נלקחה זמנית

שלום רננה נוימן. האם תוכלי להציג את עצמך?

אני אמנית, אוצרת ומפיקה. לפני שלוש שנים עברתי לארה״ב כדי ללמוד תואר שני ברטגרס, ומאז שסיימתי ללמוד אני גרה בברוקלין ומנסה להקפיד על ביקורים בארץ: בסוף יולי השתתפתי בברבור b&b. אני עובדת עם moving image על כל סוגיו: וידאו, מיצב, אנימציה, פסלים קינטיים, טקסט. דבר נוסף שחשוב לי הוא שיתופי פעולה, בין אם יש לי תפקיד רשמי בהם, כמו אוצרת או מפיקה, ובין אם התפקיד שלי הוא לתמוך בעשייה של אמנים וחברים עם ביקורי סטודיו, עזרה בעריכה וצילום או כל דבר אחר.

יש לך תערוכה חדשה בברוקלין, מה נראה בה?

בתערוכה, שתיפתח בספטמבר בקונסטראום ברוקלין, נפלה בחלקי הזכות לשתף פעולה עם שתי אמניות נפלאות: נעה גינזבורג ואמרה קאוסביץ׳. התערוכה היא הזמנה להתנסות בדרכים שונות לחוות אמנות באופנים לא צפויים ודרך האמנות את העולם. הפרויקט התחיל משיתוף פעולה של אמרה ונעה, ואני הצטרפתי כאמנית ואוצרת. יחד ניצור סביבה וחלל שמעודדים אינטימיות ומצבים של שינויי צורה ותודעה: פסלים רכים-לבישים של אמרה, אובייקטים ועבודת מיצב של נעה שמכוונת את המבט של הצופה ומשנה את הפרספקטיבה, ואנימציות שלי, המבטאות שינוי צורה ותודעה בין העולם האמיתי לווירטואלי. כמי שאוצרת את התערוכה, יש לי גם הזדמנות לכתוב את הטקסט, שזה אחד מהדברים האהובים עלי.

העבודות שלך עוסקות במקומות ספציפיים, עם ההקשרים ההיסטוריים והחברתיים שלהם.

העבודות שלי מתחילות ממפגש עם מקום או מסיפור על מקום. אני הולכת וחוקרת את הלוקיישן הזה באמצעות המצלמה שלי ובעזרת מחקר ושיחות עם אנשים שקשורים אליו. בתהליך העריכה אני מנסה להנכיח את מגוון ההיסטוריות שהאתר מכיל בו-זמנית, וזה בתורו שולח אותי לצלם שוב, לכתוב עוד ולמצוא טקטיקות שינכיחו את ״רוחות הרפאים״ הללו בחלל, בין אם באמצעות שימוש בטכניקה של הקרנת מספר קטעי וידאו אחד על השני באופן שיוצר שכבות והסתרות, בין אם באמצעות הקרנה של אנימציות שמנסות להנכיח את המנגנונים הפסיכולוגים של הדחקה ויצר. אלו לופים של טרנספורמציה שמובילים בחזרה לנקודת ההתחלה. אני משתמשת גם בטקסט וסאונד שפעמים רבות נוגדים אחד את השני. הטקסט נמצא שם כמרכיב יותר שכלתני אך גם חסר צורה, ואני נהנית מכך שבאנגלית אפשר לכתוב בצורה חסרת מגדר. הסאונד הוא החלק הרגשי יותר, שמצליח לייצג את מה שלא ניתן לומר ולתת משמעות לדרך בה אנחנו ממקמים את עצמנו פיזית בחלל וגם מנטלית-תרבותית, מה שמשפיע על ההבנה שלנו את המרחב סביבנו מבחינה סוציו-פוליטית.

