"ארתור, שהוא אולי שלך"

"שם התערוכה הוא ציטוט מקורי מ'הטירה'. הוא מדבר על שמות, על איך אתה מכנה מישהו. אם הייתי משנה את זה כמו שרציתי, זה היה משפט שמדבר על בעלות, על שליטה". שיחה עם שחר יהלום ורון וינטר לרגל תערוכת היחיד הזוגית שלהם "ארתור, שהוא שמו של אחד מכם" בגלריה חנינא בתל-אביב

היי, שחר יהלום ורון וינטר. אנחנו נפגשים בתערוכה שלכם "ארתור, שהוא שמו של אחד מכם" בגלריה חנינא. רון, הארנב שמסתובב בתערוכה הוא שלך?

רון: "כן, לדעתי הוא שמח פה, נתנו לו הרבה אוכל. קיבלתי אותו בשם שרלוק ממישהי שלא יכלה לטפל בו בגלל אלרגיה. בזמן התערוכה שאלו אותי כל הזמן מה עם ארתור. זה שם ששחר בחרה, ציטוט מתוך 'הטירה' של קפקא. אחרי שדיברנו על השם סיפרתי למישהו על התערוכה שלנו ואמרתי שזאת לא תערוכה זוגית, זאת תערוכת יחיד זוגית. הוא אמר שזה אותו הדבר. אמרתי לו שגם אם אין כזה דבר, אנחנו עכשיו ממציאים את זה. זאת לא תערוכה זוגית. זאת תערוכת יחיד, זוגית".

שחר: "גם אני חושבת שזה אותו דבר כמו תערוכה זוגית. רון אומר את זה כי היה יום שדיברנו ואמרתי לו שתערוכה זוגית זה לא כמו תערוכה קבוצתית, זה יותר כמו תערוכת יחיד".

לכן זאת תערוכת יחיד זוגית?

שחר: "זה מונח שרון החליט למסד".

ספרו על העבודה המשותפת.

רון: "נפגשנו בסטודיו של שחר, והאמת היא שלא הכרתי את הדברים החדשים שלה. הכרתי דברים ישנים, אבל לא הייתי בתערוכה בנגה. הכרתי את העבודות ממוזיאון תל-אביב, ראיתי פסל אחד באינטרנט. אי-אפשר לראות עבודות של שחר ברשת, זה לא עובד. ראיתי שזה לא רק פסלים. כולם אומרים שהיא פסלת. אמרתי לעצמי שיש הרבה מה לעשות. דיברנו המון. לא חשבתי שהיא ראתה דברים שלי בפייסבוק".

שחר: "ראיתי בפייסבוק".

רון: "אבל לא חשבתי שהיא ראתה. לא ידעתי שהיא בעניינים שם. העלנו רעיונות שאף אחד מהם לא קרה. נפגשנו בגלריה, והתחיל מסע. להתווכח, לשים, להוריד. אמרתי שאני רוצה שיהיה בעל-חיים. דיברנו על חולדה, שמעוררת פחד, וסיפרתי על הארנב. אמרתי שהחולדה תקפוץ ותעשה נזקים, ואילו הארנב מורגל אלי כבר. אמרנו ששבוע הוא יהיה פה בזמן שנעבוד והוא יתרגל".

שחר, אמרת בתחילת העבודה, "צריך לראות מה התערוכה רוצה". מה זה אומר?

שחר: "זה אומר שהרישומים הגדולים הירוקים הגיעו לפה יום לפני הפתיחה. זה מקום, זה לא אוסף דיגיטלי של דימויים. המקום נושם, והוא צריך דברים. הוא צריך ממך דברים, אתה צריך ממנו".

מה הנחה אתכם בבחירת העבודות? 

שחר: "יש קצות חוט כאלו. אני אהבתי את העבודה של רון עם החצילים. סביבה נבנה משהו".

רון: "אני חושב שזה התחיל לפני. היו פינות, ולאט-לאט סגרנו את החלל. אני רציתי שהרבה דברים יהיו במקומות אחרים, כדי שהארנב ייכנס מאחורי הקיר".

שחר: "היו דברים קבועים שסביבם התערוכה נבנתה. הרכבנו יחידות שהעבודות שלנו יתפקדו בתוכן, יבנו משהו מתוך המפגש. יכול להיות שהיינו צריכים להשאיר את האזורים האלו בלי העבודות שביניהן, אבל על זה יש לנו מחלוקת".

רון: "לשחר יש עניין, היא יכולה שיום שלם נעבוד ובבוקר למחרת היא תוריד הכל".

