"אני רוצה שעיר הבוטיק תחזור להיות עיר הבלגן"

עודד כרמלי, משורר ואקטיביסט, רץ בפריימריז המוניציפליים של מרצ למועצת העיר תל-אביב. המטרה הראשית: הגבלת קדנציה במוסד תרבות ציבורי והנהגת עקרונות של מינהל תקין בתחומי התרבות.

ביום רביעי הקרוב תקיים מרצ את הפריימריז המוניציפליים למועצת העיר תל-אביב. בין המועמדים ניתן למצוא שם חדש: עודד כרמלי.

כרמלי, 28, סופר ומשורר, ערך שלושה כתבי-עת של שירה וספרות, יזם מאות ערבי ספרות בתל-אביב, רובם חינמיים, כותב ב"הארץ", ב"טיים אאוט" ובמגזין "אודיסיאה", פירסם שלושה ספרים ואף זכה בפרס "שירה על הדרך" של עיריית תל-אביב (פרס שבוטל בינתיים).

כמו צעירים רבים אחרים, כרמלי היה פעיל במחאה החברתית של קיץ 2011, וריצתו למועצת העיר היא תוצאה ישירה מכך. כמי שמגיע מתחום התרבות, מניף כרמלי את דגל מאבק האמנים, דגל שנזנח והעלה אבק.

"אם הוא פוליטיקאי, גם אני יכול"

כרמלי היה פעיל בנוער מרצ כבר בגיל צעיר, אבל הרעיון להכניס רגל לפוליטיקה העירונית עלה אצלו לפני הבחירות הכלליות, במהלך חוג בית שקיים אילן גילאון בתוכי הכחול, מועדון בניהולו, הפועל בלילות שישי בלבד. רצה הגורל והברמנית היתה חולה, וכרמלי החליף אותה.

"שמעתי אותו נואם לפעילים", נזכר כרמלי, "והוא אמר משפט שהתחיל ב'אצל רוסו' ונגמר ב'כוס אמק'. אמרתי לעצמי, אם הוא פוליטיקאי, גם אני יכול לעשות משהו בפוליטיקה. לא הייתי שוקל את זה בלי המחאה. התאכזבתי כמו כולם מלצעוק בחוץ מול העירייה ומול הבנקים, ראיתי שזה לא משפיע. אחרי המחאה התבגרנו והחלטנו לקחת אחריות על העיר שלנו, על המדינה שלנו, הבנו שאם אנחנו לא נעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה. אני חושב שיותר אנשים נכנסים עכשיו לפוליטיקה, מתפקדים למפלגות, מגבשים את דעותיהם מחדש. אנחנו דור שמודע ואכפתי יותר לסביבה שלו, קשה למרוח אותנו עם סיסמאות וסלוגנים. התפכחנו".

אפילו את חומת ברלין שיפצו מאז, ציר הזמן לפי עודד כרמלי

אפילו את חומת ברלין שיפצו מאז, ציר הזמן לפי עודד כרמלי (לכל הכרזות אחראים uber-nice.com)

כשהגיע כרמלי, יליד כפר-סבא, לתל-אביב בגיל 21, החליט לעשות "בלגן תרבותי" ויחד עם יהודה ויזן השיק את "כתם", פנזין שחולק חינם בעשרת אלפים עותקים. במקביל החל לקחת חלק בסצינה הספרותית של הנסיך הקטן דאז והחל לכתוב בעיתונות.

"כשהגעתי לתל-אביב היו שניים-שלושה כתבי-עת ממוסדים ומיושנים שקיבלו תקציב נדיב ממשרד התרבות, פסטיבל וכתב-העת הליקון, נורא משעמם", הוא נזכר. "אלה שיחזרו את עצמם וניסו להכתיב את חוקי הכתיבה מלמעלה. כשניסינו להתעמת עם משרד התרבות והחינוך כדי לדעת למה אנחנו לא יכולים לקבל שום תקציב והליקון מקבל חצי מיליון שקל, גילינו שפשוט אין קריטריונים לקבלת תקציבי תרבות. מאז זה לא השתנה. זה לא עניין של עודד כרמלי וכתבי-עת לשירה בלבד, זאת תופעה שמתקיימת בכל תחום התרבות.

