עיניים להם

"גינזבורג, בהיותה לנו לעיניים, חושפת לקות עיניים, לָקונה בהבנת פעילותם של ארגונים ישראליים לזכויות אדם. והספר אכן משלים את החסר ופוקח את עינינו". חוה ברונפלד-שטיין על ספרה של ד"ר רותי גינזבורג, "והייתם לנו לעיניים – ארגוני זכויות אדם ישראליים בשטחים הכבושים מבעד לעין המצלמה"

"והייתם לנו לעיניים – ארגוני זכויות אדם ישראליים בשטחים הכבושים מבעד לעין המצלמה" היא כותרת ספרה של ד"ר רותי גינזבורג. כותרת עבודת הדוקטורט שהספר מתבסס עליה היא "לפקוח עיניים – עיון ביקורתי במבטם של ארגוני זכויות אדם ישראליים הפועלים בשטחים באמצעות קריאה פרשנית בצילומים ובדו"חות הארגונים".

מהי התנועה בין שתי הכותרות – זו של הספר, המונח כאן לפנינו, לדוקטורט הספון בין מדפי הספריות באוניברסיטה? מהי התנועה בין הביטוי "לפקוח עיניים" לביטוי הייחודי "והייתם לנו לעיניים"? או, בין פוקו ליתרו?

בשתי הכותרות מוזכרות עיניים. מדובר במבטים. בשתי הכותרות מדובר במרחב טריטוריאלי, ויש לדייק – מדובר בשטחים. כבושים. מדובר בהן בזכויות אדם, בארגונים, בטכנולוגיות שכפול, במצלמות, בתצלומים ובתוצרים מילוליים וחזותיים. אם אתכנס למושגים העיקריים שהספר והדוקטורט נעים סביבם, לפחות על-פי הכותרות, אזי אסמן את המושגים "שדה ראייה", "מרחב" ו"זכויות אדם" כמרכזיים שבהם.

מסע אל "לא מולדת"

הביטוי הייחודי "והיית לנו לעיניים" מופיע בפרשת "בהעלותך", "במדבר", פרק י', פסוק ל"א, ולשונו לשון תיאור; תיאור מצב ו/או לשון הפצרה ובקשה. פרק י' עוסק בקול ובראייה, באוזניים ובעיניים, בעיני זר שהוא בן משפחה קרוב ואינטימי, ובעדות. עדות ראייה.

הביטוי נע בין זמנים, מציין את העבר ומוסב אל העתיד, והוא דן בקהילה. נכון יותר לומר, בארגון של קהילה בתנועה, בתנועת מסע של עדה ובארגון של צבא ומחנות הנעים אל מקום לא להם; אל "לא מולדת". נעים אל מקום שניתן במלה, סוג של הבטחה, אך כזו שיש לממשה במלחמה.

הפרק דן בארגון של קהילה הנעה אל ארץ שיש לכובשה, כך נאמר; "ורשו את הארץ…"; מקום של כיבוש[1]. מוזכרים בו חצוצרות, תקיעות, דגלים ותרועות, וענן מוביל המתווה את הדרך, וביניהם מרחב מדבר, קרקע לא מוכרת. מוזכרות בפרק גם עיני החותן, שהוא ה-זר המדייני, זה שיש לו מולדת משלו וארץ משלו והוא ממוקם בין לבין. מכיר לפני ולפנים, ועם זאת זר, לא לגמרי שייך, מביט מהצד.

כריכת הספר

כריכת הספר

אלה הם הפסוקים המדוברים:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן-רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי, חֹתֵן מֹשֶׁה, נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה, אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם; לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ, כִּי-יְהוָה דִּבֶּר-טוֹב עַל-יִשְׂרָאל ל וַיֹּאמֶר אֵלָיו, לֹא אֵלֵךְ: כִּי אִם-אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ. לא וַיֹּאמֶר, אַל-נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ: כִּי עַל-כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. לב וְהָיָה כִּי-תֵלֵךְ עִמָּנוּ: וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְהוָה עִמָּנוּ–וְהֵטַבְנוּ לָךְ".

אם כן, משה פונה אל הזר הקרוב, אל אותו מורה דרך מלווה – הפדגוג (היווני), ומבקשו ללכת איתם בדרך.[2] ויתרו מסרב. הסירוב וההתנגדות של יתרו עניינם שלילה; סוג של עצירה ועמידה. לא אלך. נקודה. עניינם גם פעולה ותנועה, אפילו תנועה משפטית ארוכה מתמשכת – "אל ארצי ואל מולדתי אלך".

ומשה, שראה לא מעט (מקרוב, מאחור ומנגד),[3] ממשיך ומפציר. הוא מדבר על עזיבה ונטישה ועל ידיעה. הוא ממשיך בביטוי הייחודי "והיית לנו לעיניים", ומסיים בהבטחה לטוב. ההפצרה מתנהלת באמצעות שלושה מושגים: ראייה, ידיעה ומושג הטוב. מהם נגזרים מושגים נוספים כמו הכרה, עדות ועדות ראייה, ליקוי ראייה או עיוורון (חלקי) וקהילה.