שחר: "כל האזורים שהיו צריכים לרדת לגמרי ירדו ועלו המון פעמים, עד שנכנעתי".

רון: "היא נכנעה וטוב שהיא נכנעה. כי בסוף אתה יודע מה גיליתי? שאם היינו אומרים לה, בואי נצית את הכל! היה היתה אומרת, יאללה בואו נשרוף. שנינו היינו מותשים, אבל שמרתי כוחות והתעקשתי לשמור על מה שיצא, אפילו על שם התערוכה".

שחר: "ממש רציתי לשנות את השם".

רון: "היא כבר עשתה חישובים בבית, איזה אותיות להזיז".

שחר יהלום ורון וינטר, מראה הצבה בתערוכה ״ארתור, שהוא שמו של אחד מכם״ בגלריה חנינא. צילום: שירה טובצניק

שחר יהלום ורון וינטר, מראה הצבה בתערוכה ״ארתור, שהוא שמו של אחד מכם״ בגלריה חנינא. צילום: שירה טובצניק

שחר: "בסך-הכל רציתי להשמיט את האמצע, שיהיה כתוב 'ארתור, שהוא אולי שלך', וגם היה לי אחלה הסבר למה זה צריך להיות. כי השם כמו שהוא עכשיו הוא הציטוט המקורי מ'הטירה'. הוא מדבר על שמות, על איך אתה מכנה מישהו, ואם הייתי משנה את זה כמו שרציתי, זה היה משפט שמדבר על בעלות, על שליטה. ועל זה התערוכה. היא לא על שם, היא על בעלות ושליטה".

התערוכה היא על בעלות ושליטה?

שחר: "כן. קודם כל הארנב. עצם הנוכחות שלו, ורון אומר שזאת ההחלטה הראשונה שהוא עשה. מה זה לשים פה ארנב? זה לקחת משהו שיש לך בעלות עליו ולהחליט איפה הוא יהיה. עכשיו הוא ישרת אותך בתוך הספירה האסתטית. יש פה אקט ראשוני, בסיסי, בלי קשר לתערוכה. זה ארנב מבוית, הוא אפילו לא יכול להיות בטבע".

רון: "השאלה הכי נפוצה פה היא מה הקשר של הארנב".

תסביר. 

רון: "הוא הקשר בין בעלי-חיים לאדם ששחר מעלה בעבודות שלה. וגם שמתי לב למחילות שנוצרות בעבודות שלי, בתוך הציורים שלי. הארנב מקשר בין העבודות. וגם יש העבודה הפיסולית שיצרנו יחד, שהוא חלק ממנה. זה האזור שלו. הוא קופץ עליה, משנה אותה. הוא לא הארנב של התערוכה. איך נגדיר את זה, הוא חשוב כמו כל עבודה. הוא נותן צבע מסוים לחלל".

הרבה אנשים אמרו שהתערוכה לא נעימה. היא אפלה.

רון: "אני מרגיש לפעמים שאנשים לא מדברים איתי כי העבודות שלי קשות, למרות שאלו העבודות הכי לא קשות שלי. בסוף-השבוע של 'אוהבים אמנות' באו משפחות עם ילדים, הציצו ואמרו, לא ניכנס. הרבה נרתעים, לפחות מהעבודות שלי. מהעבודות של שחר זה לא משהו שעולה, כי זה לא חד-משמעי. אבל בעבודות שלי זה די ברור מה רואים שם. וזה קשה. וגם קשה לאנשים עם ההומו-ארוטיקה. בתערוכה הזאת יצאתי הומופוב, הומו בארון, סטרייט. אתה אמרת לי, לא? ואם כבר, אצלך, אצל שחר ואצלי הזהות המינית לא ברורה. זה עוד משהו שמקשר בינינו. מבחינתי העבודות הן שיא הגבריות. אבל גבר בעירום זה קשה לאנשים. אם זאת היתה אשה בעירום הכל היה בסדר. אבל גבר בעירום זה לא בסדר".

שחר: "כן, חבורה של נשים עירומות זה בוטיצ'לי, וחבורה של גברים עירומים זה הומו-ארוטי".

רון: "גם לאנשים אין מושג שהדימויים הם מהאינטרנט. אין זכר לזה בעבודות עצמן".

שחר: "דווקא די ברור שזה מצילום".

רון: "משנה מאיפה הצילום מגיע. אם אני מצלם את עצמי זה משהו אחד, ואם לקחתי מהאינטרנט זה משהו אחר. נראה לי שזה קריטי, לא?".

