המוזה של מדונה

האמנית שמדונה מצטטת יותר מכולם היא ציירת הארט-דקו תמרה דה-למפיקה. הדמיון בין השתיים אינו מקרי

בלוג אורח: "שיר ותמונה"

כפי שבטח הבנתם, אני מאוד מעריכה מוזיקאים שלא מתעלמים מהקשר בין האמנויות השונות ומשלבים אותן בהוויה שלהם. ראינו את זה אצל קניה ווסט בפוסט הקודם, ונראה את זה בפוסטים הבאים אצל אמנים רבים, אבל הרבה לפניהם היתה המלכה האם: מדונה.

מדונה היתה פורצת דרך לא רק במוזיקה שלה, אלא בכל מה שנלווה אליה – ההופעות המושקעות, המראות המתחלפים וגם הקליפים האמנותיים והמוקפדים – כל הדברים שליידי גאגא מנסה להעתיק ולא תמיד מצליחה.

מדונה חובבת אמנות נלהבת ומחזיקה אוסף מכובד של יצירות, ביניהן של פרידה קאלו, הצלם מאן ריי, הצייר האמריקאי אדוארד הופר, פבלו פיקאסו, סלבדור דאלי ועוד. מה שלגמרי גורם לי לקנא בה.

היא מכרה זהב בכל הקשור לבלוג הזה; קליפים רבים שלה הם מחווה לאמנים האהובים עליה, אולם האמנית שמדונה מצטטת יותר מכולם היא ציירת הארט-דקו תמרה דה-למפיקה.

דה-למפיקה נולדה ב-1898 בוורשה, פולין, תחת השם מריה גורסקה. לאחר שהתחתנה עברה עם בעלה לפריז והפכה לאחת הציירות הפופולריות בעיר, בסגנון שכונה "קוביזם רך" והיה למעשה ביטוי של ארט-דקו.

ארט-דקו הוא סגנון עיצובי שפרח משנות ה-20 של המאה ה-20 ודעך במלחמת העולם השנייה. הסגנון הושפע מההתפתחות התעשייתית והטכנולוגית שבין שתי מלחמות העולם והתאפיין בצורות גיאומטריות, בניגוד לאר-נובו האורגני והמעוגל.

היצירות של דה-למפיקה מתארות בדרך כלל נשים מתקופתה (שנות ה-20 וה-30), בצבעוניות עזה ובהבדלי אור וצל חדים. הנשים מצוירות באופן ריאליסטי יחסי, אולם הבדלי האור והצל יוצרים צורות גיאומטריות, כיאה לארט-דקו.

דה-למפיקה טענה שפיקאסו "גילם ביצירותיו את החדשנות שבפירוק". אימפרסיוניסטים בעיניה "ציירו רע ובצבעים מלוכלכים". מנגד, ציוריה של דה-למפיקה מאוד מדויקים, אלגנטיים ונקיים, כמעט כמו עיבודי פוטושופ של ימינו.

הנשים בציוריה רבות עוצמה ומיניות. הן משקפות את חייה האישיים של דה-למפיקה עצמה, שהיו שערורייתיים ביחס לתקופה: היא היתה נשואה, אך ניהלה מערכות יחסים מחוץ לנישואים עם גברים ונשים גם יחד, והואשמה שלא בילתה די זמן עם בתה ובעלה. היא היתה אשת חברה ידועה והתחברה לאושיות כמו פיקאסו וז'אן קוקטו. לבסוף התחתנה עם אחד ממאהביה ועברה איתו ב-1939, תחילת מלחמת העולם השנייה, לארה"ב.

הזוג השתכן בבברלי-הילס, ודה-למפיקה חיה את חיי הזוהר גם שם, כשבילתה בסטים של סרטים הוליוודיים והתחברה עם כוכבי התקופה. את בתה, קיזט, חילצה מפריז ב-1941 וצירפה אותה אליה.