"קרן רבינוביץ – קרן התרבות של עיריית תל-אביב על-שם ראש העיר המנוח – היא הקרן הגדולה ביותר לתמיכה באמנויות, והיא בבעלות העירייה ופועלת מתקציב של 30 מיליון שקל בשנה. בכל שנה מאות יוצרים מגישים בקשות לתמיכה במדיומים שונים. התשובות שמתקבלות הן כן ולא, ללא קריטריונים, פרוטוקולים, בלי לפרסם את שמות היושבים בוועדה או מתי היא מתכנסת. מי שמנהלים את הקרן וקובעים מי מקבל את התקציבים הם אותם אנשים בדיוק כבר עשרות שנים. נחמן אינגבר, לדוגמה, יושב בוועדה של תחום הקולנוע 28 שנים, כמו הגיל שלי. הוא זה שמחליט מי יקבל תקציב ומי לא".

"זה לא בשמים, זה בחולון!"

"מה שקורה בקרן קורה בכל מוסד תל-אביבי שהעירייה מתקצבת", ממשיך כרמלי. "מוזיאון תל-אביב, הקאמרי, הסינמטק. יושבים שם אותם אנשים במשך עשרות שנים, ונבחרים מחדש כל שלוש שנים. הוועד המנהל בוחר את אלון גרבוז לנהל את סינמטק תל-אביב מאז מלחמת יום כיפור, עוד לפני שהיה סינמטק, עוד לפני שהוא נבנה פיזית".

איך קורה מצב כזה?
"מאוד פשוט, חברי הוועד המנהל שבוחרים את המנכ"לים לא מתחלפים בעצמם. חברי הוועד המנהל הם מינוי פוליטי, ולא היתה תחלופה פוליטית של ראש העיר חולדאי כבר 15 שנה. חולדאי עצמו הוא יו"ר ועד הנאמנים של המוסדות עצמם, כגון הקאמרי, האופרה הישראלית ומוזיאון תל-אביב. במוסדות אחרים אלה שליחיו של רון חולדאי. התוצאה היא ריכוזיות, ממש כמו הריכוזיות במשק, שמתבטאת ב-20 משפחות ששולטות בכל המשק הישראלי. כך עשרות אנשים חולשים בתל-אביב במשך עשרות שנים על 168 מיליון שקל, שהם תקציב התרבות של תל-אביב, פלוס 30 מיליון שקל תקציב קרן רבינוביץ', שזה שליש מתקציב התרבות של ישראל כולה. כמובן שחלק מהמנהלים עושים עבודה טובה, אבל אין ספק שאם נותנים לחונטה אחת לשלוט בכל התקציב ללא ביקורת, התוצאה היא מינהל תרבות אנכרוניסטי, נפוטיסטי ולא דמוקרטי, לא שקוף".

יש לך דוגמה למודל שונה מזה?

"לדוגמה בברלין, כל החברים שלנו עוברים לשם, כי יש שם כל הזמן הצעות מפתות ומדהימות, המינהל שם תקין, הקריטריונים ברורים, מפרסמים את הפרוטוקולים מהישיבות, וגם קובעים בחוק שכל שנה יתחלפו הדירקטורים, הלקטורים, האוצרים האמנותיים, המנכ"לים, כדי לשמור על עקרונות בסיסיים של מינהל תקין.
בגלל שאין בתל-אביב מנגנונים מסודרים ושקופים שבמסגרתם ניתן להציף רעיונות מלמטה למעלה, מהיוצרים ויצרני התרבות עצמם לוועדות – התקציב הנדיב של 168 מיליון שקל מוכתב מלמעלה למטה, משמע, יהיה מאוד קל להפריש תקציב של מיליון וחצי שקל לפסטיבל 'לילה לבן', אבל קשה לדחוף רעיונות חדשים ולקבל תקציב ולו של אלפי שקלים ליוזמה חדשה, תערוכות, תיאטרון פרינג' וכדומה".

