קול קורא | חממת מפעל הפיס לעיצוב בשיתוף צבע טרי
מועצת הפיס לתרבות ולאמנות משיקה את “חממת מפעל הפיס לעיצוב” בשיתוף “צבע טרי”.
החממה מיועדת לעד 6 מעצבים ישראלים צעירים שיבחרו ע”י ועדה מקצועית, יזכו לליווי מקצועי בתקופה החממה ולמענק בסך של עד 50,000 ₪ לעיצוב וייצור פרויקט חדש שיוצג בביתן אישי לכל מעצב/ת ביריד “צבע טרי 2019”.
החממה אינה מיועדת למעצבי אופנה ומעצבים לסביבת הגוף (תיקים, אביזרים, הנעלה וכד’).
אופן הגשת המועמדות ולוחות זמנים:
- לפני הגשת המועמדות, יש לקרוא בעיון את תנאי הסף ותקנון הפרויקט ולוודא שהמעצבים עומדים בתנאי הסף המפורטים.
- הגשת מועמדות תתאפשר אך ורק ע”י מילוי טופס מקוון לרבות צירוף קבצים עבור הצרופות המפורטות בטופס ההגשה.
- שימו לב , מועד אחרון להגשת מועמדות: 30.8.18 עד השעה 23:59.
פרטים נוספים והרשמה בלינק: https://culture.pais.co.il/VisualArt/Pages/Greenhouse_Design2018.aspx



הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