אחת העבודות האחרונות שהצגתי נקראת ״Temporarily Removed״. היא צולמה במוזיאון רוקפלר בירושלים ובמט קלויסטרס במנהטן, שני מוזיאונים שנבנו על ידי משפחת רוקפלר על פי מבנה של מנזר, ועוקבת אחרי פסל בעל ששה ראשי נשים. זוהי עבודת ווידאו חוצת זמנים ויבשות, בה הנשים חולמות על מקומות אחרים. מה שמוביל את העבודה הוא הניסיון לפצח מה זה להיות temporarily removed: מה זה להיות אובייקט שנלקח במסגרת פרויקט אימפריאליסטי למוזיאון, להיות חלק ממוזיאון שעבר ידיים בין משטרים שונים והמשמעות שכל משטר נותן לאובייקטים שבו, מהי המשמעות של שימור ושחזור וכיצד הם משפיעים על האובייקט וההבנה שלנו אותו, וכן הלאה. בעברית העבודה נקראת ״נלקח זמנית״, שם שמכיל בתוכו אפילו יותר אלימות וקונפליקט. בחרתי להשתמש דווקא בפסל הספציפי הזה מכיוון שבעבר הוא ניצב בראש כיפה והנשים הסתכלו מטה. הוא נלקח מחירבת אל מפג׳ר, צפונית ליריחו. כשהוחלט להציב אותו במוזיאון הן הוצבו על הרצפה, כשמבטן מכוון לתקרה וצדדיהן מכוסות במבנה תומך. מבחינתי, עכשיו הן יכולות להיות בכל מקום ולראות הכל.

רננה נוימן, Temporarily Removed, P1, DAYDREAMING, מיצב וידאו, 2019

בתערוכה הקרובה, את גם האוצרת. איך עובד המעבר בין אמנית לאוצרת מבחינתך? הזכרת שאת גם מפיקה ומלווה אמנים בתהליכי עבודה כבר הרבה שנים. איך זה משפיע על תהליכי העבודה שלך?

אני מרגישה שכל השלושה קשורים יחד בצורה שאי אפשר לנתק. כשאני עובדת עם אמנים אחרים כמפיקה או אוצרת, הטקטיקה היא אותה הטקטיקה שבה אני ניגשת לעשייה האמנותית שלי. אני שואלת מה הסיפור שרוצים לספר ומה הדרך הטובה ביותר להשתמש בחלל הנתון או איך לייצר חלל בצורה שתגרום לו להפעיל את הצופה.

כמפיקה, מדובר על שיתוף פעולה אינטנסיבי. אני מביאה את היכולות האמנותיות והטכנולוגיות שלי, כמו גם הארגוניות, לעבודה קרובה עם האמנית. נוצר דיאלוג עמוק שמוביל לתהליכי עבודה ומחשבה חדשים.

כאוצרת התהליך דומה, אבל הדרייב, או השאלה שמובילה את התערוכה, מגיעה ממני או מהבנה שיש קבוצה של אמנים שביחד יכולים לגלות ולייצר משהו חדש שמשתמש בסך חלקיו למשהו חדש ולא צפוי.

תערוכות כאלה מתפתחות בצורה אורגנית, מתוך היכרות עם אמנים והבנה שיש משהו בעשייה שלנו שמסתובב סביב איזה גרעין או שאלה, ושהיחס בין העבודות יכול לגלות משהו על מה שלא ניתן להגדיר.

שיתופי פעולה זאת אחת הפעולות המפרות ביותר שאני יכולה לעשות. מעבר לכיף של העשייה והשיח עם האמנים, עבודה משותפת מפעילה ומקדמת את הביקורתיות כלפי העבודות שלי וגורמת לי לחשוב ולעבוד בגדול יותר. כאמנים, אנחנו נמצאים פעמים רבות לבד בסטודיו ונתקעים במעין תיבת תהודה עם המחשבות שלנו. הרבה יותר כיף ומפרה לעבוד עם עוד אנשים. שיתופי פעולה כאלה הם קריטיים למציאת פתרונות ולהתפתחות.

העבודה ״נלקח זמנית״ שהזכרת השתתפה בתערוכה שאצרה קרה ווקר, במסגרת קבוצת מחקר שהיא הובילה באוניברסיטת רטגרס בשנים האחרונות. זה היה פרויקט מרתק בחוויה שלי כמבקר בתערוכה. תוכלי לספר איך היה להשתתף בו?