תגדירו אמן

תגדירו אמן

אבל עיריית תל-אביב אוהבת אמנות, זה הדגל שלה.
"עיריית תל-אביב משתמשת בסיסמה שבתל-אביב אוהבים אמנות. בתל-אביב אוהבים אמנות, אבל לא כל-כך אוהבים את האמנים עצמם. לאחרונה נחשף שעיריית תל-אביב החליטה לשנות את ההגדרה בחוק של חדרי הקלטות וחזרות: כעת החדרים ייחשבו שטח מסחרי, ולכן מחיר הארנונה יעלה ב-200%. זה במקום להשוות את התנאים של המוזיקאים לציירים, שזכאים להנחה בארנונה בחדרי סטודיו מתחת ל-100 מ"ר. בעצם עיריית תל-אביב קבעה בהחלטה זו שמוזיקה אינה אמנות, החלטה שמצטרפת להגדרות שצילום אינו אמנות, ולכן לא מקבלים את ההנחה בארנונה, וזה לא שצייר חי טוב".

"העיר מבקשת להציג את האמנים שלנו לראווה גם לתיירים ולתיירות פנים, מתוך תפיסה שהאמנים יצרו גם ככה כי זה בוער בנפשם, אז לא צריך באמת לעזור להם או לחשוב קדימה. האסטרטגיה הזאת נכונה במידה מסוימת; אין ספק שיש לעיר משיכה לאמנים, אבל אנשים בורחים לא רק לברלין. אנחנו יכולים לראות יותר ויותר אמנים שעוברים לחולון ובת-ים, כיוון שהעיריות שם, למרות שהן בעלות תקציב זעום ביחס לתל-אביב, פותחות שעריהן ונותנות את המנדט היצירתי ליוצרים עצמם ולא לפוליטרוקים בעירייה".

למה בחולון ולא בתל אביב

למה בחולון ולא בתל אביב

"בת-ים כיום נותנת תקציב, סטודיו ומגורים לאמנים ולו כדי שיגיעו לבת-ים. הערים האלה נלחמות שיבואו אליהן ליצור ולפעול. עיריית חולון הציבה יעדים ברורים ובתוך כמה שנים בנתה ארבעה מוזיאונים, מיתגה עצמה כעיר העיצוב של ישראל, מארחת פסטיבלים כמו פסטיבל 'פרינט סקרין' לתרבות דיגיטלית, תחום שעיריית תל-אביב עוד לא מכירה בו כאמנות, או מוזיאון הקומיקס. כך צריך לעבוד! זה לא בשמים, זה בחולון!".

"מוטי עומר היה צריך למות כדי לפנות את הכיסא"

"עיריית תל-אביב יכולה, בשינוי מזערי של חוק העזר העירוני, לאפשר לגור בסטודיו", ממשיך כרמלי. "כולנו יודעים שיש סטודיואים שהרבה יותר ראויים למגורי אדם מדירות שמוצעות בשוק, ואם רק ייתנו לאמנים לגור בהם, זה יחסוך מהם את הנטל הכלכלי שכרוך בהחזקת שני נכסים בעיר וישחרר מאות דירות לשוק הדיור הכה צפוף. כמו כן יש לעיריית תל-אביב לא מעט נכסים ולא מעט יכולות להקצות חללים, כמו בתחנה המרכזית החדשה ובנווה-שאנן".

איך זה משפיע על העיר כולה? על צרכני התרבות?
"התל-אביבי הממוצע מקבל בשנים האחרונות יותר תרבות של מתחמים ופסטיבלים ופחות שוליים, פחות פרינג', פחות אוונגרד. זהו שעמום מסחרי, שהוא חלק מהעניין של ההנחתה מלמעלה. האמנות תלויה בגורמים מסחריים שרוצים שהאמנות תהיה טובה להם, ולא אמנות טובה בפני עצמה".