שחר: "זה חשוב מהבחינה הזאת שברגע שאתה מצייר סצנה, אתה יכול לחפש צילום של הסצנה, או לביים את הסצנה בעצמך, או לצאת לרחוב ולהסתכל על אנשים. ויש משהו באיסוף מידע דרך האינטרנט שהוא מנתק את החוויה האנושית מהחוויה הציורית. זה צריך להיות גרפי וסכמטי, אין לך שום קשר לאנשים האלו שציירת ככה. אין לך שום חוויה פיזית של הסיטואציה הזאת. זה אי-מימוש, זה שטוח. הרגליים שלך לא דרכו על הרצפה הזאת. הם היו על הכיסא מחשב".

שחר יהלום ורון וינטר, מראה הצבה בתערוכה ״ארתור, שהוא שמו של אחד מכם״ בגלריה חנינא. צילום: שירה טובצניק

שחר יהלום ורון וינטר, מראה הצבה בתערוכה ״ארתור, שהוא שמו של אחד מכם״ בגלריה חנינא. צילום: שירה טובצניק

דיברנו על זיכרון, שיש דימוי, ולא משנה אם הוא התרחש במציאות או לא. בשני המקרים נעשה אקט של תיווך.

שחר: "נכון, אבל זיכרון הוא פילטר מאוד ספציפי. זה טריקי מהבחינה הזאת. כשאתה מצייר מתוך התבוננות בדימוי, אתה לא מצייר מתוך הזיכרון, בהגדרה. זיכרון לא שלך לא יכול לעבור את הטרנספורמציה הזאת. אם היית מסתכל על הדימוי ואז עוזב אותו ומנסה לייצר את הדימוי, אולי היה מהלך שיפעיל וינבע מתך הזיכרון שלך. כשאתה מצייר מתוך תמונה, אין מקום לזיכרון. זאת עבודה מכנית וגרפית. בהקשר של העבודות של רון, אני לא יודעת אם זיכרון זה המושג הכי רלבנטי".

הוא רלבנטי ביחס לאופן שבו את מציירת. 

שחר: "זה ההבדל בינינו, והוא מאד מורגש בתערוכה".

היתה לכם מחשבה שהדברים יהיו לא נעימים, או שיצרו תחושה לא נעימה?

שחר: "לא, ממש לא".

רון: "להפך, אמרתי לה שחשוב שיהיה נעים ואסתטי".

שחר: "אבל כן דיברנו על זה שיהיה עומס".

רון: "אנשים נכנסים לתערוכות, מסתובבים עשר שניות ואז הולכים. זאת הבעיה שלי עם תערוכות בדרך כלל. ופה אתה אומר, בואנה, אתה כל הזמן מוצא עוד דברים. זאת לא תערוכה של עשר שניות. זאת תערוכה של להסתובב, להרגיש, אתה הולך וחוזר. כשאני נמצא פה אני רואה שאנשים סקרנים. יוצא לי ללכת להרבה תערוכות המון שנים, אני יושב לפעמים בגלריות להרבה זמן בשביל המזגן. בדרך כלל אנשים לא נכנסים ליותר מסיבוב. פה זאת תערוכת מסע כזאת. אני עד עכשיו חושב שלא ראיתי חלק מהדברים פה. אפשר לראות את הדברים שלמעלה, אפשר לראות את הדברים שלמטה, מאחורי הפודיום, בטח לכל מי שהיה פה יש דברים שהוא לא ראה".

נשאר פוטנציאל לעוד.

רון: "שטוב שלא ראו. לא צריך לראות הכל. היו כאלו שהיו פה שעות ורק חיכו ששרלוק ייצא. ויש המתכופפים, שחייבים לראות שיש ארנב. שחר, רציתי לצלם לך. המתכופפים או המתכופפות. יש את מי ששמו יד בתוך החור של הארנב, וזה לקחת סיכון, אתה לא יודע מה הוא יעשה לך. אולי שמנו שם נמר שיוריד את היד? אז לא, הוא מלקק את האצבע אם מתקרבים אליו. זאת חיה נעימה. גם אם התערוכה לא נעימה".

מישהי פה אמרה שהיא חשבה על הארנב המת של בויס, כשפה יש ארנב חי. שזה יפה שהארנב החי מסביר לנו על הציור במקום שנסביר לארנב המת. אבל אני חושב על הפוטנציאל המפחיד. יש שלט אזהרה על הדלת, ויש תחושה מפחידה, ואנשים מפחדים.

רון: "כל יום קיבלתי שיחות על הארנב. לאנשים היה ממש קשה להיות איתו".

שחר: "למה, מה היתה הבעיה?".

