חלב שחור לנכד שטרם נולד

יעל בלבן: "תינוק זו מלה שדומה לתיקון, וכמובן יש לי הרבה סיפורים לספר לו שלא סיפרתי לחיה, ואני רוצה להחזיק אותו בידיים". חיה רוקין: "בעיני יצא אחלה תינוק. הוא גר רחוק ולא באים להרים אותו". שיחה על אמנות, היסטוריה והיסטריה משפחתית.

"תביאי לי נכד" היא תערוכה זוגית ראשונה של יעל בלבן וחיה רוקין, אם ובת שזהו מפגש ראשון ביניהן בעולם האמנות. כל אחת מהן פועלת בשדה האמנות באופנים אחרים, כשהיחסים בין השתיים אינם מזוהים או ברורים בשום צורה – לא מבחינה צורנית ולא מבחינה מושגית. המפגש ביניהן בתוך הגלריה הפך עד מהרה למחקר של יחסים, בדיקת תשוקות כמוסות וניסיון אמיץ להישיר מבט אל נארטיבים משפחתיים.

מתוך התערוכה

מתוך התערוכה

חשבתן קודם לעבוד יחד?

יעל: "לא חשבתי לעבוד יחד עם חיה קודם, בעיקר כי רציתי לתת מקום להתפתחות של כל אחת מאיתנו. הגחנו לסצינה האמנותית בו בזמן, לפני כמה שנים, אבל לא חשבנו אף פעם לעבוד כצוות אמניות. הרעיון לתערוכה מצא חן בעיני, אבל אני מודה שבתחילה חששתי שאהיה 'מוצגת' בתערוכה של חיה בתור פריט ארכיוני".

חיה: "אני רוצה להתחיל בזה: אני צריכה רמקול כדי לדבר, ולא דף. אני לא יכולה להגיד שחשבתי על זה, אבל מרגע שהתהליך התחיל, יום אחד הקשר ביני לבין אמי היה קרוב וחם ויום שני היה קשה, כמעט כמו טיפול משפחתי. זה נכון שהחיים הפרטיים יכולים להיות מעניינים, אבל זה לא מה שמפעיל אותי. אני במדיום האידיאיות".

ומה כל אחת הביאה איתה לדרך?

חיה: "היכולת לזרוק הכל ואז לחזור לזה שוב".

יעל: "ותשוקה".

מתוך התערוכה

מתוך התערוכה

הכותרת "תביאי לי נכד" נבחרה פה אחד על-ידי שתיכן ויש בה ניסיון כוחני כמעט לפשט את הקשר לכדי בסיס הומוריסטי, אך כמעט שלא ניתן למצוא זכר לדרישה זו בתערוכה. הניסיון הזה הופך עקר. אז למה דווקא "תביאי לי נכד"?

יעל: "כי צריך אחד שישאל את כל השאלות מחדש. תינוק זו מלה שדומה לתיקון, וכמובן יש לי הרבה סיפורים לספר לו שלא סיפרתי לחיה, ואני רוצה להחזיק אותו בידיים".

חיה: "לתת לדבר הברור מאליו מקום, גם אם זה לא מתבטא בעבודות. אני בת שלושים. התחתנתי. זה מה שהיקום מדבר אלי. בעיני יצא אחלה תינוק. הוא גר רחוק ולא באים להרים אותו".

אבל בסופו של תהליך אתן מתעסקות בנארטיב ההיסטורי-משפחתי ובהתעקשות של כל אחת על גרסתה. למשל, צדו האחד של הסיפור שלכן מתחיל באירופה של מלחמת העולם השנייה, בעבודה "מפרש אסון" של חיה, העשויה כולה מגזרי גליונות של "Life" מהתקופה הנאצית. הרוח מעצבת את התקופה?

חיה: "זהו פרדוקס. מפרש אמור לתת תנופה, כיוון, תנועה, אבל המפרש עשוי מדימויים קשים של מלחמה. הניירות מתפרקים בידי, ואין תנועה. גם המפרש עשוי משני צדדים, צדו האחד מכיל דימויים וצדו השני טקסט. זו רוח הזמן".

יעל: "גם אני מתייחסת הרבה להיסטוריה המשפחתית ודרכה מתחברת להיסטוריה הכללית. אסונות משפחתיים הם אלה שמחברים אותי לתקופה של מלחמת עולם השנייה ולתקופה הסטליניסטית".

כמו למשל בעבודה "סיפורים שלא סיפרתי לך", שם את יוצרת מסגרות בסגנון הלקוח מאיורים המזוהים עם ספרי עם רוסיים. למה מסגרת ודף לבן?

יעל: "לא סיפרתי לילדי את הסיפורים שסיפרו לי הורי. לא רציתי לעצב את האופי שלהם לפי אגדות עם רוסיות, כי ביקשתי להקנות להם זהות יהודית. לכן גם לא דיברתי איתם רוסית. הם די הופתעו כאשר בשנות ה-90 הגיע גל עולים חדשים ולראשונה ילדי שמעו אותי מדברת רוסית. המסגרת עצמה מספרת את הסיפור, זהו סיפור העלייה ארצה".