באותם מושגים דן גם ספרה של גינזבורג. הפרשנויות השונות לשלוש המלים בביטוי "והיית לנו לעיניים" מתגלגלות מלשון בקשה עתידית הנסמכת על פעולות עבר דרך ציור דמותו החידתית של חובב בן-רעואל, הוא יתרו. הפרשנויות משרטטות את יחסיו המורכבים של הכהן עם משה ועם בני ישראל.[4] אפרט כמה מהן.

טבע בים של שגרה

יתרו הוא זה שממוקם בין לבין, בין אִתָּנוּ לעִמָּנוּ, וכפי שהזכרתי – כהן מדיין שחש שייכות משפחתית ואינטימיות עם חתנו, אישהּ של בתו. הוא העד-הזר. עד ראייה שחזה בעיניו (בגבורות ה') והכיר, בלשון עבר, בגדולתו, אבל גם בשל ו' ההיפוך, המוסבת על העתיד, יוכל להיות לנו לעיניים, לעדות; עבורנו, וגם כעד ראייה בפני אחרים.[5]

יתרו כהן מדיין הוא העד הרואה, משקיף מבחוץ, ומתבונן במבט אחר על מה שכבר טבע בים של שגרה ונעשה לנו מובן מאליו. עיניו של זה שלא לחלוטין שייך, אבל "…שכל דבר שנתעלם מעינינו הוא מאיר עינינו בו".[6] יתרו הוא המשקיף המוכיח, והמאיר בתוכחה. הוא מורה הדרך הרואה ומראה למי שלקה בעיוורון חלקי "דוגמת 'עיניים היית לעיוור'", זה הפוקח עיני סומים – כפי שכותבת גינזבורג בספרה על פעילות הארגונים – באמצעות ביקורת שאמות המידה שלה חיצוניות.

הבקשה של משה, אומרת אחת הפרשנויות, היא לעיניים (זרות וקרובות) שמאירות את הטעון תיקון ומוכיחות מלשון תוכחה. עיניים המחייבות הצגת אמת, השגחה והצבעה על דרכי התנהלותם של המנהיג והקהילה, זאת לצד אמירת ביקורת חברתית. בד בבד עיניו מציעות דרך פעולה לשם תיקון עוולות בדרך של שיתוף הקהילה ומינוי שופטים ודיינים.[7]

אם כן, יתרו, על-פי אותו ביטוי ייחודי, נתפס גם כמכונן סדרי המערכת המשפטית, המציע להגביל את הכוח ולהפריד את הרשות השיפוטית מהרשות המחוקקת. איש של סמכות, כהן זר המתווה לעם זר את הסגולות הנדרשות משופטיו ומציע ארגון קהילה על בסיס של שיתוף, צדק ושלום.[8]

יתר על כן, יש הטוענים שעיניו ועצותיו של נביא מדיין לא רק כוננו ואירגנו את מערכת המשפט, אלא הראו את עיקרי האמונה באל אחד ובצדק חברתי.[9] באותו מטבע ובאותה לשון כפולה של תיאור והפצרה מתארת כותרת ספרה של גינצבורג ו/או מפנה בקשה אל הארגונים.

בין דרכון זר לתעודת זהות כחולה

פרק א' של הספר ששמו "ארגוני זכויות מקומיים" דן ברגעי היווסדותם של שלושת הארגונים שבהם הספר עוסק: עמותת רופאים לזכויות אדם, מחסום ווטש וארגון בצלם. לארגונים, בדומה ליתרו, קשר מיוחד למבט, לראייה, לידיעה ולהתמקמות בתווך. הארגונים ממוקמים בין אִתָּנוּ לעִמָּנוּ, בין "שם" ל"כאן", בין "הם" ל"אנחנו".

כפי שהספר מצביע, הם ממוצבים בין דרכון זר לתעודת זהות כחולה, בין תעודת זהות כחולה לתעודה כתומה, בין הפוגעים לנפגעים, בין המדינה לקורבנותיה. עניינם של הארגונים נע בין תיעוד העבר, השגחה על ההווה ודאגה לעתיד. גם הארגונים, בדומה ליתרו, מתבוננים ומשגיחים על פעולות הכוח, משקיפים ומוכיחים, משמשים עדי ראייה ומעבירים ביקורת, מאירים עוולות, חושפים את מה שכבר הפך שגור ו"מובן מאליו", מפקחים ופוקחים עין. בזכות פעילותם, שגינזבורג מגדירה במושג המדויק שטבעה "השגחה אזרחית", הם מנסים להפחית רעות ולפקוח את עינינו. שנראה ונדע. בדומה לדיאלוג בין משה ליתרו, גם הם מניחים שיח שנכרכים בו ראייה וידיעה, קהילת מבט, משטר מבט וכלכלת מבט.

גינזבורג, בהיותה לנו לעיניים, חושפת לקות עיניים, לָקונה בהבנת פעילותם של ארגונים ישראליים לזכויות אדם. והספר אכן משלים את החסר ופוקח את עינינו. והוא בהיר, מבהיר, מדויק, ביקורתי ו"אלגנטי".

