שתי הצעות זכו השנה במענק המחקר, שהוגדל ל-60 אלף ש"ח וחולק לשניים. ההצעות הזוכות הן "חתך פנימי" של הדס מאור שמיועדת להצגה במוזיאון ישראל במהלך שנת 2026 ותלווה בקטלוג מחקרי, והצעתם של פאדי פאר ונגה דוידסון: "כפר קדס כמקרה בוחן להתבונן בתהליכי מחיקה שיטתיים של המקום והזיכרון הפלסטיני, דרך דיאלוג בין קבוצת אמנים ויוצרים לבין מחקר ארכאולוגי" שמיועדת להצגה במוזיאון אום אל-פאחם במהלך שנת 2026 ותלווה בספר מחקרי.
האוצרות עדי המר יעקבי ורונה זינגר זכו בציון לשבח על הצעתן "שובר.ת שוויון" שבחנה את ההסללה המגדרית בתרבות חזותית והוצגה במוזיאון העיצוב, חולון בשנת 2024.
חברי הוועדה לשנת 2024: ד"ר דליה מנור, פרופ' דורון רבינא, ד"ר אסנת צוקרמן רכטר ועידית עמיחי, מנהלת בית לאמנות ישראלית, כיו"ר ומשקיפה.
מנימוקי השופטים:
הצעתם של פאדי פאר ונוגה דוידסון היא פרויקט מחקרי מובהק שעוסק בסוגיות רגישות הנוגעות לתשתיות הקיום המשותף הישראלי-פלסטיני בישראל. ההצעה מתבססת על חפירה ארכיאולוגית בכפר קדס, שנעקר בשנת 1948 ונמצא כיום בתחום האתר הארכיאולוגי של תל קדש. הפרויקט של פאדי פאר ונוגה דוידסון מציע לבחון באמצעות פעילות אמנותית רב-תחומית כיצד המחיקה השיטתית של חיים, מקומות, זיכרונות וסיפורים פלסטיניים פוגעת בהיסטוריה ובזהות הישראלית והפלסטינית גם יחד. תוצרי המחקר המתוכננים הם תערוכה המבוססת על תהליכי עבודה משותפים של תשע.ה אמנים.ות יהודים וערבים ושבמסגרתה יגובשו תשעה פרויקטים חדשים וספר שייתן ביטוי לתהליכי המחקר והעבודה.
מפתח דלת, מתוך החפירה בקדס בניהולם של רפי גרינברג וגדעון סולימני, צילום: נגה דוידסון
הצעתה של הדס מאור לתערוכה קבוצתית "חתך פנימי" במוזיאון ישראל היא עיון בתופעה אמנותית שהתפתחה בשנות ה־70 בירושלים, בעיקר סביב מוזיאון ישראל. עיקרה של התופעה הייתה יציאה מן הקנון של הציור המופשט השליט באותה עת ויצירה של מגמה חדשה של אמנות חוקרת המשתמשת במדיומים לא מקובלים ומתמקדת במעשה האמנות כפעולה בעולם. כיחידים, האמנים שיוצגו בתערוכה, זכו להכרה ולהוקרה על פועלם וגם תערוכות שהיו לציוני דרך, במיוחד "מושג+אינפורמציה" תועדו ותוארו. אולם כתופעה קבוצתית של אמנים הפועלים במקביל, בהיקף עשייה משמעותי, המעוגן בחשיבה חקרנית אודות עצם מעשה האמנות, ובמהלכי פעולה הדוקים, הנשענים על איפוק וצמצום, לא זכתה אמנות התקופה למבט מעמיק, מעבר להשוואה על הציר הניגודי של תל אביב – ירושלים, או על בסיס קטגוריות ז'אנריות או בהקשר מקומי-לאומי ופוליטי. התערוכה מבקשת לטוות שרשור בר תוקף אל אמנות זמננו והצבעה על זרם נוכח באמנות הישראלית השומר על רציפות וחוצה דורות ומגדרים, שמסיבות שונות טרם נוסח במובהק.
יהושע נוישטיין, עבודת פינה, 1976
