ואמנות במרחב הציבורי, שעובדת גם כמנהלת ומלווה אמנותית במסגרות שונות.

אביב דביר השתתפה ביצירת פרפורמנס בשכונת קטמון כחלק מאסטרטגיה עירונית רחבה יותר. בשנים 2014–2016 עמותת "רוח חדשה" עודדה התערבויות אמנותיות שונות במרחב הציבורי הירושלמי, בדגש על פיתוח מרכז העיר. לצד זאת הופנו תקציבים גם לפעילות בשכונות אחרות בעיר, ואמנים הוזמנו להגיב אל המרחב הציבורי גם בשכונת הקטמונים, מלווים בהנחייתה של מאואס. לאחר שנה של למידה בחרו ארבעה ממשתתפי הקבוצה, ובהם אביב דביר, להקים בשכונה ספרייה: ספריית "קטמונה". השם "קטמונה" נבחר בעקבות מחקר שערכו האמנים על אודות המרחב האמנותי הקודם שהתקיים בשכונה. במהלך המחקר הם התוודעו לתיאטרון קהילתי, שבזמן מחאת הפנתרים השחורים בשנות ה־70 העלה הצגה בשם "יוסף יורד קטמונה". כך, במקביל לעיצוב הספרייה החצי גלויה חצי נסתרת בחצר בשכונה, הציבו האמנים מטרה להפוך את הספרייה לבמה גם עבור יוצרים ואמנים מהשכונה עצמה. התערוכה הראשונה שהוצגה בספרייה הייתה תיעוד של אותו מופע, "יוסף יורד קטמונה". היא נפתחה במפגש עם הנערים שהשתתפו במופע המקורי והיום כבר נושקים לשנתם ה־70, ויצרה רגע של "גאווה שכונתית". אביב דביר מרחיבה ומספרת על בניית הספרייה עצמה, שנעשתה יחד עם נערים שקיבלו מלגה ועם המנהל הקהילתי, ומספרת כי בפרויקט הזה הבינה מה החשיבות של שותפויות מקומיות, שותפויות עם אנשים שזה המקום, המרחב והיומיום שלהם.

"קטמונה" החזיקה מעמד כספרייה וגלריה מקומית־שכונתית במשך שלוש שנים. אחת השאלות המרכזיות שליוו את הפעולה האמנותית הזאת הייתה "איך לשבור את המחסומים הפסיכולוגיים בקרב התושבים בכניסה לספרייה, למוזיאון או לחללים אחרים שנחשבים כ'תרבות גבוהה'?". למושג "תרבות גבוהה", שספריית "קטמונה" ייצגה, נלווה גם ממד פיזי: הספרייה מוקמה בקטמון א', שגבוהה יותר מהשכונות קטמון ח'–ט' הסמוכות לה. כדי להתמודד עם המכשול, האמנים ניסו ליצור ספרייה שפשוט "נתקלים בה" כשהולכים ברחוב. אביב דביר סיפרה במהלך המפגש כי "עבודה אמנותית ברחוב ובמרחב הציבורי מאפשרת ליצור תפיסה מחודשת של השהות ברחוב. לא כהליכה עם מטרה ברורה, אלא הליכה ברחוב שמזמין אותי לעשות בו דברים שונים, שאולי לא תכננתי מראש". אנשים שהלכו ברחוב וראו את הספרייה נתקלו ב"התרחשות מעניינת ויפה".

ספריית קטמונה בפעולה

אדם יכין, לאה מאואס ומורן אביב דביר מציגים לנו רצף של פרפורמנס שמתכתב עם המרחב הציבורי שבו הוא פועל. בעזרת בובות הענק, יכין מאתגר את תפיסת השוק כמרחב אורבני בעל משמעות פרקטית והופך אותו למרחב חי ונושם. קבוצת סלה־מנקה סודקת את התפיסה של המרחב האורבני ודרך הפרפורמנס מציגה שאלות על נרטיב ושייכות. אביב דביר, יחד עם אמנים נוספים, משתמשת בפרפורמנס כדי לבנות מחדש את המרחב עצמו ומנסה לאתגר את התפיסה התרבותית שמזוהה איתו. הרצף הפרפורמטיבי הזה מאפשר לראות מקומות עם עבר, הווה ומשמעויות תרבותיות מגוונות מזווית שונה, ולעתים אפילו לטעון אותם במשמעויות חדשות.

הרצף הזה, בין הסתכלות מחודשת על מקום ליצירת מקום חדש, מצליח לייצר שינויים מחשבתיים אצל כל מי שנוגע במופע, מהאמן ועד עוברי אורח. ההזמנה לבחון מחדש מקומות שנראים לנו שגרתיים מצליחה לייצר מחשבה מחודשת לא רק על המקומות עצמם, אלא גם על תפיסות גדולות ורחבות יותר שהשתגרו בנו. הקורס כולו העלה בי שאלות על היכולת ליצור במקום מוכר או מקום חדש, על הסיפור של כל מקום ועל היכולת של האמנים והתושבים עצמם לספר אותו. אבל בעיקר הבנתי שהמקומות שאנחנו מבקרים בהם, גם בשגרה וגם באירועים מיוחדים, הם כאלה ששווה לספר את הסיפור שלהם, או לפחות לשאול עליהם שאלות חדשות.

 

*המאמר פורסם במסגרת פרויקט ״שדות פעולה: רשימות על פרפורמנס, אורבניות ומחקר״, שיתוף פעולה של החוג לתולדות התיאטרון והקליניקה האורבנית באוניברסיטה העברית בירושלים ומגזין ערב רב.

הצג 2 הערות

  1. חוק המקנה נכסים שבעליהם עזבו למדינות עוינות במהלך מלחמת העצמאות למדינת ישראל.
  2. מבנה המגדיר מסגרת בסיס ליצירה מוזיקלית במוזיקה ערבית, ומשמש גם בתפילות שונות בנוסח ספרדי.

1 תגובות על “משחקים ברחוב: רשימה על האפשרויות שבין פרפורמנס למרחב ציבורי”

    מה זה פרפורמנס? אני לא מבין את השפה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.