כשלמדתי ברטגרס הייתה לי הזדמנות להשתתף במשך שנתיים בקבוצת מחקר שהאמנית קרה ווקר הובילה בנושא ״זיכרונות, אנדרטאות ומצבות״ (Memories, Monuments, and Memorials), נושאים שמעסיקים ומובילים את העשייה שלה וגם את שלי, גם אם בדרך שונה וכמובן בהתייחסות להיסטוריות שונות לגמרי. היא מתייחסת לעבדות וליחסי שחורים/לבנים בארה״ב ואני מתייחסת למצב הפוליטי בארץ, החל מהניסיון להבין מה המשמעות של שייכות למקום, איך אג׳נדות פוליטיות מבנות את המרחב, מה אנחנו בוחרים לראות במרחב הציבורי ומה אנחנו בוחרים להדחיק. כל שנה הייתה מוקדשת למקום אחר. הראשון היה אטלנטה, ולאחר מכן ניו אורלינס. נסענו לטיול מחקר של כמה ימים, ובסוף כל שנת מחקר הצגנו תערוכה או אירוע פרפורמנס עם עבודות שנולדו מתוך המחקר והעשייה המשותפת של חברי הקבוצה.

לפני מספר חודשים הציעו לחברי הקבוצה להשתתף בתערוכה שתסכם את שלוש השנים בהן היא התקיימה. השנה האחרונה הייתה אחרי שסיימתי ללמוד וחקרה את ניו ג׳רזי, היכן שאוניברסיטת רטגרס ממוקמת. התערוכה השתרעה על פני קומה שלמה בברוקלין ארמי טרמינל, מבנה ענק שהיה שייך לצבא האמריקאי, ממנו נשלחו בעבר ציוד וחיילים למלחמות בכל רחבי העולם. החלל העצום הציע מקום כמעט בלתי מוגבל לעבודות שלנו. אני בחרתי להציג שם את ״Temporarily Removed״ על לוח שממוקם במרכז החלל.

זאת הייתה הזדמנות נפלאה ללמוד על תהליכים של הבניית זיכרון, הבניית נרטיב לאומי, הדרה והכללה, לא רק מווקר אלא גם מהחברים האחרים בקבוצה, שהגיעו מכל רחבי ארה״ב והעולם. מהשיחות האלו עלו קווי דמיון לגבי האופנים בהם מדינות מייצרות תחושת שייכות, מי נדחף החוצה ולמה, ומצד שני עלו גם התנאים הספציפיים של כל סיטואציה והעובדה שיש קשיים שלא ניתן לתרגם באופן מדויק לתרבויות ושפות אחרות. החוויה הייתה של נדיבות ופתיחות מאוד גדולה מצד אחד, ואינטנסיביות של עשייה ומחשבה מצד שני.

רננה נוימן, סטיל מתוך Self loading, 2019

כאמנית שעובדת בישראל וניו יורק, איך מערכת היחסים בין המקומות משפיע עליך?

זאת שאלה מעולה ואחת שאני עדיין מנסה לנסח לעצמי את התשובה עליה. שני המקומות מלמדים אחד על השני, הם לא פועלים תמיד כניגודים או כעולמות מקבילים. יש תחושת מרחב שונה בכל אחד מהמקומות שקשורה לגבולות והכלה. קווי האופק מאוד שונים, מה נמצא בתוכם ומה מעבר להם, מה מוכר וניתן להשגה ומה נשאר מחוץ להישג יד.

האמת שמה שמעניין אותי במיוחד במערכת היחסים הזאת אלו הדברים שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, מה שלא צריך להסביר. למשל, המטען התרבותי שנמצא בבסיס ההבנה שלנו את המרחב הציבורי. מעניין אותי לשחק עם זה, עם טעויות תרגום מכוונות, עם הפשטה של סיפור מסוים שפותחת פתח לצופה לייצר לעצמו משמעות חדשה. לראות איך אותה עבודה פועלת בדרך שונה על קהלים במקומות שונים: עם מה הם מזדהים, מה מפתה אותם ומה זר להם ושולח אותם לשאול שאלות נוספות.