מאיה דוניץ

  • שירת העצמות

    "פסנתרים הם לרוב בריות יחידניות. על פי רוב יימצא כל אחד מהם בדד בסלונו או בחדר החזרות, באולפן או באולם התזמורת. אך כעת היו הפסנתרים לקולקטיב. לא עוד זרים, כי אם להקה. עדר. פסנתרי הפרא של דוניץ הם ממותות קדמוניות שנוהמות זו עם זו". רן קסמי אילן מתוך קטלוג התערוכה "רועות" של מאיה דוניץ במשכן האמנים הרצליה

  • סוג של זמזום קולקטיבי

    "דוניץ מהלכת בזהירות על הגבול שבין רעש למוזיקה, שבין הרפלקסיביות העקרה לקונטקסט הרלבנטי. הגוף האנושי הוא-הוא המדיום עבורה – אך יש לזכור שאותו גוף מגיע בתצורות שונות, דבר שהעבודות רומזות אליו, אך מבקשות אולי להצניע לטובת דקלום המנון אחיד". על תערוכתה של מאיה דוניץ במרכז לאמנות עכשווית.

  • ספירת מלאי 2

    "חשבתי על מלות הסיום של השיר על דלת העץ: 'שמי אינו עליסה וזאת אינה ארץ הפלאות', עד כמה הן מתאימות לכך שהבית הנטוש והיפה הזה יהפוך במהרה לבניין יוקרה, כחלק מאותו מערך כלכלי שאינו עוצר ואינו מתעכב על הדקויות שמרכיבות אותו". ענת ברזילי ויהונתן משעל משוטטים בגלריות של תל-אביב–יפו.

  • ידוע בציבור

    עומר קריגר, המנהל האמנותי של פסטיבל "מתחת להר", מסביר מה בעצם החשיבות של אמנות ציבורית ומדוע אמנים צריכים להתחיל לעבוד במוסדות ציבוריים ולארגן הפגנות.

המלצות מרחבי הרשת