גיליונות מודפסים

  • מקימי מעפר דל: החול היהודי של דלות החומר

    מיד עם לידתה הפכה התערוכה דלות החומר למיתוס המכונן של האמנות הישראלית: הצטלבות התמות שעסקה בהן הפכה אותה לבלוקבאסטר. התערוכה, שהוצבה במוזיאון תל אביב ב־1986, עסקה בשאלות גנאלוגיות על בית האב של האמנות המקומית דייקא, הצברית, זו שקרתה בלי השפעה חיצונית 'ישירה'", ידידיה גזבר מתוך גיליון 05 במהדורת הדפוס של ערב רב

  • על אודות הטריבונליזם

    "הפורמט כולל צורות מוסכמות של האשמה, שמיעת עדים, הטלת אחריות ופסיקה, ועל כן מבטיח פומביות ובעקבותיה השפעה פוליטית. הטריבונל כורך יחדיו את החוויות הסובייקטיביות של הנפגעים ומבהיר את הרלוונטיות הפוליטית הכללית שלהן". דניאל לויק שואל האם על אמנים להשתמש בפורמט בית המשפט? מתוך גיליון 05 במהדורת הדפוס של ערב רב

  • דודה הגידי לנו כן: על כינוי הגנאי "דודות" בקהילת האמנות בישראל

    "במחלקות לאמנות 'דודה' הוא תמרור אזהרה פדגוגי שמוצב על ידי מרצים ומרצות שונים שמשרטט את השדה הסמנטי של המושג על ידי כך שהוא מבהיר מה ממש לא כדאי לסטודנטיםות להיות: חובבנים, מביכים, נדחפים, פתטיים, ייכנעס, לא רלוונטיים, לא צעירים, לא קוליים, לא בהקבצה של המקובלים, כי כאן זה לא מתנ"ס ואנחנו לא דודות". חנה פרוינד-שרתוק על המונח "דודות" ושדה האמנות, מתוך גיליון 03 של המהדורה המודפסת של ערב רב

  • איך אמניות חיות? 

    "בין שמדובר בהשתעשעות אירונית בפרדוקסים של השוק או בהתנגדות מיליטנטית אליו, העיסוק בכלכלת האמנות תופס מקום מרכזי בשיח האמנות עכשווית. אולם, בדברים הבאים ברצוני להתמקד דווקא בעובדה הידועה היטב – אך המדוברת פחות – שמרבית האמניםות מתקיימות רוב הזמן מחוץ לכלכלה הזאת או בשוליה", עלמה יצחקי מתוך גיליון 03 של המהדורה המודפסת של ערב רב

  • לארגן את החלל

    על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על נדל”ן ואמנות: יהושע סימון מתוך גיליון 04 של המהדורה המודפסת של ערב רב

  • ״עכשיו אני היא״

    "'תיקון' בהקשר הטרנסי הוא מושג שרועי ויקטוריה חפץ דווקא מאד חשדנית כלפיו. בשיחות היא מתארת אותו כ'נראטיב נוצרי של גאולה', בשעה שהאמנות שלה, שעוסקת כאמור בפצעים ובפגמים, רחוקה מתיאורי שביעות רצון והשלמה". יונתן אמיר על עבודותיה של רועי ויקטוריה חפץ, מתוך המהדורה המודפסת של ערב רב

  • בואו נדבר על כסף (ועל סולידריות)

    רונן אידלמן מפנה זרקור חד אל המציאות הקפיטליסטית המדלדלת את שדה האמנות בישראל – על האמנים הפועלים בו ואלפי העובדים המאפשרים אותו – ומציע פתרונות: התארגנות דרך פלטפורמות מקוונות הבנויות כקואופרטיב, מנוהלות באופן דמוקרטי ונתונות לבעלות קהילתית, והצטרפות לתנועות פוליטיות המקדמות סדר יום סוציאלי