שאול סתר

  • מלחמת השיחים: בין שפת הבירור לשפת ההרשעה

    מלחמת השיחים: בין שפת הבירור לשפת ההרשעה

    “זהר מבקרת את עצם השימוש במושג ‘פוליטיקת זהויות’ וטוענת כי מדובר בקטגוריה מערבית המוכלת באופן פוגעני על הקשרים לא-מערביים. אלא שבאופן שבו היא קוראת את רשימתה של גולדברג היא מפעילה פרקטיקה המזוהה עם חלקים מן השיח הפרוגרסיבי העכשווי: לא ניסיון להפריך את הטענה, אלא מהלך של דה-לגיטימציה מוסרית של עצם הדובר”. דוד שפרבר מגיב למאמר התגובה של אילת זהר

  • לאצור, לא לקשט!

    לאצור, לא לקשט!

    “טענה מנומקת נגד טיבה של אמנות מסוימת אינה שווה לביטוי גזענות, בדיוק כפי שדימוי של ‘דרקון עם אף ארוך’ באמנות מזרח-אסיאתית אינו בהכרח ביטוי לאנטישמיות. אי-אפשר להפריז בחשיבותה של הנקודה הזו. אם נשכח אותה, נמשוך את השטיח מתחת לכל המפעל של ביקורת אמנות”. קרן גולדברג עונה למאמר התגובה של אילת זהר, “נקודת העיוורון”

  • האם שיח ביקורתי מסוגל לבקר גם את עצמו?

    האם שיח ביקורתי מסוגל לבקר גם את עצמו?

    “באופן פרדוקסלי, סתר מאשים אותי בניתוק הדימוי מהקשרו, אך בפועל הוא עצמו מכפיף כמעט כל תופעה למסגרת פרשנית אחת ויחידה – קולוניאליזם, ג’נוסייד ואלימות ישראלית”. דוד שפרבר מגיב לתגובתו של שאול סתר למאמרו

  • שיילוק ובריכת המים השחורים של עזה

    שיילוק ובריכת המים השחורים של עזה

    “האנטישמיות אינה רק דימוי מוכר ומובן, אינסופי ונצחי. האנטישמיות מתקיימת כשיח חברתי הנטוע בתוך מציאות פוליטית קונקרטית, ולכן הדרישה לעסוק בדימוי בלי לדון בשיח (תנאי קריאה, אופן התקבלות) ובלי להידרש למציאות (מלחמת עזה) לכל הפחות מוזרה”. שאול סתר בתגובה למאמרו של דוד שפרבר, “שובו של הדרקון היהודי”

  • ניסיון לרצח המונים שנגמר בירייה ברגל

    ניסיון לרצח המונים שנגמר בירייה ברגל

    “הורודי לא הסתפקה בחשיפת המהלך והתעקשה לפרסם את המכתב המדובר, שהפך לבמה לשורה ארוכה של הטפות מוסר שחצניות ויהירות, המזלזלות באינטליגנציה של הקוראים והאמנים”. גילי סיטון מגיבה לאקט ההתחזות למתחזה למבקר האמנות שאול סתר שעליו הכריזה שי-לי הורודי במכתב למגזין “תוהו”

  • אנו השחורים

    אנו השחורים

    החלל השחור של אורלי סבר, שהיה נדמה בתחילה כי הוא מרחב סגור, אות של עבר – ספק אתר קבורה, ספק יד הנצחה – הופך למרחב יצירתי. מעשה ההשחרה הבלתי נחתם שבבסיס המיצב יכול להחתים גם את השוהים בתחומו.

  • Caput

    Caput

    ״דומה כי תהליך הציור כולו נתון במאמץ זה: לחבר ראש קטוע לגוף רוטט״. שאול סתר על ציוריו של אמיר נוה במוזיאון הרצליה.

  • בצלם

    בצלם

    “Reality Trauma וההיגיון הפנימי של הצילום”, בעריכת חיים דעואל לוסקי, משרטט קווי מתאר החורגים מהדיון השגור בשיח על המדיום, ומתייחס לצילום כאל כושר שכלי שיש לו זיקה ישירה לניסיון האנושי הטראומתי.

  • הזמן של הדימוי

    הזמן של הדימוי

    הטעות של ההיסטוריציזם נעוצה בהנחה שהדימוי שריר וקיים, שמשעה שהוא מופיע הוא נחקק לעד, שהוא נצבר. אבל הדימוי איננו נייח, אלא הוא הפצעה של מה שיכול לֹאבד.