כנס ירושלים לאמנות לשנת 2018 יתקיים ב-24 באוקטובר 2018 תחת הכותרת “בירור יתרה”. הכנס, שיערך זו הפעם השלישית, נוסד ביוזמה משותפת של מוסד האמנות הירושלמי מנופים וכתבי-העת “ערב רב” ו”הרמה”, במטרה לחבר בין הנעשה באקדמיות ובמוסדות להשכלה גבוהה לבין אמנים, אוצרים, מנהלים אמנותיים ואנשי מקצוע מעולם האמנות והתרבות בארץ ומחוצה לה. עורכי הכנס הם רינת אדלשטיין (“מנופים”, “הרמה”), רונן אידלמן ויונתן אמיר (“ערב רב”), והוא ייערך בבית הנסן בירושלים.
כנס ירושלים לאמנות, שיתקיים במסגרת אירועי מנופים, יוקדש השנה לבחינת מושגי היתרה, העודפות והשארית על מופעיהם השונים באמנות ובתרבות.
“בירור יתרה” הוא מושג המוכר לרבים מדיווחי חשבונות הבנק, והוא מביע רגע של חוסר ודאות המלווה ברצון אמביוולנטי לגלות את התשובה. היתרה עשויה להיות מוצגת כחוסר, וכך בלי משים נוגע המושג הטכני-בנקאי במתח הפילוסופי הנעוץ ביחס שבין נוכחות לבין איִן.
יתרה היא שארית. שני המושגים נוגעים למצב של שפע, שכן הם מתארים עודפות חומרית, כספית או רוחנית. אולם יש במושגים הללו גם מימד של חוסר, הנובע מההתייחסות ליתרה כאל פחת, חומר חסר תכלית, לא שימושי, אבל גם לא כזה שראוי להיזרק לאשפה. ניתן לתאר את היתרה כ”עודף” שנותר מן הדבר לאחר שהוגדר, קרי אותו חלק שאינו ניתן לפילוח, הבנה והמשגה ברורה. כאשר הופכת היתרה ל”יתרת חוב”, העודף המשתמע מן המושג הופך לריק.
מתוקף אי-התאמתן, היתרה או השארית הן ביטוי של אי-סדר, ומשמעות בירורן אינה רק בדיקת הנתונים, אלא גם התחקות אחר המאפיינים והסיבות ההיסטוריות והעכשוויות למצבם. הבירור הוא צורך כלכלי, תרבותי וחברתי, והוא עניין הכרחי גם אם תוצאותיו אינן משמחות.
חוקרים/ות, מבקרים/ות ואמנים/ות מוזמנים להגיש הצעות להרצאות ופרזנטציות שיוצגו בכנס ויעסקו בעודפויות, שיירים, יתרות וחובות באמנות ובתרבות.
בין הנושאים והמושגים שיידונו בכנס (רשימה חלקית):
- DATA – אמנות בעידן של טכנולוגיות איסוף ועודף נתונים
- אמנות ותיאולוגיה – הדת כשארית הלא-מוגדרת של העולם ומקומה של האמנות במרחב מטושטש זה
- יתרה בעידן הקפיטליסטי – תיעוש, פסולת, פיננסים
- חובות – חוב תרבותי ותרבות חוב, חובות היסטוריים ועכשוויים
- בזבוז, שיירים, גזל, גרגרנות, נכסי נפקדים ועוד
את ההצעות יש לשלוח בקובץ word לכתובת: jlmartconf@gmail.com
אורך כל הצעה: 250 מלה
תאריך אחרון למשלוח: 5.6.18
הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב. 
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