לקראת שנות ה-60 דעך כוכבה של דה-למפיקה בשמי האמנות והיא הפסיקה להציג בתערוכות.
לאחר מותו של בעלה השני מכרה את רוב רכושה ויצאה למסע מסביב לעולם בספינת תענוגות. לבסוף התיישבה בטקסס עם בתה ומשפחתה. בערוב ימיה עברה למקסיקו, ושם הלכה לעולמה ב-1980.

בשנותיה האחרונות זכתה דה-למפיקה לעדנה כשהדור החדש של שנות ה-70 "גילה" אותה; רטרוספקטיבות הוקדשו לה והצגות התבססו על חייה הסוערים. לכן מה הפלא שמדונה, האשה החדשנית והפרובוקטיבית ששינתה את עולם המוזיקה מקצה לקצה, התחברה כל-כך לדה-למפיקה וליצירותיה עד ששילבה אותם בלפחות שלושה קליפים שונים?

הקליפ הראשון הוא "Open Your Heart" מ-1986, שמציג את מדונה כחשפנית בסגנון קברט (ודמיון ללייזה מינלי) במופע "פיפ שואו". המקום שבו מתרחש המופע מורכב משתי יצירות של דה-למפיקה, "אנדרומדה" ו"רפאלה היפה". במהלך הקליפ מופיעות יצירות נוספות.

 

הקליפ השני הוא "Express Yourself" מ-1989, שמציג את מדונה בעיר עתידנית נוסח מטרופוליס של פריץ לאנג. הפעם המראה והעיצוב של הקליפ משקפים את תמרה דה-למפיקה. מדונה מצטטת יצירות ספציפיות, והעיצוב הכללי – האור, הצבע, הצורות הגיאומטריות – מהדהד את הסגנון של דה-למפיקה.

בתמונה הבא ניתן לראות איך יצירות של דה-למפיקה שוחזרו בקליפ בצורה כמעט זהה.

הקליפ השלישי הוא השיר, התופעה והריקוד "Vogue", מ-1990. הקליפ המסוגנן נפתח בתצוגה של יצירותיה של דה-למפיקה בין רקדנים ופסלים קלאסיים. שלוש מהיצירות המוצגות, "ננה דה-הררה", "אשה עם גיטרה" ו"אנדרומדה", שייכות למדונה והן חלק מהאוסף הפרטי שלה.

הקליפ חוגג את הוליווד הישנה בסגנון החזותי שלו וגם במלות השיר יש שמות של כוכבים מהתקופה: גרטה גרבו, מרילין מונרו, מרלן דיטריך ועוד. כאמור, חיי הבוהמה בהוליווד לא היו זרים לדה-למפיקה.

בקליפ הזה דה-למפיקה אינה ההשפעה החזותית היחידה. מדונה משלבת כאן ציטוטים חזותיים מתצלומים של הורסט פ' הורסט, צלם מפורסם שפעל בשנות ה-40 וסגנונו הדרמטי מזכיר את דה-למפיקה.

זאת ועוד: יש הטוענים כי חזיית הקונוסים המפורסמת שעיצב למדונה ז'אן פול גוטייה הושפעה מיצירותיה של דה-למפיקה ומגופן הגיאומטרי של הנשים שתיארה.

ב-2010 הצטלמה מדונה לקמפיין של לואי ויטון בסגנון של דה-למפיקה, עם צבעוניות עזה והבדלי אור וצל חדים.

מה שמדונה היתה לעולם המוזיקה והבידור משנות ה-80 ואילך היתה דה-למפיקה לעולם האמנות בתקופתה. למדונה דה-למפיקה היא מודל לחיקוי: היא מזדהה עם החוזק שלה בעולם האמנות הגברי, עם המיניות המשוחררת שלה, עם העצמאות שלה ועם יצירתיותה. כל אלה תכונות שמדונה ביטאה במהלך הקריירה שלה. אחרי כל היח"צ והפרסום והתדמיות המתחלפות של מדונה ושל דומיה, מעניין לראות מי הם האמנים והאיידולים של גיבורי התרבות של ימינו ואת מי הם מעריצים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.