בקיר אחר של הגלריה הציבה חיה שתי דלתות בגודל טבעי. אחת מהן היא דלת ילדותו של האב בבית שבו גדל באנגליה, ואחת היא דלת האם, בבית שבו גדלה ברוסיה. מהן הדלתות האלו?

חיה: "בפגישה ראשונה שלנו בגלריה הדלתות קראו לי להביא אותן לכאן. והן קראו בגלל המחשבה על תערוכה זוגית עם אמא. הדלת כמקור ראשוני, הדלתות שנכנסתי לכאן, לעולם. שלחתי צלמים במוסקבה ובלונדון לצלם את הדלתות בכתובות שההורים שלי גדלו. תחילה הרעיון שלי הכניס את אמא למתח. היא לא רצתה שאספר את הסיפור שלה. למעשה היא הטילה וטו עם העבודה הזו על התערוכה הזוגית. היה לי מאוד חבל לוותר על העבודה, אבל כיוון שהיחסים שלי עם אמי כעת יותר חשובים, הייתי מוכנה לוותר. לאחר יומיים קיבלתי שיחת טלפון, אמא היתה על הקו ובקול צלול נשקה לדלת שלה".

יעל: "הדלת שלי נראתה גרוע והזכירה לי את כל הדברים הקשים שעברתי לידה. והדלת השנייה, זו מלונדון, נראתה הרבה יותר טוב. אבל אחר-כך חשבתי על זה ופתאום התרגשתי כל-כך מסדר העדיפויות של חיה ומאיך שהיא פועלת, והמתח עבר".

גם העיסוק בדת מגולם בכמה עבודות, למשל אצל יעל ברישום "הדרכת כלה", שמבוסס על טקס הרבנות שבו מדריכים כלה איך לנהוג בחיי אישות. גם בעבודה של חיה "אדם נושא את מותו", ציור שמן של דמות גברית מונומנטלית הנושאת כד ללא תחתית כשחרדת המוות נישאת על כתפיה, מעוורת ומכבידה. הדת נוכחת מאוד בחייכן?

חיה: "הדת הוא מקור עשיר שעליו גדלתי, אבל בעבודות שלי זו יותר ההיסטוריה מאשר דת. לפני שבוע בניו-יורק קניתי שעון יד, הוא מתקתק כל-כך חזק ששומעים אותו גם אם הוא בחדר האחר. יש דברים שלא ניתן להתעלם מהם, וגם בתהליך העשייה יש רגעים רוחניים".

יעל: "בילדותי לא ידעתי דבר על יהדות, וכשעליתי לארץ מצאתי הרבה עניין במקורות היהודיים, היה לי גילוי של תורה וניכסתי חלק מן החוכמה. ועד היום זה חלק מחיי, רק באינטרפרטציה שלי".

האמנות כתחליף רוחני?

יעל: "החיים זורמים, וכל אירוע, כואב ככל שיהיה, הוא הזדמנות להתפתחות. כמו ברישום שלי, שאין מקום שקוראים לו טעות, כל סטייה מן הרעיון הראשוני היא המשך ההתפתחות של העבודה".

מתוך התערוכה

מתוך התערוכה

בעבודה "חלב שחור" – כותרת המושאלת משירו של פאול צלאן – מוכתמת ערימת ניירות לבנים בדיו שחור הבוקע מדמות השוכבת בקומה השנייה של הגלריה. המכונה יוצרת רישום אינפנטילי. זו הקבלה בין הקללה "בעצב תלדי בנים" לבין מעשה האמנות?

יעל: "כנראה. הדמות מטפטפת את הדיו על ערימת דפים ויוצרת על-ידי כך רישומים. זהי מכונת רישום נוספת בסדרה שלי של מכונות רישום למיניהן. 'חלב שחור שותים לקראת ערב', כמו שאמר צלאן".

גם חיה עושה מחווה למשורר בעבודת הווידיאו "פאול", שבה היא משכפלת רגע דרמטי של נפילה תוך ניסיון אינסופי לקום וליפול. נפילת אימפריות, נפילת הרייך השלישי – מה העניין שלך עם נפילות?

יעל: "מי לא נופל? יש לי עבודה בשם 'להחזיק את התקרה', שבה אני עומדת על עמוד תומך וממשיכה אותו בגופי, מחזיקה את התקרה כשידי מושטות מעלה. אני רואה את הווידיאו 'פאול' כפעולה נגדית לעבודה זו, כמו הסוף של הבדיחה".


"תביאי לי נכד", גלריה החדש והרע' רחוב כיאט 1, חיפה. נעילה: 18.4.14. שלישי, חמישי: 17:00–21:00; שישי, 14:00–11:00.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.