יש מחקרים אקדמיים-ביקורתיים לא רבים על ארגוני הזכויות הישראליים, ומעטים עוד יותר נדרשו להיבטים החזותיים. הספר "והייתם לנו לעיניים" מתמקד בניתוח התיעוד החזותי של שלושת הארגונים. הוא פונה לארכיב החזותי, לאמצעי הייצור, לתנאי הייצור, כלומר לתנאי הצפייה. הוא דן בקונבנציות הדיווח, בתיעוד, בטכנולוגיות השכפול וההפצה ובאתרי הצפייה. בכך הספר הוא דוגמה מופתית למחקר חזותי משובח, מחקר המשלב קריאה פרשנית של תצלומים עם ראיונות וחומרי ארכיון, מחקר שאף כי הוא ממוקד בשדה החזותי ובשדה הראייה, ואף כי הוא דן בכלכלת המבט ובגבולות המבט – הוא מצליב בין המילולי לחזותי.

המחקר אורג לתפארה בין קריאה של ייצוגים לדיווחים מילוליים, בין עלוני פרסום לפרסומים בעיתונות הכתובה, בין דיון בפרקטיקות של ליקוט ואיסוף מידע לפרקטיקות של ייצוג ופרקטיקות של שימור והפצה. בין לראות במו עין ללשמוע במו אוזן.

הספר מעמיד את הצילום, הארכיון והרשת כפרקטיקות פעולה וכגורמים רבי השפעה במערך היחסים האזרחיים. המחקר מברר מה מאפיין את המבט של חברי הארגונים, מהי תבנית הראייה שלהם, מהו מושא המבט, מה רואים, איך, איפה, כיצד מנוהל המבט, מה מיוצג, מה מוסתר, מה נדחק לשוליים, במה מתמקדים, ממה מתעלמים, מה ראוי לתשומת לב, מה סרח עודף.

הספר בוחן את ההבחנות החזותיות ואת הדפוסים החזותיים המארגנים את התודעה של כולנו. ארגז הכלים התיאורטי והמתודולוגי שנעשה בו שימוש הוא רחב יריעה ומרשים. גינזבורג משתמשת בתיאוריות של פוקו, בנימין ודרידה ונסמכת על סונטג, אזולאי ותומס קינן. היא פונה לאמנות ולקונבנציות ייצוג חזותיות כדי להצביע על מקורותיהם התרבותיים של לא מעט מאותם ייצוגים חזותיים המכונים דוקומנטריים, מעגנת את הפרשנות העשירה בשיח זכויות ושואלת כלים תיאורטיים מלימודי תרבות ופילוסופיה פוליטית.

הספר משרטט בעדינות את דקויות פעילותם של הארגונים ואת התביעה להביא לעין את מה שמסולק מהעין. להנכיח, כפי שפוקו מצוטט בעלון רל"א, "את החובה והזכות לקום כנגד כל שימוש לא צודק בכוח, לא משנה מיהו האחר או הקורבן". הספר משרטט באופן מורכב את פעילותם של הארגונים המאפשרת לקהילה לקחת חלק בתצפית, במעקב, בפיקוח וב"השגחה האזרחית" – להיות שותפים לשיח זכויות, להיות מחויבים לשיח חובות.

____

[1] "כי נתן ה' בידנו את כל הארץ וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו", "דברים", ב', כ"ד.

[2] כי מהם צעדיה הראשונים של פדגוגיה המהדהדים את הורתה האטימולוגית אם לא תנועת הליכה? אם לא להוביל או ללוות? על-פי המקור האטימולוגי של המושג, פירושו של דבר בהכרח ולפחות שני הולכים, דרך ותנועות הליכה משותפות במרחב ציבורי.

[3] וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ (״שמות״, ל״ג, כ״ג) וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ (״שמות״, כ״ד, י-י״א) וְדִבֶּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה" ("שמות", ל"ג, י״א).

[4] "דבר אחר שתהא חביב עלינו כגלגל עינינו". (״שמות״, י״ח, י״א).

[5] תרגום אונקלוס למלים "והיית לנו לעיניים": "וגבורן דאתעבידא לנא חזיתא בעינך"; והגבורות שנעשות לנו ראית בעיניך. "…עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הא-לֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם". (״שמות״, י״ח, י״ד, י״ז-י״ח).

[6] שנאמר "ואתה תחזה מכל העם…" ("שמות", י"ח, כ"א).

[7] "…וַיַּרְא חתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עשֶׂה לָעָם וַיּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם […] וַיּאמֶר חתֵן משֶׁה אֵלָיו לא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עשֶׂה: נָבל תִּבּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ" ("שמות", י"ח).

[8] "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי א-לֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" ("שמות", י"ח, כ"א).

[9] יש לציין שהמסורת המקראית מייחסת חוק מרכזי לעצת כוהן מדיין ולא למצוות ה' ("שמות", י"ח, כ"ג).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.