רון: "כי הארנב קופץ, מישהי עמדה על כסאות, פחדה ממנו כשהוא יצא".

שחר: "איך אפשר לפחד מהדבר הזה?".

רון: "פחדו, תראי, הוא לא צפוי. יש אנשים שקשה להם. יש כאלו שהיה להם קשה עם הריח. היה פה איזה ברדק, מישהי סגרה את הגלריה לפני הזמן. היא רשמה לי, 'רון, אני מצטערת, אני לא עומדת בזה, אני סוגרת'".

בואו נדבר על הפסל במרכז החלל.

רון: "אמרנו שנעשה משהו יחד. יצרנו בהתחלה קיר יחד, שבא מתוך הרצון לעשות מסגרת לציור שלי, ואמרתי לשחר שהשאלה היא איך נתלה אותו".

שחר: "לא, אתה אמרת שאתה רוצה לעשות ציור על רקע שחור. אז אני דימיינתי שהקיר שחור".

רון: "היה אמור להיות טפט. ועצים, שני עצים שהם מסגרת וטפט. שחר אמרה שנביא עצים, וצבענו אותם. התחלנו לעשות את זה, וזה יצא גם מסגרת לפסל של החתול. והקיר הזה זאת העבודה הכי טובה מבחינתי. לקח לי זמן לעכל אותו".

שחר: "אני מאוד אוהבת את הקיר הזה".

רון: "הוא מצחיק גם. עבדנו על זה מאוד קשה, היו ייסורים. ואז בא הרעיון לעשות ארון קבורה".

שחר יהלום ורון וינטר, מראה הצבה בתערוכה ״ארתור, שהוא שמו של אחד מכם״ בגלריה חנינא. צילום: שירה טובצניק

שחר יהלום ורון וינטר, מראה הצבה בתערוכה ״ארתור, שהוא שמו של אחד מכם״ בגלריה חנינא. צילום: שירה טובצניק

הפסל המרכזי לא התחיל כארון קבורה. 

שחר: "לא, זה התחיל כפסל של נמר מת".

רון: "עם הרגליים למעלה, באורך שלושה מטרים. אני אמרתי, עזבי נמר, שגם היה אמור להיות מחימר. עלו כמה חיות, שנפלו כי הן לא מתות טוב. היה נשר, ארנבים, אמרתי שאני רוצה לעשות בן-אדם ואיך הוא ימות. אצל שחר יש את המתים בדמויות ובפסלים. דיברנו על פסל שעוצם עיניים. ואז התחלנו לעבוד עם טכניקה של שחר, שהיא עושה תבנית ליציקה. זה הנגטיב. התחלנו לבנות את זה. שחר ממש באגרסיביות מעכה לי את הראש לתוך החימר".

שחר: "עם הברך".

רון: "עד עכשיו יש לי פה כאב עז. הכנסתי את הפנים לחימר, ואת הידיים, ואת הרגליים של שחר, כי היא הולכת יחפה כל הזמן".

שחר: "לרון היה מאוד קשה ללחוץ את הרגליים שלי לתוך החימר".

זה מוזר, אתה קצת איסטניסט, לא? זה מפתיע גם. אתה יכול לחפון חלזונות חיים, אבל קשה לך להטביע את הרגל של שחר בחימר.

רון: "כי אם אני עושה משהו מגעיל, ואני בעד לעשות דברים ממש מגעילים, אני מכין את עצמי נפשית ויודע שכל היום אהיה ככה, אין לי בעיה להיות מגעיל. אבל אני מחכה לרגע הזה שאהיה בו נקי. זה שונה משחר".

שחר: "הפסל היה דיאלוג בינינו, ואני חושבת שהדימוי יותר בא מרון. הקנה-מידה שייך לעבודות שלי. זה הפך לתבנית גם מתוך מחשבה על הארנב. וגם על החומרים. אלה חומרים שאני עובדת איתם כל הזמן, אבל לא החומרים של הפסל. הם חומרים שאני עובדת איתם כדי לבנות את הפסלים. מבחינתי היה יותר הגיוני לבנות תבנית מלבנות פסל".

המחשבה הראשונה שלכם היתה לעשות יציקה.

שחר: "לא, זה ממש היה בשלב הסופי".

רון: "זאת תבנית שמתפקדת כפסל. אמרנו שניצוק חלקים".

זה עוד הולך לקרות?

שחר: "ניצוק חלקים שלו בגבס".

ואז?

שחר: "רון ייקח את זה הביתה".

רון: "זאת עבודה שנציב בתערוכה הבאה".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.