התחייבות בקטע חדש (לחצי להגדלה)

התחייבות בקטע חדש (לחצי להגדלה)

מה אתה מציע בריצתך למועצה?
"בראש ובראשונה – הגבלת קדנציה במוסד תרבות ציבורי. שינוי כזה יאפשר לחלום מחדש, כי תהיה תקווה שיש לאן לשאוף. ניתן יהיה להיכנס לתפקידים במוסדות גם בלי להיות חברים של מישהו בעירייה. האמנות עצמה תתרענן, הסטגנציה וההתאבנות יתבטלו, השורות יתרעננו, וזאת הדרך היחידה למינהל תקין. אסור לנו לאפשר לאנשים לשבת באותו כיסא ציבורי בלי דין וחשבון לנצח. אפילו שופטים בבית-המשפט העליון מחויבים לפרוש בגיל 70, לא כך אלון גרבוז בסינמטק ונועם סמל בקאמרי. מוטי עומר ז"ל היה צריך למות כדי לפנות את הכיסא".

"אני לא רוצה שראש עיר אחר ימנה את ראש הקאמרי החדש, בשביל זה צריך אנשי מקצוע. גם הוועד המנהל עצמו חייב להתחלף על-פי חוק. אם מישהו ראוי ומוכשר, ניתן להשאיר אותו עוד קדנציה, אך על הבחירות להתקיים באופן דמוקרטי ושקוף. אני מתמודד כדי שתהיה מדיניות, שהעירייה תגדיר יעדים ואסטרטגיה ותנסה לחשוב איך היא יכולה לתת יותר כלים לאמנים, ולא רק איך לנצל את האמנים שנותנים את הכלים לעירייה".

ניקוי אורוות?
"חשוב לי להדגיש שאין כאן פשע ורשע, יש כאן הזנחה. העובדה היא שאף אחד במועצה לא הרים את הכפפה הזאת עד היום, כך שתקציב הענק הוזנח ופעל רק מכוח האינרציה. לעיריית תל-אביב יש מדיניות: מדיניות חינוך, תחבורה, יש יעדים, תוכנית חומש שמופיע בעירייה, למשל על איכות הסביבה בתל-אביב–יפו. לגבי תקציב התרבות אין תוכנית, אין יעדים, אין תוכנית חומש".

"אני מאמין שלעומת מאבקים במגדלי היוקרה מול לובי הקבלנים", אומר כרמלי, "המאבק יכול להיות הרבה יותר פשוט, כיוון שתרבות היא נושא שלא נגעו בו, שלא טיפלו בו, כי הוא לא נחשב סקסי בעיניהם כמו תחבורה או חוף הים. תל-אביב היא המרכז התרבותי של ישראל. כאן בכל אולפן מקליטים דמו, אפשר לפהק ברחוב ולהיכנס כדמות לסרט. הצעירים הרבים שמגיעים לתל-אביב, כמוני, מחפשים לחיות וליצור כאן בכבוד, ואת חיי התרבות שכאן, ולאו דווקא חוף הים. ים יש בערים נוספות, התרבות היא מה שייחודי לנו כאן".

מבט אל העתיד

מבט אל העתיד

"גם אם יהיה דיור בר-השגה, ויקלו על מצוקת הדיור, נשאלת השאלה, למה שאדם צעיר ירצה לגור דווקא בתל-אביב ולא בירושלים וחיפה. לא באים לכאן כי יש חניה, אלא כי יש סימפטיה לאנשים שמתעקשים בתל-אביב לאמנות קונספטואלית, לאנשים שמתרגשים בתל-אביב".

"תחום התרבות הוא בעצמותי, ואני יודע שהוא בעצמותיהם של רוב אנשי התרבות כאן. אנחנו כאן בשביל התרבות. אני מכיר את התחום הזה שנים רבות ואיך המערכת עובדת ואיך ניתן לשפר אותה, כל חיי עבדתי בהתנדבות מלאה, ואני רוצה לראות יצירה יותר נועזת, מגוונת, ויותר דמוקרטית".

"אני מקווה שנכבוש מחדש את העיר, שתל-אביב סיטי תחזור להיות העיר העברית הראשונה. אני רוצה שעיר הבוטיק תחזור להיות עיר הבלגן – חיה, בועטת, נושמת, צועקת, זורקת ומאתגרת. תקציב התרבות של תל-אביב הוא יותר משליש מתקציב התרבות של ישראל, זה השליש הדומיננטי, ואני מקווה שהשינוי ישמש דוגמה לשאר ערי הארץ, וכמובן לממשלה".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.